מעשרים ושניים אנשי חטיבת "עציוני" שיצאו למסע חזרו שניים מהדרך – אורי גביש ומשה חזן. מהעשרים שהמשיכו במסע היו שלושה משוחררי הצבא הבריטי; ארבעה אנשי משטרת הישובים העבריים; שניים מתיקי החי"ש, ואחד-עשר אנשים שגויסו זה מקרוב. מספר הפלמ"חניקים היה שישה-עשר, ואחד מהם, ישראל גפני, חזר מהדרך. אחד מאנשי המחלקה המקובצת, אמנון מיכאלי, היה בן שש-עשרה, שניים היו בני שבע-עשרה, אחד בן שלושים ושש והאחרים בני שמונה-עשרה עד עשרים וחמש. שלושה מהם החלימו ממחלות קשות זמן-מה לפני המסע. אחדים התנדבו למבצע. אחרים, בפקודה, או שנקלעו אליו במקרה.¹ אנשי המחלקה המקובצת לא היו אליטה צבאית, אלא אנשים שסברו כי הערכים שהם מאמינים בהם מחייבים אותם למעשים. הייתה להם מוטיבציה גבוהה, אך יכולתם הייתה מוגבלת. הרבה סוּפר ונכתב על הל"ה שנפלו בדרך לגוש-עציון. כמה מהם השאירו אחריהם מכתבים, דברי-ספרות ועבודות-מחקר, מהם מצטיירים אנשים תאבי-חיים וברוכי כשרון. מבחינה אנושית הייתה זאת, אמנם, יחידה נבחרת.

בתוכנית לזכרם, שהפיקה הטלוויזיה הישראלית ב-1978, סיפר משה טבנקין כי זמן רב תהה על "שיר עשרה אחים" של נתן אלתרמן: מה מקשר אנשים שבאו מעולמות שונים כל-כך בידידות אמיצה ובברית גורל? באחת מפגישותיו האחרונות עם המשורר, הציג בפניו את השאלה. "עיין בסיפור הל"ה" השיב לו אלתרמן.

להלן תיאורים קצרים של אחדים מהל"ה.²

טוביה קושניר (בן עשרים וארבע), יליד המושב כפר-יחזקאל שבעמק יזרעאל, עמד לסיים את לימודיו במדעי-הטבע באוניברסיטה העברית, אך כבר פרסם מחקרים בעיתונות המקצועית ונחשב לחוקר מעולה. מורו, פרופ' שאול אדלר, העיד: "מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית היה מוסיף כבוד לחוקר מנוסה. טוביה היה אינדיווידואליסט, שנא מלחמות, הִרבה בסיורים בארץ' מהחרמון עד מידבר סיני, וגילה עשרים ושניים מיני צמחים. "סתוונית-טוביה", שגילה בהר-הורדוס, נקראת על שמו." טוביה קושניר ואשתו אביבה התגוררו בכפר הערבי עיסוויה, הסמוך להר-הצופים, והתיידדו עם שכניהם. קושניר הציע לאהרן קצ'לסקי (קציר), אחד ממפקדי ה"הגנה" בעיר, להקים יחידה מיוחדת למשימות מודיעין מעבר לקווי-האויב. קציר דחה את ההצעה, וקושניר הצטרף למחלקת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה.

במכתבו האחרון (ממעלה-החמישה), שלושה ימים לפני מותו, כתב טוביה קושניר: "לעיתים, בשעות פנאי, פותח אני ספר יפה שביפה בביוכימיה, הפורש את פלאי תהליכי-החיים לאור הידיעה האנושית, בכישרון כה גדול, עד כי נדמה לך שקצב-החיים פועם משורות הספר ומהנוסחאות האפורות, וטובה לי שעה זו משאר השעות, אם כי הסיפוק הוא באמת שלם בכל מעשינו כאן. הייתי אפילו משתמש בפראזה ואומר: הסיפוק היחיד שיכול להיות עתה לנער יהודי."³

