לית מאן דפליג שהעשור השני של האלף השלישי צפה בשינויים מפליגים בעולם הערבי והאיסלאמי, לרבות עלייתו ונפילתו של האביב הערבי שהפך לחורף איסלאמי, התפוררותם של ישויות מדיניות ושל גבולות מדיניים בין ארצות, עלייתו התוקפנית של האיסלאם הרדיקלי שאינו מהסס לכפות את רצונו באלימות, הן בארצות התהוותו והן בפזורה האיסלאמית בארצות המערב, התכופפותו של המערב המסרב ללחום עוד על עקרונותיו מפאת התקינות הפוליטית, והתהפכות המפה הגיאופוליטית העולמית, כשמעצמות המזרח משכבר, בעיקר סין ורוסיה, תובעות ומשיגות את מקומן, ואילו המערב השליט נסוג בבהלה מפניהן ומותיר להן שדה פעולה רחב.

המהפכים העולמיים הללו לא פסחו גם על מיעוטים מוסלמיים בארצות הלא-איסלאמיות, לרבות ישראל, והפכו אותן מארצות נותנות חסות למוסלמים שנמלטו מדיכויים בידי שליטי ארצות המוצא שלהם, לארצות המתגוננות מפני האיסלאם הרדיקלי הקורא תגר על שלטונן, על סדר עולמן ועל אורח חייהן. מכאן, השינויים הניכרים שחלו גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, שזורזו עקב ריבויים הטבעי (ממיליון למיליון ומחצה), הרמת קולם (מתלונות ידועות על "קיפוח" ומניסיון להגיע לשיויון זכויות - לא חובות - להתרסה גלויה נגד המדינה היהודית והשלטון בה, ולתביעתם לחלקם היחסי בתקציבים ובניהול המדינה, לצד אוטונומיה גוברת בכל התחומים).

הנהגת ערביי ישראל שואפת ליישם את המודל הבוסני

ראשיתו של המהפך אצל ערביי ישראל - מן הרצון להשתלב לשאיפה להיבדל - נעוצה אולי ביום האדמה הראשון, ב-1976. אז, לא זו בלבד שמשטרת ישראל התירה לערבים להתפרע כאילו אין שלטון חוק, אלא גם שלאחר מכן הרשתה הממשלה לערבים בישראל להופיע בפני הרשויות לא עוד כאזרחים פרטיים, כמו כל שאר אזרחי ישראל, אלא כגוף לאומי מאוגד המורכב מראשי המועצות וח"כים המתיימרים לייצג את כלל הקהילה הערבית בישראל, למרות שאיש לא בחר בהם ולא מינה אותם לתכלית זו. כך, במקום לעצור התפתחות זו באיבה ולהוציא אל מחוץ לחוק כל התארגנות לאומית כזו, הפכנו את הכמו-נציגות הזו של ערביי ישראל למעין ממשלה זוטא של ערביי ישראל הקוראת תגר על הממשל היהודי של המדינה ופותחת בכך את הדרך לממשל דו-לאומי ולמדינה דו-לאומית. כיום, משעה שגם הצליחו להקים רשימה משותפת לכנסת, עם דוברים בשם כל ערביי ישראל נגד כל שירות לאומי, בעד זכות השיבה לפלשתינים שמימושה היה מביא קץ למדינה היהודית, בעד כל תנועות הדה-לגיטימציה של ישראל, ובעד כל תביעה פרו-פלשתינית המתנכלת לישראל הנלחמת על קיומה - הם מציבים אותנו בדרך לבוסניה שבה מלחמת אזרחים מתמשכת ומדממת לא הצליחה למצוא את הפתרונות הראויים לדו-קיום בשלום לאורך זמן.

