במאבק הפוליטי המתעצם בישראל, כאשר שמאל וימין לפותים זה בזה, נראה כי ההכרעה עוד רחוקה (אבל קרבה, מדי יום). מבצבצים אל פני השטח מפעם לפעם גם מאבקי משנה המאירים זוויות שונות של הסכסוך הקשה הזה, ומוכיחים כי הוא פלש אל כל תחומי חיינו.
נזכרתי באחד מהם, כאשר כתבה העוסקת בכביש 443 עלתה על המסך הקטן לפני ימים אחדים. הכביש הפך, כידוע, לעורק תנועה מרכזי בשנים האחרונות. ככל שגדלה וצמחה מודיעין ובנותיה, ההתיישבות באזור נעלה וביישובי בנימין וגם גבעת זאב, רבה וגדלה בו התנועה. עתה הוא גם משלים למעשה את הכביש העמוס במדינה, הלוא הוא כביש מס' 1. כל התנועה הרבה אל חלקיה הצפוניים של ירושלים ובמהלכו לשכונת רמות הגדולה, עוברת היום, בחלקה הגדול, על כביש זה. בכך נחסך מהנוסעים, שפניהם לשכונת רמות אלון, כמעט עיר בפני עצמה, האיגוף הענק מכביש 1.
על כל המצויים על כביש 1 ופניהם לשכונות הצפון, להגיע לצומת הכניסה הגדול של העיר וכ-200 מ' לפניו, מערבית לגשר המיתרים, לפנות שמאלה אל הירידה התלולה המוליכה לכביש
גולדה מאיר ולרמות. מהלך של כ-4 ק"מ. לא ייפלא אפוא, שרבים מהמבקשים לחזור לבתיהם מיום עבודה בת"א, עושים שימוש ב-443.
אלה שהכביש הוא בבחינת אליה וקוץ בה. בחדשים האחרונים נוקטים צעירים ערבים מהכפרים הסמוכים במעשי טרור. להם נופלים קורבן נוסעים תמימים, כאלה שעצרו על-מנת לסעוד באחד הקיוסקים או להצטייד בדלק. כך נוצר עוד כר פורה לסכינאות הפלשתינית החדשה/ישנה. גם אבנים מושלכות כאן לרוב. נוסעים לא מעטים חווים שוב ושוב פגיעות ברכבם מאבנים שנפלו עליו מאחת הגבעות שמסביב.
כל מטרה
רשמית הכביש מסתיים בצומת ביתוניה/גבעת זאב. כאן ממשיכים הנוסעים את דרכם לירושלים על "כביש 45". לא שהדבר משנה משהו. אקורד הסיום של 443 שייך ללא עוררין למחנה עופר הבנוי לתלפיות ליד הצומת: מצודת בית כלא שלה מראה מאיים. כאילו חזרו הבנאים של ראשית המנדט ושילבו את המבנה הישן בבנייה טכנוקרטית עכשווית. זהו מתחם כליאה למאות אסירים ביטחוניים. צריחי שמירה ופילבוקסים, מעטרים את חומתו החיצונית והם בולטים מכל פינותיה, כמקשה אחת עם החומה.
בשנת 2000, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, הטיל הצבא איסורים שונים על תנועת הפלשתינים בכביש. בשנת 2002, ירו פלשתינים על כלי רכב ישראלים שנסעו בכביש והרגו שישה אזרחים ישראלים ועוד תושב השטחים. בתגובה חל איסור מוחלט על פלשתינים לנוע בו ברכב וברגל לכל מטרה שהיא ובכלל זה לצרכים רפואיים דחופים או לצורך העברת סחורות.
אלא שאז, כרגיל במחוזותינו, החל מאבק משפטי שכמוהו, כרבים אחרים, "הוצת" על-ידי ארגוני זכויות אדם, זכויות אדם, של הפלשתינים כמובן לא של הישראלים. התובעים טענו כי איסור שימוש בכביש על-ידי רכבים פלשתינים, יפגע קשה באוכלוסייה הפלשתינית השוכנת לצידיו.
ארגוני זכויות אדם אצו-רצו לביהמ"ש הגבוה לצדק בצוותא עם ארגונים פלשתינים, כל אלה טענו שכביש זה משמש עבורם ציר תנועה מרכזי לעיר המחוז רמאללה, שכן היא זו המספקת להם שירותים מסחריים ושירותי בריאות וחינוך. לא עזרו הטענות שישראל היא שסללה את הכביש, ולא הרשות הפלשתינית, גם לא שישראל תסלול כבישים חלופיים עבור הפלשתינים (ואכן סללה). טענות אלה נדחו מאחת לאחת. במהלך המשפט נטען שכבישים אלה, שכונו על-ידי מדינת ישראל "כבישי מרקם חיים", הנם צרים מדי ואינם עונים על כל צרכי האוכלוסייה, לטענות המערערים. אח"כ התברר כי דווקא כבישים צדדיים אלה משרתים היטב את הפלשתינים בדרכם לגבעות הצופות על הכביש, על-מנת לרגום משם את הנוסעים...
סיכון חיים
ב-29.12.09, קבע בג"ץ (איך לא, וכמובן ברוב דעות), כי יש לבטל את האיסור המוחלט על תנועת פלשתינים בקטע מכביש 443 העובר מעבר לקו הירוק. השופט
עוזי פוגלמן קבע נחרצות בפסק הדין כי לצבא אין סמכות להטיל איסור כזה. הם עוד הקציבו לצבא חמישה חודשים על-מנת לגבש פתרון אחר, שיספק הגנה לישראלים הנוסעים בכביש.
בסופה של מהומת הבג"ץ, כאשר ניצבו טיעוני הצדק וההומניות מול טיעוני צורכי הביטחון והשליטה, ומששקע האבק שהתרומם מעל כל הדיונים והוויכוחים, התברר כי מכוניות פלשתיניות כמעט שאינן עושות שימוש בכביש הזה, ולא כצעקתה. לעומת זאת משתמשים ישראלים ממשיכים להיפגע בו. כל זאת בניגוד, כאמור, לדעת בג"צ.
לפני ימים ספורים התקיים דיון בערוץ 22, אחד מיני רבים העוסקים בטרור הסכינים והאבנים על כביש זה. כדרכה בקודש של התקשורת, לא נאמרה בדיון זה, מילה, על תפקידו של הבג"ץ, בהשתלשלות הקשה שהביאה לסיכון חיי ישראלים ולהסתבכות המיותרת הנוכחית. אין ספק כי מערכת הביטחון תיאלץ לחזור ולדון על ההתדרדרות החמורה בביטחון הישראלים, העושים, לתומם, שימוש בנתיב תחבורה זה. אולי לא יהיה מנוס מלחזור לאמצעים שונים שנדחו בעבר על-ידי הבג"ץ.