יצחק הלוי (בן עשרים ושתיים, יליד נהלל). מוותיקי הפלמ"ח, היה הסייר שהוביל את הל"ה מהר-טוב לגוש-עציון. לפני המלחמה היה סטודנט מצטיין בפקולטה למדעי-הטבע באוניברסיטה העברית. ואחרי 29 בנובמבר היה למפקד כיתת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה. "סמכנו עליו בכול והאמנו בו ללא סייג," סיפר פקודו אפרים מאירון. "אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לשרת בצבא, היה צפוי לו, לדעתי, עתיד מזהיר." יחד עם טוביה קושניר, וגם לבדו, הרבה איציק הלוי לסייר בארץ. בעיזבונו רשומים שמונים ושלושה טיולים. אביבה הזז (קושניר), שהשתתפה באחדים מטיולים אלה, זכרה שפעמים אחדות כיתרו אותם ערבים חמושים אך תמיד ידעו איציק, טוביה ויונה לוין, לצאת בשלום ממצבי-סכנה.⁴

יונה לוין (בן עשרים ושתיים) היה איש הרזרבה של הפלמ"ח וסטודנט (שנה שלישית) במכון לחקלאות ברחובות. כשפרצה המלחמה הצטרף לכיתה של ידידיו במעלה-החמישה. במכתב ששלח אל חברתו כתוב: "ימי הלימודים ורחובות, עטורי הירק, נראים לי כחלום רחוק... נהפכתי לפתע לאיש-דמים... לעתים מתבונן אנוכי בידיי המגוידות, האוחזות בשלח. וקשה לי להאמין שרק לפני זמן קצר מאוד אחזו ידיים אלה בפרח זעיר ורך ופרקוהו לחלקים: עלי-גביע, עלי-כותרת, אבקנים, עלי-שחלה... עינינו נשואות אל ההרים הרחוקים, תרות ומשוטטות, שמא תיראה איזו תנועה חשודה, ורגלינו המאובקות רומסות ללא הבחנה פרחי-שדה דקי-מבנה, הפורחים ומלבלבים על-אף הכול.

"אינני מסוגל לפתוח ספר כלשהו. ואפילו ספרי-לימוד בבוטניקה, בזואולוגיה ובגאולוגיה... אך גם עתה, כשנפשי אטומה, כאילו, איני יכול שלא להיעצר רגע קט לשמע צלילי מוזיקה."

לפני שיצא למסע האחרון כתב: "עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כה עייפים עד שאין ביכולתנו לעמוד ממש על רגלינו.⁵ שעות רבות צעדנו בלילה בשורה עורפית ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים... עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו, כולנו בציוד מלא ועמוסים לעייפה בתחמושת וצרי-מרפא לאחים יקרים במצור. לו ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת. כולנו בתלבושת פרטיזנית ממש, מצנפות לראשינו ונעליים אוסטרליות אדומות-עור לרגלינו."⁶

יעקב (יורדן) כהן (בן עשרים ושלוש), יליד ברלין. היה מאנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, למד באוניברסיטה היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ועבד כמדריך בבית-הילדים "בית-חנה". היה גבוה מאוד (כשני מטרים) ולוחם מעולה. אחד מחניכיו סיפר: "טיילנו בהרים. פתאום הופיע ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין. הילדים רצו לברוח. אך יעקב נשאר במקומו. הרים אבן גדולה והערבי לא העז להתקרב... יעקב שימש לנו דוגמה." ב-1 בינואר כתב יורדן ביומנו: "עלי לברך ברכת 'הגומל' על מספר הפעמים שבהן ניצלתי וניצלנו מסכנות כליה. אי-אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום, ומשום כך זכות-קדימה לברכת הודיה לבורא, ששמר עלינו עד כה, ותפילתי כי נעמוד ונעבור את זמן החרום בשלום, ושלווה תשרור בארץ."⁷