אבן הדרך השנייה בדרך לחיזוק תביעות-ההתבדלות הערביות שהציבו כאויבים מבית, הייתה רשימת התביעות של המוסדות הערביים שכונתה בזמנה בתואר התמים למראה של "מסמכי החזון הערבי", שאילו מולאה, אף בחלקה, הייתה מביאה לקיצו את החזון הציוני. אם מעיינים בקפידה במסמכים אלה, חשים ברוח הרעה המקופלת בהם ובתהליך האיטי, אך החתרני וההרסני, שהופך את ה"החזון הערבי" שבהם לחלום בלהות שלנו, ממש כמו רעיון "מדינת כל תושביה" שבו הם מנסים לשווא זה שנים להלעיט אותנו. רשימת התביעות באותם מסמכים אינה רק מציבה את ערביי ישראל כישות פוליטית לאומית שוות ערך לישות היהודית, אלא עושה בכך דה-לגטימציה למדינה היהודית-ציונית הקיימת. המסמך בן 40 העמודים פורסם בחסותה של "ועדת המעקב של ערביי ישראל", ללמד על אימוצו כמדיניות משותפת לכלל ערביי ישראל, כחלומם המשותף המבטא את מאווייהם הכמוסים ביותר, שעתה מותר ורצוי להשמיעם בראש חוצות ולשווקו כ"שאיפתם לשוויון ולשלום".

הרי לפנינו כמה מעיקריו של מסמך חמור זה, שלמרות שמחבריו אולי התכוונו להציגו כמצע לדיון עם היהודים שליטי הארץ, הפך בפועל למסמן קרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי, בינם לבין המדינה היהודית והציונית. כבר בהקדמתו, מובהר כי הוא מייצג את הערבים הפלשתינים הגרים בישראל, והם ילידיה ואזרחיה, ללא ציון או איזכור כלשהו להיותם מיעוט במדינת ישראל בעלת הרוב היהודי. הם בבירור רואים את עצמם חלק מן העם הפלשתיני, מן האומה הערבית ומן המרחב החברתי והתרבותי של האיסלאם. הם דוחים על הסף את הכינוי "ערביי ישראל", ואף מדגישים כי אזרחות ישראלית נכפתה עליהם כשהמדינה היהודית "כבשה" את רוב הטריטוריה הפלשתינית. כמו במרבית ארצות העולם השלישי, מציגים את עצמם ערביי ישראל כ"קורבנות כיבוש וניצול" בידי זרים, מבלי לאזכר כל אחריות שלהם עצמם למצב זה. היהודים מוצגים כ"גזלנים, נצלנים, רוצחים וכובשים", בעוד שהם, הפלשתינים, לוחמי חרות, ושוחרי שלום צודק, כלומר לא שלום לישראל, אלא שלום על ישראל. אפילו הדמוקרטיה הישראלית מוזכרת בזלזול, מפאת סירובה להעניק להם הכרה במאווייהם הלאומיים ההיפרדותיים, כאילו בעולם הערבי והאיסלאמי הומצאה שיטה פוליטית טובה יותר. לסיכום, הם שואפים לדחוף את ישראל למודל הבוסני, שבו שלום ויציבות לכאוריים באו רק לאחר שנכפתה שם הגמוניה מוסלמית.

הכיבוש הקדוש

מובן שיסוד הכיבוש עוד הורחב בעיניהם של ערביי ישראל, כשתחת עינם הפקוחה והעויינת השתלטה ישראל מאז 1967 גם על שטחים פלשתינים נרחבים וממאנת לנטוש אותם "למען השלום", כאילו נטישת עמדות התגוננות של ישראל תסייע כביכול לשלום ולא לחיסולה הסופי של המדינה היהודית - מטרת החזון שבו עוסק המסמך.
וכאן ראוי להרחיב על המושג "כיבוש" שהפך לחזות הכל אצל כלל הפלשתינים, לרבות ערביי ישראל. בשפות העולם מבחינים בין תהליך ההשתלטות על אדמות זרות (זהו הכיבוש - conquest) לבין ניהולן והחזקתן (occupation). כך למשל, הרוסים והבריטים כבשו את שטחי גרמניה הנאצית, ואחר כך ניהלו אותם כחילות כיבוש (occupation powers). בעברית אין הבחנה כזאת, ולכן המשמעות השלילית שבכיבוש, במשמעות פלישה, דבקה גם בניהול ובאחזקה שמטבעם הם פחות פולשניים וכוחניים ויותר אזרחיים ושגרתיים. לערבים קל ונוח להשתמש במונח "אחתלאל" הכוחני לשני המובנים, ובכך להבאיש את ריחו בעיני קהליהם ובעיני העולם. ואילו לכיבושים של האיסלאם, שבתוקפם הם השתלטו על עולם ימי-הביניים, הם קוראים מני אז "פתח", ברבים "פותוח", שאין עוררים על כשרותם (מכאן האיום המקופל בתנועת הפתח ה"מתונה" שבקרב הפלשתינים). ומשעה שנכבשו (כלומר "נפתחו"), הופכות טריטוריות אלו לאדמות ווקף "קדושות", שכל הפוגע בהן (כמו ישראל, קשמיר ואנדלוסיה) דינו "כובש", ואחת דתו - להיעקר מהן.

