השופט: ויליאם חאמד, בית משפט השלום בעכו

המועד: יום שלישי, 24.11.16, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים


"כזה יחס סלחני מנציח את הזלזול והחוצפה" - רשמתי לעצמי בתחילת יום הדיונים באולמו של השופט ויליאם חאמד. על מה יצא קצפי? על סניגור שרק בשעה שנועדה לתחילת הדיון טרח להודיע - לא לבית המשפט ולא לנאשם, אלא לתובעת - שיש לו דיון מקביל בנצרת ושהוא לא יוכל להגיע לפני השעה 11:00. התובעת היא שמעבירה מידע זה לנאשם, המתלונן בצדק שהוא מאבד יום עבודה. התובעת בודקת האם עורך הדין יוכל להגיע ב-10:30, לאחר שהיא מבהירה שלא תוכל להיות בבית המשפט עד 11:30 (המועד בו יסתיים הדיון אם הסניגור יגיע רק ב-11:00).

חאמד נכנס לאולם רק ב-09:20 והתובעת מעדכנת אותו לגבי אותו סניגור. כאן הוא מפגין סלחנות-יתר: "עד מתי את יכולה הכי מאוחר?", הוא שואל את התובעת. "מתי שתראו שאתם לא יכולים לחכות" - וההמשך לא נשמע. אז נכון שחאמד צריך להתמודד בזמן אמת עם החוצפה של אותו עורך דין, אבל הוא בהחלט יכול היה להכניס לפרוטוקול את מה שהתרחש ולהודיע שישקול להטיל עליו הוצאות אישיות. לזה התכוונתי במשפט בו נפתחה הסקירה.

חאמד עובר לתיקים בהם הצדדים כן הואילו בטובם להגיע בזמן. בהמשך לגזר דין שנתן כבר, הוא קובע היכן ירוצו עבודות שירות ומקדיש זמן לבדיקת הכתובת לה יש להשיב את הפיקדון שהפקיד הנאשם להבטחת התייצבותו - לו עצמו או לסניגורו.

גם בתיק הבא חאמד נופל קורבן להתנהלות לקויה של סניגור. הלה מודיע שמרשו מודה בעובדות כתב האישום, אבל התובעת המופתעת - ששומעת על זה לראשונה - אינה מוכנה לטיעונים לעונש. חאמד מנסה להציע דחייה של רבע שעה כדי שהיא תוכל להתארגן ("זה משהו מיוחד?", הוא שואל אותה והיא מנידה בראשה), אבל לבסוף דוחה את הטיעונים ל-13.1.16.


שומר על הפרטיות


הנאשם הבא אינו דובר עברית וחאמד הופך גם למתורגמן. הוא פונה אליו בערבית ומוודא את שמו, ממנה לו סניגור ציבורי ושואל אותו בעברית האם הוא דובר את השפה. משנענה בשלילה, חאמד מציין זאת בהחלטה (לתשומת ליבה של הסניגוריה הציבורית), קובע את המשך הדיון ל-11.2.16 ומסביר לנאשם בערבית מה מתרחש כאן. בהחלט התחשבות נאותה.

"בתיק הזה הוגשה בקשה", ממשיך חאמד לתיק הבא. "אני לא רוצה לפרט את המצב הרפואי של עורך הדין", הוא שומר בצורה יפה על פרטיותו ודוחה את הדיון.

אווירת הזלזול חוזרת לאולם כאשר סניגור אומר שהתיק מתאים לגישור ומבקש דחייה כדי להיפגש עם ראש שלוחת התביעות המשטרתית. התובע מסכים לדחייה, אבל לחאמד יש קושיה אחרת: "למה הנאשם לא פה? אתה רוצה צו הבאה?", הוא שואל את התובע - אבל למרות התשובה החיובית, חאמד נמנע משום מה מלעשות אפילו את הצעד הכמעט-סמלי הזה. הסיבה: הסניגור טוען שהנאשם הבין ממנו שהדיון ממילא יידחה ולכן לא התייצב. זה באמת לא הסבר רציני; הרי הסניגור אינו בעל הבית על חובת ההתייצבות. מכל מקום, חאמד דוחה את התיק להקראה נוספת ב-9.1.16.