אלכסנדר לוסטיג (בן עשרים ושלוש), מלוחמי המחתרת הציונית בהונגריה, שאיבד בשואה את כל משפחתו (חוץ מאחיו), למד ב"בצלאל" ועבד במחלקה הגראפית של הסוכנות היהודית. אחרי 29 בנובמבר הצטרף לחי"ש ירושלים. ב-1 בינואר כתב ביומנו: "אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה. גורלי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה." ולמחרת כתב: "אולי חבל למות בגיל צעיר כל-כך. אני מרגיש שצפוי לי עתיד יפה וכי הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים... לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה."⁸

אמנון מיכאלי (בן שש-עשרה) עבד במוסך והיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר" ופעיל ב"הגנה" מגיל שלוש-עשרה. בהפסקות-הצהריים שלו היה אוכל בקונדיטוריה "פת" שברחוב הרב קוק, ומפקדי ה"הגנה", שסעדו שם, גם הם שמו לב אליו. המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה הובלת כרוזים ממוצא המושבה – לירושלים, על אופנוע בדרך הרומאית: אחר-כך נשלח לקורס מפקדי-כיתות. כשפרצה המלחמה, יצאו חבריו לנגב, והוא נשאר בירושלים כמפקד-כיתה וישב בעמדות בשכונה מקור-חיים. כששמע שתגבורת יוצאת לגוש-עציון, הצטרף אליה, בתקווה להסתלק ממקור-חיים ולהצטרף, אחר-כך, אל חברי ההכשרה שלו.⁹

ביום ה', 15 בינואר, היו אנשי המחלקה המקובצת אמורים לנוח בסמינר שבבית-הכרם. לא היו מיטות לכולם, והמולת ההכנות הפריעה את מנוחתם. אפשר לסווג את היוצאים להר-טוב לשלוש קבוצות: המתמוטטים מעייפות, העייפים מאוד, ואנשי כיתת-החי"ש החדשה, שהיו רעננים יחסית. הפלמ"חניקים שפעילותם התחילה בערב הקודם היו עייפים מאוד: הפלמ"חניקים מקריית-ענבים. שחזרו ביום ד' מסיור של שלושים שעות ליד רמאללה, התמוטטו מעייפות. ההחלטה לתת להם לישון על הרצפה בסמינר ולא לאפשר להם לישון באחד מבסיסי הפלמ"ח ברמת רחל, בקריית ענבים או במעלה החמישה הייתה הרת אסון ומצביעה על שרלטנות פיקודית.

כמה וכמה החלטות מוטעות היו בפרשת הל"ה, אך להחלטה לשלוח למסע את האנשים המתמוטטים מעייפות אי-אפשר למצוא הצדקה כלשהי. כותב שורות אלה גם מעז לטעון שההחלטה לשלוח את דני מס למסע בפעם השנייה הייתה מוטעית, ובוודאי שהייתה מוטעית ההחלטה לשלוח למסע את איציק הלוי וחבריו, שיצאו למשימה בפעם השלישית, לילה אחרי לילה.