כל אופיו, מגמתו ועיקרו של מסמך החזון הוא דה-לגטימציה של ישראל, המכונה מדינה קולוניאליסטית ואנטי-דמוקרטית, הנושאת על כתפיה את כל כובד האחריות של סכסוכה עם הערבים ושל עקירתו של העם הפלשתיני ממכורתו. רק חיסולם של הרעיון הציוני והמפעל הציוני שאותו מימש, ובכללו שובו של העם היהודי לארצו ושיקום חייו הלאומיים, יביא מזור למצב הדברים. מכאן זכותם הלגיטימית של הפלשתינים לשים קץ לנוכחות היהודית בארץ ישראל, וזוהי גם הסיבה לכך שב-1947 הם דחו על הסף את חלוקת פלשתין בינם לבין היהודים על בסיס שתי מדינות נפרדות לפלשתינים וליהודים. משתמע מכך, שבניגוד לעמדת הערבים בישראל משנות ה-60' וה-70' של המאה שעברה, שדגלו בשתי מדינות לשני עמים, מסמך החזון בעצם דורש כי בסופו של דבר כל פלשתין תיהפך חלק מן המרחב התרבותי הערבי. בעוד שהמסמך נמנע מנקיטת דה-לגיטימציה מפורשת של ישראל, כל תיאוריו של הישות הציונית ויחסיה עם הפלשתינים מביאים בהכרח למסקנה זו. שהרי אין כאן דיון על שינויים נדרשים למבנה של מדינת ישראל במטרה "לתקן עוולות קיימות", אלא דרישה לעקור משורש את הישות הישראלית, ולהביא במקומה ישות חדשה בעלת אופי "פלשתיני ודמוקרטי", כאילו ערבים הקימו במקום כלשהו ישות מדינית דמוקרטית.

המסמך דוחה מכל וכל את המערך הדמוקרטי של ישראל, בשאפו ליצור, זמנית, אוטונומיה לאומית לערביי ישראל, כבסיס להפיכתם לשווי-ערך למרכיב היהודי של המדינה, עד שברבות הימים ריבויים ומימוש זכות-השיבה יאפשרו להם להגיע להגמוניה במדינה. אז אוי ליהודים ואוי לדמוקרטיה שהם השכילו להקים, שבשמה טוענים הערבים לזכות לכלות את המדינה היהודית. הם תובעים מישראל לעמוס על שכמה את האחריות ל"נכבה" שלהם, שהייתה העילה לחורבן חברתם ולתפוצתה בעולם, והפתח לצמיחתה של ישראל המצליחה והמשגשגת. הם מגמדים את אחריותם ומתעלמים ממנה ומעידודם של שאר ערבים להתנגד לחלוקת הארץ ולפלוש לישראל עם קימומה. הם מסרבים לראות בסרבנותם את הסיבה להפסדיהם, אומללותם וחוסר מדרך יציב לכף רגלם מאז. לפי חזונם, לאחר שתתפרק המדינה היהודית, הם יקימו בשלב ראשון מדינה דו-לאומית, שבה יבחרו הערבים את נציגיהם, כפי שהם כבר עושים היום, וינהלו את ענייניהם הלאומיים בכל תחומי החיים. לשם כך הם זקוקים כבר כיום למערכת חינוך עצמאית, שבה יוכלו להנחיל לתלמידיהם את התפיסה שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, וזאת כדי לעודד חתרנות תחתיה ומרידה בה עד כדי הסרת עולה וקריסת מוסדותיה.