אין הסכמות בתיק הבא, אומר התובע בתשובה לשאלתו של חאמד, ומוסיף שהנאשם אמר שיבקש דחייה כדי לקחת עורך דין. "אתה יודע במה מאשימים אותך?", פונה אליו חאמד. "צילמת את חומר החקירה? יש לך כתב אישום?". מתברר שהאיש לא קיבל את כתב האישום, וחאמד תמה: "אז איך קיבלת הזמנה?". הנאשם: "דרך המשטרה". חאמד: "אז יש לך כתב אישום. תראה לי". אבל מתברר שאכן כתב האישום לא נשלח, וחאמד פונה לתובע: "מה, לא מצרפים כתב אישום?". ובכן, התשובה - למרבה ההפתעה - היא שלילית. חאמד דוחה להקראה נוספת ל-24.1.16, מוסר לנאשם העתק מכתב האישום ומבהיר לו - בערבית מתובלת בביטויים בעברית - שיש לו זכות לצלם את חומר החקירה במשרדי התביעה.


העסק הופך להיות ילדותי


כעת עוברים לוויכוח ארוך בין תובע לסניגור בנוגע לטיעונים לעונש. כאשר השניים מתלהטים יותר מדי, חאמד דופק על הדוכן: "רבותי, נעשה את זה בצורה מסודרת". הסניגור אומר שיבקש להעיד את אמו של הנאשם, ואילו התובע עומד על זכותו לחקור את עורכי חוות הדעת שיגיש הסניגור. חאמד: "אמו של הנאשם - מה היא תגיד?". התובע: "עדות אופי". חאמד: "והמסמכים?". הסניגור: "חוות דעת ואבחונים שנעשו בעניינו של הנאשם".

התובע מסביר מדוע הוא רוצה לחקור, אבל חאמד לא משתכנע: "בשביל זה לא צריך להביא את הרופאים. קודם כל תלמד אותן ואחר כך תחקור". התובע טוען שהסניגור היה צריך להעביר לו את המסמכים לפני הדיון. חאמד: "אני מניח שהוא לא טוען שהנאשם איננו בר עונשין. זה דיון תיאורטי. יכול להיות שתקרא את זה ותגיד: זה בסדר". הוא פונה לסניגור: "תן לו לקרוא את זה". חאמד: "אפשר בינתיים לשמוע את האימא?". הסניגור: "כן". אבל חאמד משנה את דעתו ופונה לתובע: "אתה מבקש דחייה כדי ללמוד את המסמכים?". התובע: "אני רוצה ללמוד אותם כדי לחקור". חאמד נותר רגוע: "עוד לא קראת אותם. אז הוא יעביר לך את זה ובדיון הבא יגיש את זה".

עכשיו העסק הופך להיות ילדותי. התובע: "אני לא מבקש דחייה. שחברי יבקש דחייה. למה אני צריך לבקש דחייה?". חאמד: "אני פשוט לא מבין. אתה עוד לא קראת. עכשיו המחלוקת היא מי מבקש את הדחייה?", הוא שואל בטון ציני. האם מתחילה להעיד, היא מדברת לא לגמרי ברור וחאמד מסייע לקלדנית בסבלנות. הוא גם נכנס לפרטי העדות: "הבן גר איתכם? כמה אנשים אתם בבית? עוד משהו?". אגב: האימא מספרת שהמצב הכלכלי בבית קשה, אבל גם שהייתה בחו"ל כאשר בנה ביצע את הפריצה בה הורשע. לבסוף התובע אומר שיקח 20 דקות הפסקה, יקרא את חוות הדעת ויחליט האם ברצונו לחקור את כותביהן.


השורה התחתונה: יום פלילי טיפוסי, בו די קשה להתקדם. חאמד עושה כמיטב יכולתו, תוך שימת לב נאה לפרטים וסיוע לנאשמים שאינם דוברים עברית. הדבר העיקרי הפוגם ברושם החיובי הוא הסלחנות שלו כלפי אותו סניגור חצוף שלא התייצב והעמיד אותו בפני עובדה.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 7.