על אנשי היחידה המקובצת נאסר לצאת מבית-הסמינר, אך טוביה קושניר הבלתי-ממושמע הסתלק – בידיעת מפקדו, רעננה – ונפגש עם אביבה. הוא סיפר לה על הקורות אותו, אכל ושכב לישון בבית. בשעות-הצהריים, בעודו שקוע בתרדמה עמוקה, הלכה אביבה אל בית הסמינר ושאלה את רעננה אם על טוביה לחזור מיד. רעננה השיב שעליו לחזור עד שעה 3 אחרי-הצהריים. אביבה מיהרה הביתה והעירה את טוביה, וכשהגיעה השעה ליוותה אותו לבית-הכרם וגם הביאה "כיבוד" לבחורים, תפוחים שהשיגה מירקן-ידיד בשכונת-הבוכרים. היא נשארה איתם עד שיצאו לדרך. כל היום ההוא – סיפרה אביבה – עמדה ניידת המשטרה הבריטית סמוך לבית הסמינר. איציק הלוי ניסה לשרטט על מפה את ציר-ההליכה. "בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות... יושב גחון על מפה וממלמל לעצמו, 'כפרים גדולים, כפרים מאוכלסים, כידוע, פה יש לעקוף ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע. ובזוויות-פיו חיוך אל רעיו, ומבטי-אמון נישאים אליו. וכבר קרבו חברים, שרבבו ראשיהם לעבר המפה. 'מה טעם ללכת בדרך זו?' אף נמצא אחד ששתק כל הזמן, ועתה אמר, 'צריך היה להחליפינו, לא ניתנה לנו די מנוחה, הדרך תהיה כנראה קשה, והמשא רב. והמם-כף (הלוי), השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר, תחילה בלחש: 'באמת האנשים עייפים כל-כך. ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים.' ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף, 'אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת.'¹⁰ ולקח עיפרון והשעין את המפה על ילקוט, וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, מתח קו מהר-טוב, בדרך ההולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה עולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות-יצחק. ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה. שתיקה ממושכת."¹¹

באותו יום, 15 בינואר, לפני-הצהריים, פינתה שיירת-אמבולנסים בריטית את הפצועים מגוש-עציון לירושלים. הידיעה על בוא שיירת הפצועים פשטה. ורבים קיבלו אותה ברחובות-העיר בקריאות שמחה. כל הפצועים אושפזו בבית-החולים "הדסה".¹²

בחבילה שהוטלה מהמטוס לחצר כפר-עציון, יום לפני כן, היו מכתבים, ובאחד מהם הודיע דני מס לידידתו, דינה בן-ארי, כי הוריה באו לארץ-ישראל והם מתאכסנים בפנסיון בחיפה. דינה, ביקשה ממפקדיה לשלוח אותה לירושלים כדי שתוכל לנסוע לחיפה ולהיפגש עם הוריה, שלא ראתה אותם יותר משש שנים. היא צורפה לצוות של אחד האמבולנסים, והגיעה אתו לירושלים.

"אחרי-הצהריים הגעתי לסמינר בבית-הכרם," סיפרה דינה בן-ארי. "הבחורים היו לפני היציאה להר-טוב. סיפרתי לדני שהגוש מלא גוויות, שבדרך ראיתי אלפי ערבים ושמצב הישובים קשה מנשוא." אפשר לשער שדיווח זה של הנערה בת השבע-עשרה, שראתה הרוגים בפעם הראשונה בחייה, הגביר את רצונו של דני מס להגיע לגוש-עציון בו בלילה.¹³

בשעה 5 אחרי-הצהריים עלו אנשי המחלקה על מכונית משוריינת מכוסה ברזנט, ומשוריין עם נוטרים חמושים נלווה אליה לאבטחה.¹⁴ הנשק היה אמור להגיע במכונית אחרת. אביבה הזז סיפרה: "הם ידעו כי מגמת פניהם לסכנה מרבית. כשחיכו למכוניות שרו בארבעה קולות שיר מקובל בימים ההם: 'אז תשיר כל בקעה ויריע כל הר, עורה העם העובד.'"¹⁵ יגאל בוטרימוביץ¹⁶ סיפר: "היינו ארבעים חבר'ה, עליזים ושמחים. לא אשכח את השיר האחרון, כשעזבנו את העיר. זה היה השיר על הצוענייה, 'שלום שלום צוענייה נחמדת.' אנשים יצאו לרחובות, נפנפו לעברנו בידיהם."¹⁷ מפקד משטרת חברון, הקצין המיש דוגין, סיפר: "הבחורים שרו, וייתכן שכך נודע לערבים על בואם להר-טוב."¹⁸