מסמך עיוועים זה גם תובע זכות לערבים להטיל וטו על כל החלטותיו של הרוב היהודי, כל עוד זה קיים. לאמור, כל ההחלטות בענייני ביטחון, עלייה והתיישבות, שהן בבת עינה של המדינה הציונית, יאויינו מכוח אותו וטו. כך תיחלש המדינה מבפנים, עד שייתש כוחה וזו תיפול כתאנה בשלה לחיקם של הערבים. נקודת ראות זו, שמאששים מחקריו של פרופ' דן שיפטן, שהקדיש למעלה מעשור לחקר סוגיה קיומית זו לעם ישראל, חוגים באקדמיה ובשמאל אינם מוכנים כמובן לקבל כי זוהי עמדתם הרשמית של ערביי ישראל, וממשיכים להתייחס בסובלנות לאיום קשה זה על ישראל. הם מבכרים להמשיך ולשנן באוזנינו את כוונות השלום התמימות של ערבים בישראל, המעלים על נס את "רצונם להשתלב" בחברה הישראלית, בעוד שהם תומכים במפלגות ערביות עצמאיות. גרוע מזה, כל ממשלות ישראל מתמידות לעצום את עיניהן נוכח התגברותם התארגנותם, הפנימית והחיצונית, של מוסדות ערביי-ישראל העושים מבית ומחוץ להחרמת ישראל ולחתירה תחתיה. זאת, בעוד שהתגברות הטרור על ישראל ואזרחיה, וזליגתם הגוברת של ערביי ישראל למחנות אויביה, אינם זוכים להסתייגות או לגינוי חד-משמעיים מצד הנהגה ערבית מאוחדת זו.

הדרוזים בישראל - מודל לחיקוי

אחת ההשלכות החיוביות של תהליך הקצנה זה היה התמתנותם של חלק מבני העדות הנוצריות, המונים למעלה מ-10 אחוזים מכלל ערביי ישראל, והתייצבותם בפני ההכרח להחליט בין ערביותם לבין ישראליותם, על כל המתחייב מכך. בעבר, בצד היסוסיהם בעניין זה, עקב שכנותם הקרובה עם הערבים המוסלמים והדרוזים, הם גם היוו, בשל השכלתם הרחבה יותר וקרבתם למערב ולרעיונותיו, מאגר טבעי למנהיגות של ערביי ישראל. הם היוו את שדרת המייסדים והמנהיגים של המפלגות הערביות, כגון הקומוניסטים, שמהיותם ערבים, חיו בשאיפה מתמדת להוכיח לשאר הערבים המוסלמים, כי נוצריותם אינה פוגעת בלאומיותם. ואכן הייתה באינטלקטואלים הערביים בישראל, כגון אמיל חביבי, שהיו גם סופרים ועיתונאים מוכשרים וגם מנהיגים פוליטיים להתפאר בהם, החיות וגם הכריזמה לאחד תחת הנהגתם את כלל הערבים בישראל. אלא שבדורות האחרונים נסדקה חזית אחידה זו, משעה שמנהיגים מוסלמיים צעירים שצמחו תחת הנהגת הנוצרים, פרצו לעצמם דרך עצמאית ונטלו את הפיקוד על המפלגות הערביות, תוך דחיקתם החוצה של מנהיגי העבר. בנוסף, ההנהגה המוסלמית החדשה, שייצגה את ערביי הרוב, הושפעה, מבלי שתודה בכך, מעלייתם לזירה של מנהיגי התנועות האיסלאמיות, שעתידים ליצור נדבך חדש ותוקפני יותר שייחליף את המפלגה הקומוניסטית המתפוגגת ויתפוס את מקומו בקדמת הזירה הפוליטית.

כמה מן העדות הנוצריות, שבחלקן לא היו שבעות רצון מהדרתן על-ידי המוסלמים מצד אחד, ומצד שני לא זכו, בשל זהותן הערבית, לרכוש את ליבו של הציבור היהודי בישראל, החליטו לקום ולעשות מעשה נועז שיכרות את הקשר הגורדי שלהם עם כלל ערביי ישראל מצד אחד, ומצד שני יבשר לעולם ולישראל כי גמרו אומר לקשור את גורלם בגורלה, לשבט ולחסד, משעה שגם התקרבותם האישית ליהודים ולישראל, ואפילו השירות הצבאי בהתנדבות בצבא ישראל, לא השכילו להסיר את כלל המחסומים שבדרכם, ואף עוררו נגדם את חמתם של שאר הערבים שהחלו לכנותם "בוגדים". לצעד מרחיק לכת כזה היו דרושים גם הנהגה נועזת וגם שינוי זהות מובהק, בחינת החלפת תוכנת הפעלה לתכנים חדשים שלא נחזו ולא נוסו קודם לכן. במאמר מיפנה קצר של החוקר הערבי יוסרי חיזראן ("הנוצרים בישראל והאביב הערבי: מזהות ערבית לבדלנות?", בעיתון ביאן על הערבים, בישראל, יוני,2014, ע' 8), מושם דגש חזק על השפעתו של האביב הערבי על הערבים הנוצרים בישראל ועל החלטתם לחולל מהפך ביחסם למדינת ישראל. לדעתו, האביב הוכיח את שבריריותם של המשטרים הערביים, שהתמוטטו כמגדל קרטון בפרוץ המחאה החברתית הרחבה בארצותיהם. למשל בסוריה, שם פרצה המהפכה ב-2011 ונמשכת ללא הרף עד היום, נתגלעה המחלוקת היסודית בין תומכי משטר הרודנות של אסד לבין מתנגדיו, שסדקה לבלי שוב את החברה כולה והביאה למלחמת אזרחים אכזרית ונטולת מעצורים, משעה שלא הייתה בנמצא אמנה חברתית מוסכמת שתאגד את כלל האוכלוסייה תחת מטרייה אזרחית משותפת אחת ואחודה.