המקורות העיקריים של סיפור המסע הם ישראל גפני, אורי גביש ויעקב חזן (שחזרו מהדרך), יגאל בוטרימוביץ (שלא יצא אליה מפני שגם בהר-טוב לא נמצא נשקו), מפקד הר-טוב,רפאל בן-ארויה, קצין-המשטרה הבריטי, המיש דוגין, וכמה תחקירים: תחקירי הש"י, שנכתבו זמן-מה אחרי האסון, תחקירי הש"י, שנכתבו לאחר זמן רב יותר, תחקירים עיתונאיים ותחקירים היסטוריים-חינוכיים. תחקירי הש"י מבוססים על סיפורי המודיעים הערבים. כותב שורות אלה מעיד, אחרי שעיין ביותר מעשרים דוחות וראיונות רבים, שנשמעו בהם עשרות גרסאות, שבפרטי האירועים העיקריים של הפרשה לא היו סתירות בין העדויות ששמע וקרא.

באחד הדוחות נמצא כתוב: "בראשית דרכם הדביק אותם משוריין בריטי עם משדר, עיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה שמכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה."¹⁹

הארבעים הגיעו להר טוב ב-19.30 ויצאו לדרך ב-23.05 בלילה. כלומר, הם שהו בהר-טוב שלוש וחצי שעות. השהיה הזאת בשעות הלילה הייתה קריטית, כי בגללה יצא שהיה עליהם להיות חשופים לכפרים ערביים בשעות האור גם אם ילכו במהירות רבה וללא תקלות.

ממפקדת המחוז נשלח מברק לעוזי נרקיס: "תגבורת יצאה לכפר-עציון, בנסיעה במשוריינים עד הר-טוב ובהליכה עד כפר-עציון. עד הר-טוב הגיעו בשלום."²⁰

מפקד הר-טוב רפאל בן-ארויה סיפר: "הודיעו שתגיע מחלקה בדרכה לגוש-עציון. התבקשתי להאכילם ולהדריכם בדרך. הגיעו ב-21.30, בלי נשק ועייפים עד מוות. הקציתי להם את בית-הספר לקשי-חינוך. שם נחו, והוכנה להם ארוחת-ערב. (לפי עדות של נערה מהרטוב כללה הארוחה משקה חריף, והלוחמים השתכרו ולכן איחרו לצאת) דני מס סיפר לי שפטרול בריטי עצר אותם וחיפש אצלם שעה ארוכה.²¹ הם התעכבו זמן ממושך מפני שהנשק הגיע אליהם באיחור, בטנדר-נוטרים. היו קשיים בפירוק מקלעים אחדים מדפנות הטנדר, אך הדחיה הזאת לא הייתה ממושכת. ישבנו במטבח בית-הספר ובדקנו את תוכנית המסע. התברר שבתכנון לא הובאו בחשבון משטרת הר-טוב והנוטרים הערבים, שהוצבו על אחד הגשרים שבציר, ושהחבר'ה היו עלולים לעבור סמוך מדי לכפרים עוינים. תכננו עיקוף נוסף. בסך-הכול היה אורך המסלול עשרים ושמונה קילומטרים.