רצונה של קהילה זו לנרמל את חייה, על-ידי הצטרפות לאמנה הישראלית הקיימת הנותנת זכויות לאזרחיה השוחרים את טובתה, היא שהביאה אותה למפנה הדרמטי בחייה, בניגוד למרבית הערבים בישראל שהם מוסלמים, המתעקשים להתבדל, להלין, להטריד ולחתור תחתיה. וכך קרה הנס הלא ייאמן שצה"ל חגג בחיבה וברוחב לב בקרב חייליו הנוצריים - בנוכחות ההגמון גבריאל נדאף ראש הקהילה האורתודוכסית היוונית החוגגת את המעבר ממיעוט מודר ומנוכר לחלק מן הריקמה החברתית בישראל - את חגיגות המולד הנוצרי של שנת 2015, שזכו לתהודה רבה. יש להניח שפתיחות לב זו תעודד עוד צעירים נוצרים להתנדב לצה"ל ואף לתבוע את הפיכתם לעדה מוכרת כאחיהם הדרוזים, הנחושים גם הם להגן על מדינתם ולעשות למענה, למורת רוחם ולניקור עיניהם של שאר ערביי ישראל, הרואים בעיניים כלות כיצד המשתלבים והמברכים גם זוכים למעמד ולזכויות, ואילו המקללים והמתבדלים נותרים מבוססים ברפש שנאתם ומאוויי ההרס המניעים אותם. ההגמון נדאף, איש נצרת, המסור להגברת הגיוס של בני עדתו לצה"ל, אומנם שואף להכפיל את מספר המתגייסים, שמאז המפנה ב-2012 כבר הספיק להכפיל את כוחו שהחל ב-40 מתגייסים, ללמעלה מ-100 ב-2014. נראה כי הקהילה הדרוזית, שהפכה בעיקרה לציונית נלהבת והוכרה בשל כך כחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית, הייתה למודל לחיקוי לנוצרים הללו, עד כי לא ירחק היום וגם הם יעשו את גיוסם לחובה אזרחית לכל, ככלל ישראל.

בניגוד לשאר ערביי ישראל המנגחים ומנאצים את ישראל וחותרים תחתיה בכל אתר אפשרי, הופיע נדאף בספטמבר 2014 בפני מועצת האו"ם לזכויות האדם בז'נבה, המורכבת מן המדינות האיסלאמיות השוטמות את ישראל ואת זכויות האדם, והטיח בפניה את האמת שזו לא אבתה לשמוע, כי ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שאוכלוסייתה הנוצרית ממשיכה לצמוח בחופש גמור, בניגוד לגורלה המר בארצות האיסלאם, שמהן היא נמלטת על נפשה והנותרים מצטמקים במחנקם. הקהילה הנוצרית בישראל, המחזיקה רשת חינוך מפוארת, גם הגיעה לדירוג הראשון בישראל ברמת השכלתה ובאיכות חינוכה, לעומת שאר הערבים הנמצאים בתחתית הסולם, וכמובן משליכים את האשמה בכך על המדינה הציונית ועל "מדיניות האפליה" נגדם. לעומת זאת, נכחו הנוצרים בישראל לראות במו-עיניהם את מלחמת האזרחים בסוריה השכנה מתדרדרת לכדי מלחמה בינדתית, כשהתנועות היסודניות האיסלאמיות הנלחמות במשטר שם מנצלות את התוהו ובוהו להשתלח בנוצרים חסרי הישע ולאלץ רבים מהם להימלט על נפשם ככל שיוכלו. תמונה דומה הצטיירה בעירק עשור קודם לכן, כשבנפול הרודן סדאם, השתרר כאוס שבו נפלו הנוצרים קורבן לכוחות מוסלמיים אלימים, וחויבו לנטוש את מקום מושבם מאז תחילת הנצרות. שתי הדוגמאות העצובות ומבשרות הרעות הללו הדגימו את חוסר התוחלת של המיעוטים הנוצריים במדינות האיסלאם, שעצם קיומם היה תלוי על בלימה ומותנה בהגנתם של משטרים ריכוזיים כוחניים, ושבנופלם - קורסות גם גדרות הביטחון המדומות שהיו נחלתם.