"השעה הייתה קרובה ל-23.00. אמרתי לדני שלא כדאי לצאת בשעה כה מאוחרת, פן יתגלו לאור היום, והרי המטרה אינה להילחם בדרך אלא להגיע לגוש. דני עמד על דעתו: 'קיבלתי הוראה להגיע הלילה ויהי מה, ואני אגיע.' גם אני עמדתי על דעתי: 'אתה בשטח הפיקוד שלי. אני פוקד עליך להישאר כאן.' הוא צחק והשיב: 'תוכל לעצור אותי רק בכוח.' ניסינו להתקשר לירושלים, לקבל הוראות, ולא הצלחנו. ראיתי שהוא נחוש בדעתו. לא היה טעם להרבות במלים, מפני שהיציאה הייתה נדחית עוד יותר. ויתרתי. באותו יום היו הפרעות בתקשורת עם גוש-עציון. דני סבר שסוללת-המשדר שבגוש התקלקלה או התרוקנה, ולקח מהר-טוב סוללה בשביל הגוש."²² אורי גביש לא שותף בהתייעצויות, אך הקשיב להן. הרי דיווחו: "סיירי הפלמ"ח התווכחו על התוואי ועל ההתארגנות. היו שהציעו לחתוך ישר, להסתכן בהליכה סמוך לערטוף ובשטחים מעובדים, וכך לקצר את הדרך ולהרוויח זמן. אחרים העדיפו לעקוף, בבחינת 'ארוכה וקצרה'. לבסוף הוחלט לעקוף את המשטרה מצד מערב, בתוך מטע-זיתים, לרדת דרומה, לחצות את מסילת-הברזל ליד בית-ג'ימאל, לרדת דרומה מעבר לבית-נטיף בוואדי רחב, ללכת עד פרשת הוואדיות שלפני צוריף, ומשם לעלות לגוש על אוכף של פרשת-מים, לכיוון משואות-יצחק. אורך הציר היה, לפי הערכתי, עשרים וחמישה קילומטרים. כבר בהר-טוב הוטל ספק באפשרות למצוא מעבר במזלג הוואדיות שלפני צוריף. היה ספק אם הסיירים יצליחו למצוא את הכיוון הנכון.

"ההכנות נמשכו זמן רב. היה עלינו לשאת נשק ותחמושת, כמו בלילה הקודם. בהר-טוב נודע לנו שמטוסים כבר הצניחו תחמושת לגוש. על כן השארנו שם את התחמושת הרזרבית, כדי למעט במשא. את חומר-הנפץ, ואת מנות-הפלסמה לקחנו אתנו.²³ במסדר בדיקת הנשק התברר שלשניים מאתנו חסר נשק, ולפיכך יצאנו לדרך שלושים ושמונה."²⁴ השניים שלא יצאו – בוטרימוביץ וזרחי (קשוולה) – ביקשו ממפקד הר-טוב לתת להם רובים בהשאלה, אך הוא סירב, בגלל מיעוט הנשק שהיה ברשותו.²⁵

השלושים ושמונה יצאו לדרך. כאמור, ב-15 בינואר ב-23.05. מדוע לא לקחו איתם מכשירי-קשר? על-פי גרסה אחת החליט מישהו לא לתת להם מכשיר-קשר משיקולי סדרי עדיפויותיו; על-פי גרסה אחרת לא הגיע מכשיר-הקשר להר-טוב כמתוכנן; על-פי גרסה שלישית לא עלה הנושא הזה על הפרק. פעולות רבות נעשו בימים ההם בלי מכשירי-קשר.²⁶

במברק ששלח ישראל עמיר לעוזי נרקיס כתוב: "המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. היא מביאה חומר-נפץ לפיצוץ גשרים בין חברון לכפר-עציון. אם תוכל, בצע זאת עוד הלילה."²⁷ אחר-כך נשלח עוד מברק: "היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב-03-02. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימון. יביאו חומר לפוצץ הגשר. פרטים אצל דני (מס)."²⁸

בדוח של צבי זמיר כתוב: "ידיעות ברורות על דרך תנועת היחידה הועברו לגוש-עציון. נקבעו סידורי-קשר עם היחידה. מחוסר סידורי-קשר עם הר-טוב לא ידענו את שעת היציאה המדויקת."²⁹ ישראל עמיר וצבי זמיר הניחו שהמסע יצא בזמן ונע בציר "שנבדק לא פעם על-ידי 'יחידות יהודה'" שסיירו בדרך זו, בשש או שבע שעות" (דוח זמיר). הם לא הביאו בחשבון תקלות, ולא הכינו תוכניות סיוע וחילוץ.

בחניה הראשונה, על הכביש, סמוך לבית ג'מאל' אירעה תקלה לישראל גפני. הוא סיפר: "עליתי על סלע ברגל ימין, החלקתי ונקעתי את הקרסול... סבלתי מכאבים חזקים ומקשיי נשימה... (דני מס) אמר שעלי לחזור. בזמן ההליכה ליוונו נביחות כלבים מכפרי הסביבה. פעם פגשנו ערבי על חמור. שוחחנו אתו. הוא המשיך ללכת. הייתי באמצע השדרה. ראיתי אותו עובר על ידנו."³⁰ גביש וחזן, שחזרו אתו, לא אישרו את הסיפור על הפגישה, וגביש טען כי הוא בטוח שהמחלקה לא פגשה שום ערבי לפני שעזבו אותה השלושה.³¹

לדני מס הייתה בעיה: ללכת עם גפני לא תוכל המשלחת להגיע אל היעד במועד, ולשלוח אותו בחזרה לבדו אי-אפשר. השעה הייתה 01.10 אחרי חצות והמרחק עד הר-טוב חמישה קילומטרים בקו-אוויר. גביש סיפר: "דני ביקש ממני להחזיר את גפני, מפני שאני מכיר את השטח. מכיוון שהבן-אדם לא היה בכושר, ביקשתי מלווה. אם יהיו תקלות יוכל אחד לתמוך בגפני, והאחר להתגונן." המלווה, משה חזן. סיפר: "דני אמר לי, 'הבחור ההוא חולה, מישהו צריך לחזור אתו.' קודם פנו לחי"שניק אחר, אבל הוא התנה את שובו בליווי של כיתה שלמה. כולם חשבו שלחזור מסוכן יותר מאשר להמשיך. היססתי, לבסוף עניתי שאשוב אם יתנו לנו ברן. דני אמר שאין הוא יכול לוותר על מקלע, והרגיעני בהבטחה שגביש מכיר את השטח."

בשעה 01.20 אחרי חצות, לאחר שעברו שבעה קילומטרים (בדרך הארוכה), המשיכו השלושים וחמישה ללכת לכיוון גוש-עציון, ושלושת החוזרים הסתתרו בצל סלע, חיכו עד שנאלמו הקולות וחזרו להר-טוב בדרך הקצרה. חבריהם נעלמו "לתוך הלילה ולתוך האגדה," כפי שרשם אורי גביש ביומנו. לפי גביש וחזן, לגפני לא היה נקע ברגל אלא התקפת אסטמה והיו לו בעיות נשימה קשות. כשהחלו את הדרך חזרה, נעלמה האסטמה, וגפני הלך בלא בעיות. כשהגיעו להר טוב לא היה נעים להם לספק את האמת. אז החליטו השלושה שגביש וחזן יישאו את גפני ויפברקו סיפור שהוא נקע את רגלו. בהר-טוב פגשו השלושה את בן-ארויה שלא הצליח לתקשר עם ירושלים ולדווח על מה שקרה. השלושה מצאו פינה באחד האוהלים ושקעו בשינה. את סיפור פברוק הנקע מסרו לי גביש וחזן, בנפרד. גפני הודה באזניי ש"סבל מקשיי נשימה".³²

היעדר מכשיר-קשר היה אחת מסיבות המסתורין העוטפים את סיפור של הל"ה. זאב טריינין, שהיה קצין-הקשר במחוז ירושלים, סיפר שהוא הציע לצייד את היחידה המקובצת במכשיר-קשר, אף שבירושלים היו אז רק מכשירים נייחים. טריינין הציע להכניס כמה שכלולים במכשיר-קשר נייח. כדי שיתפקד תוך-כדי מסע. מאחר שלא השתתף בישיבות הצוות שתכנן את המסע, לא ידע טריינין את פרטי לוח-הזמנים של היחידה. ב-16 בינואר בבוקר נסע במשוריין להר-טוב, עם מכשיר-הקשר המועשר. ובדרך ניסה כמה פעמים להתקשר עם ירושלים, בהצלחה חלקית. בהר-טוב נודע לו שהמחלקה כבר יצאה לדרך בלילה הקודם. והוא חזר לירושלים, יחד עם שלושת החוזרים מהמסע.³³

_____

[בשבוע הבא: מיתוס הרועה הערבי שלא היה ולא נברא, שהל"ה, לכאורה, חמלו על חייו, והוא, לכאורה, הביא למותם; מטוסי שירות האוויר של "ההגנה" נשלחו לחפש את אחרי הל"ה שלא הגיעו לגוש-עציון; תיאור מפורט של הקרב שבו נפלו הל"ה.]