ארבעה מעגלי זהות

הקואליציה שהחזיקה באמונה זו, העבירה בחקיקה, בהנהגתו של השר יריב לוין, את ההבחנה בין המוסלמים והנוצרים שבין ערביי ישראל, והכירה בחלק מן הנוצרים כארמים, לא כערבים ולא פלשתינים. הבקע שנוצר בינם לבין הרוב המוסלמי בחברתם, הוליך נוצרים פורשים אלה לראות בישראל את זהותם הלאומית, ולחשוף את רצונם להיבדל מן הרוב הערבי השוטם את המדינה, ברצונם לשרת בצבאה ולהגן עליה, כי היא מעתה מגנה עליהם. זאת, לעומת המוצאות את בני עדתם בכל ארצות ערב והאיסלאם הסובבות.
אולם בעוד שחלק מן העדות הנוצריות מודיע על השינוי ביחסן לישראל, הנה חלק אחר של ערביי ישראל, מתוך הרוב המוחלט של המוסלמים שבו, החמיר והקצין את גישתו כלפי המדינה היהודית ומסרב להכיר בחוקיותה, ומחזק את מחויבותו להרחיב את חוג תומכיו ונאמניו עד כדי קריאת תגר כוללת של ערביי ישראל על מדינתם. מבחינתם, אין עוד שאלה וספק שהזדהותם עם בני עמם הפלשתינים, המצויים בעימות נמשך עם ישראל, היא טוטאלית, בלתי חוזרת וחסרת גבולות ומעצורים.

ככל הידוע, תמיד נעו ערביי ישראל בין ארבעת מעגלי זהות, בתוקף הימצאותם קרובים פחות או יותר למוקד הישראלי, לתחום המשיכה הפלשתיני, להשתייכותם לעולם הערבי הגדול, ולדבקות באמונתם המוסלמית. על-פי הנסיבות המשתנות, הצרכים האישיים והקהילתיים, והמתחים מבית ומחוץ, תמיד הדגישו ערביי ישראל, כפרטים וכקהילה, פן זה או אחר של זהותם או צירוף שהתאים לשעה בין ישראליות, פלשתיניות, ערביות ואיסלאם. בשנים האחרונות, בעיקר נוכח קריסת הקומוניזם והפאן-ערביות, ועלייתם של האיסלאם הרדיקלי מצד אחד ושל הלאומיות הפלשתינית מצד שני, שני היבטים אחרונים אלה של הזהות מאפילים על הישראליות והכלל-ערביות שהיו נטועים בהם. כך, עליית האיסלאם היסודני בישראל ביטוייה אינה רק מזיגה כמעט גלויה ומפורשת עם חמאס ומטרותיו, אלא גם זליגה מתמשכת להזדהות עם פעולות הטרור של הפלשתינים, ואף התנדבות לוחמנית של הצעירים הערבים לתנועות איסלאמית על-לאומיות כאל-קאעידה וכדאעש, הפועלות מחוץ לגבולות המדינה ושוטמות את ישראל בתכלית. בהיבט הפלשתיני שלהם, השכילו רוב ערביי ישראל להתאגד לכלל רשימה משותפת לכנסת, דבר שאין לו תקדים, המורה על כך שחילוקי הדעות בשורות הפלשתינים תושבי ישראל מתגמדות נוכח הסיכון שבהתפלגותם הם עלולים שלא לגבור על אחוז החסימה היכול לחסום את דרכם לכנסת, אך בעיקר על כך שהשאיפה הלאומית שלהם, בתוך ישראל ומחוצה לה, גוברת על החלוקותיהם החריפות - האישיות והאידיאולוגיות.