1. על-פי אנדה פינקרפלד, למד הא, שם.
2. המעוניינים בביוגראפיות של כל גיבורי הסיפור ימצאו אותן בספר "ל"ה" מאת אנדה עמיר.
3. שמעון קושניר, אצל אנדה פינקרפלד, למד הא, שם, עמ' 234-229; שמעון קושניר, בדמדומי בוקר, מכורה, תשי"ט. עמ' 169; ראיון עם אביבה הזז (קושניר) ב-19 ביוני 1978.
4. פרופ' משולם הלוי, אצל אנדה פינקרפלד, למד הא. שם, עמ' 97-87; ראיון עם אפרים מאירון ב-2 ביולי 1978; הראיון הנ"ל עם אביבה הזז.
5. ואם כך מדוע לא החליפו אותו ואת חבריו באחרים?!
6. אנדה פינקרפלד, למד הא, שם. עמ' 163-157, הכוונה לניסיון הראשון, ב-15-14 בינואר.
7. שם, עמ' 144.
8. שם, עמ' 162.
9. ראיון עם אחיו, אורי מיכאלי ב-13 ביולי 1979.
10. אין זה נכון. היו בירושלים וסביבתה שני גדודי חי"ש וגדוד פלמ"ח אחד, שלהם לא הייתה משימה אחרת באותו לילה.
11. אביבה הזז, "יוצאים לכפר-עציון", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 82-81: הראיון הנ"ל עם אביבה הזז.
12. מוזס ברב-שיח הנ"ל ברבדים: הראיון הנ"ל עם דינה בן-ארי.
13. הראיון הנ"ל עם דינה בן-ארי; "מיומנו של חבר". אצל דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 47; א"צ. לקט מברקים.
14. הראיון הנ"ל עם נעמן סתוי.
15. הראיון הנ"ל עם אביבה הזז.
16. הגיע להר טוב אך לא הצטרף למסע כי לא נמצא נשק עבורו.
17. העדות הנ"ל של יגאל בוטרימוביץ.
18. עדות המיש דוגין, בית-ספר-שדה. כפר-עציון ב-21 בינואר 1970.
19. מתוך דוח פנימי אצל דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו. שם. עמ' 141.
20. ארכיון צה"ל לקט מברקים.
21. על-פי עדות קודמת של בן-ארויה התעכבה המחלקה בגלל קלקול במכונית.
22. ראיון עם רפאל בן-ארויה ב-8 ביולי 1978: דוח פנימי אצל דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 141; עבודת גמר של מורה בת הרטוב, בקורס גמול השתלמות בתל אביב שהעברתי.
23. הפצועים כבר פונו, כאמור, לירושלים ואפשר להניח שדני מס ידע על כך מפני שנפגש עם דינה בן-ארי, שהגיעה לירושלים באחד האמבולנסים.
24. הראיון הנ"ל עם אורי גביש.
25. העדות הנ"ל של יגאל בוטרימוביץ.
26. זאב טריינין קצין הקשר במחוז ירושלים, העיד באזני המחבר שהוא שכלל מכשיר-קשר נייח כדי לצייד בו את פקודיו של דני מס. הוא הגיע להר-טוב עם המכשיר שעות אחדות אחרי שהשלושים וחמישה יצאו לדרכם.
27. ארכיון צה"ל אוסף מברקים.
28. שם.
29. שם.
30. הראיון הנ"ל עם ישראל גפני.
31. הראיונות הנ"ל עם אורי גביש ומשה חזן.
32. הראיונות הנ"ל עם אורי גביש, ישראל גפני, משה חזן ורפאל בן-ארויה.
33. ראיון עם זאב טריינין ב-19 באוגוסט 1981.