מובן שהאיסלאם העולמי, הכולל כמיליארד מאמינים וחצי, ומקיף 57 מדינות בעלות רוב מוסלמי, ועוד מיעוטים מוסלמים גדלים ברוב ארצות תבל, מספק גם לערביי ישראל, בנוסף לזהותם הפלשתינית והערבית, מסה עולמית עצומה להזדהות איתה ולראות את עצמם חלק ממנה. עקב עלייתו של האיסלאם היסודני המקדש לעיתים גם שימוש באלימות לקידום מטרותיו, מה שמכונה בישראל ובמערב טרור, מובן שהזרמים האיסלאמיים המיליטנטיים הולכים ותופסים את קדמת הבמה בקרב החברות המוסלמיות, פעמים בחסות ממשלות קיימות כמו באירן, ופעמים נגד רצונם של השלטונות ואף בהתנגדות פעילה להם.

כך המצב גם בקרב ערביי ישראל, מאז שהתפלגה "התנועה האיסלאמית" שלהם לשלוחה הצפונית שמרכזה באום אל-פחם וראשה ראיד צלאח, ולשלוחה הדרומית הממוקדת בכפרי המשולש ומנהיגה הוא מייסד התנועה השייח' עבדאללה נימר דרוויש, שלפחות למראית עין אוחז בדרך יותר מתונה ומתנגד לשימוש באלימות ולהתרסה גלויה נגד המדינה, גם אם במהות קשה להבחין בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים בין הפלגים בטווח הרחוק. שניהם עוסקים בהטפה אינטנסיבית (דעווה), החודרת לתוך כל פרטי חייהם של מאמיניהם, אלא שהאחד נושם למרחקים ואינו שש להקים נגדו את דעת הקהל היהודית ואת מדיניות ממשלה, ואילו השני הוא קצר רוח ואצה לו הדרך להשיג את הכל ועכשיו, גם אם יש צורך להכות את הראש בקיר, ליטול סיכונים ולהתריס ללא היסוס וללא גבול נגד כל דבר ישראלי או יהודי.

איסלאמיקאזה

"התנועה האיסלאמית" בישראל בכללותה רואה את עצמה חלק מתנועת "האחים המוסלמים", הכוללת גם את חמאס, היודעים גם להעמיד פני מתקדמים שוחרי שלום וגם לנקוט אמצעים אלימים קיצוניים כשהם נזקקים להם. בעוד שהשלוחה הדרומית של "התנועה האיסלאמית" מגייסת כספים, אך נוהגת בצללית נמוכה ונזהרת מאלימות, הרי שהשלוחה הצפונית ידה רבה לה בקשירת יחסי חוץ עם גורמים איסלאמיים עולמיים, לרבות בטורקיה ובעולם המערבי, ושם היא מגייסת כספים לתמיכה בחמאס ובקרן אל-אקצה שהקימה, תחת כסות תמימה של "קרנות צדקה", בעוד שלאמיתו של דבר הן מממנות צרכי טרור. זוהי הסיבה שמנהיגה נעצר ב-2003 על-ידי שירותי הביטחון ונשפט על שיתוף פעולה חמאס שהוצא אל מחוץ לחוק. אולם מתוך רפיסות ואי-ראיית הנולד, הוא נשפט בעסקת טעון שהגבילה את תקופת מאסרו והחזירה אותו לכפרו ולקהלו כגיבור, על-אף שלא זו בלבד שלא חזר בו ולא נגמל ממעשיו, אלא אף הגביר את קצב הפרותיו, עד כי בסתיו 2015 נאלצה המדינה להוציא את תנועתו מחוץ לחוק. ערביי ישראל ניצבו מאחוריו כחומה בצורה, מה שמעיד על רוחב התמיכה בו, וכל הקהל הערבי הזה המיוצג בכנסת ישראל - לבד מן היסודנים הצפוניים, הממאנים לבחור ולהיבחר לכנסת כדי שלא יהיו אנוסים להישבע לה אמונים - הודיע בפומבי שלא יכבד את החלטות הממשלה בנדון ושהוא מתייצב מאחורי הסרבנים הללו במריים.

מדאיגה מכל היא גישתם של היסודנים הללו השוללת את ערך החיים, כפי שמעידים המחזות החוזרים של מעשי הטבח שהם עורכים נגד יריביהם בארצותיהם, ופעולות הטרור הרצחניות שלהם בארצות המערב ובישראל. התקדשה אצלם הפרקטיקה של האיסלאמיקאזה - מונח שטבע המחבר וששימש כותרת לספרו "האיסלאמיקאזה - מרטירולוגיה איסלאמית" (בהוצאת פרנק קאס, לונדון, 2003). במונח זה חוברו יחדיו האיסלאם והקמיקאזה היפניים משלהי מלחמת הפסיפיק, (1944- 1945), שם מחויבות אידיאולוגית גרמה ללוחמים שטופי מוח לשאוף להקריב את עצמם (לא להתאבד, כפי שמקובל לומר עליהם שלא בדין), תוך גרימת אבידות ונזקים לאויב. באיסלאם הדגש מושם על הנזק שנגרם לאויב השנוא כל כך, עד כי ראוי להקריב את הנפש (אסור בשום אופן "להתאבד", כי מעשה ההקרבה, אסתשהאד, למען אללה, שונה בתכלית מן ההתאבדות מתוך מצוקה אישית - אינתיחאר), ולזכות במקום בטוח בגן העדן. על-אף המניע הדתי שהפיח רוח במעשה ההקרבה הזה, לא רחק הזמן עד שגם שאר פלשתינים, כגדודי אל-אקצה ותנזים, חיקו את המעשה. מכאן החשש שהמודל יזלוג גם לערביי ישראל, ככל שעמדותיהם מקצינות כלפי ישראל. אם הבודדים מביניהם העורקים מישראל כיום ומתנדבים לארגונים רצחניים כאל-קאעידה ודאעש, כבר היו לעשרות, ייתכן כי יהפכו למאות ולאלפים, אם לא תשכיל המדינה למצוא להם ומפניהם פתרונות של קבע, כפי שנרמז בפרק "מה לעשות?".

הפאן הלאומי של התעוררותם ובידולם של ערביי ישראל בא, כאמור, במאמץ העצום שמשקיעה הנהגתם להחזיק בכל מחיר את חזיתם האחידה והמאוחדת מול מדינת ישראל ויהודיה, גם במחיר החנקת חילוקי הדעות העמוקים, האישיים והאידיאולוגיים, המפרידים בין סיעותיהם ואישיהם. כך, גם נוכח עליית האיסלאם היסודני, דווקא ערבי-נוצרי מרקע קומוניסטי נבחר לעמוד בראש הרשימה המשותפת, והוא היה לדוברה העיקרי ולכוח המניע מאחוריה, גם בארץ וגם בחוץ. עוד שני ערבים נוצרים - באסל ע'טאס ועיידה טומה - שכמובן אינם נמנים עם חבורתו של נדאף, השואפת להשתלבות בצה"ל ובמדינה - גם הם ברשימה. הדבר מעיד על כך שהערביות והפלשתיניות עדיין משמשות דבק מרכזי לרוב ערביי ישראל, להוציא לפי שעה את היוונים האורתודוקסים של נדאף ועדתו, ושהגורם הלאומי הפלשתיני משתלט על השיח של ערביי ישראל הרואים בהנהגתם הנבחרת את הצינור להשמעת קולם האחיד מכאן ואילך.

על כן, במקום הסיסמאות הנבובות הנשמעות על זכויותיהם השוות של הערבים אזרחי ישראל, ובמקום המיליארדים ששופכות לשוא ממשלות ישראל בתקווה למלא את הפערים ובכך להקהות את עוינותם של הערבים אזרחי ישראל, יש לתת את הדעת על מציאת פתרונות שימריצו אותם להזדהות עם מדינתם כתנאי לאזרחותם השווה בה. הניסיון הוכיח כי רוחב היד בתקציבים, ועצימת עיניים להתנהלותם העויינת, רק הגבירו את תעוזתם להתבדל ולהשמיע קולות שוטמים החותרים תחת המדינה וקיומה כמדינה יהודית. העמדתם בפני ברירות חדות: או הזדהות חיובית עם המדינה, לרבות מילוי כלל חובות האזרח, כתנאי לשילובם בה, או הותרתם בשוליים כתושבי חוץ ללא זכויות וללא יכולת להשפיע על גורל המדינה היהודית בדרך "דמוקרטית" חד-סטרית, שסופה הרס ושפיכות דמים.