מדובר בחבורה של טרמפיסטים אופורטוניסטים, הייתי אומר "טרמפורטוניסטים". הרי הוויכוח הוא איננו ויכוח פוליטי-אידיאולוגי מול ימין ושמאל.
כאשר אתה רואה את זאת המתקראת שרת המשפטים, אתה בעצם חושב לעצמך לא שהדור פוחת, הדור נמוג. אם זו שרת המשפטים של מדינת ישראל, ממשיכת דרכו של יוסף בורג הגדול של המפד"ל, ו
אורן חזן הוא ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, אנה אנו באים? וכאשר אתה צריך לחשוב מי מוציא את דיבתה של ישראל בחוצות רעה, זאת המציאות הזאת, ששרת המשפטים היא זו שאיננה יותר מאשר הזרוע המדינית של נוער הזוועות בתוך הממשלה, שהיא באה מתוך אותו בית-מדרש שממנו צמחו אזובי הקיר, והיום הם הפכו לזרם המרכזי.
השאלה המרכזית היא: פטריוטים או אידיוטים? על מה אנחנו מדברים? על מה בוכה הנביא? זוהי דיבתה של מדינתנו בחוצות רעה, עד כדי כך שאני יכול להגיד לך שהיום אני סומך יותר על-כנותן ועל כוונותיהן הטובות של מדינות זרות לעומת ממשלת האפסים הזאת שישנה כאן, שמקיימת כל דבר כמו אותם כלבים שמנסים לסמן את המגרש שלהם. הרי לצורך כך יש הצורך בחוק הזה. אין בו שום צורך, אין פה שום חוסר שקיפות. על מי אנחנו סומכים יותר - על סוחרי הנשק והמהמרים שתורמים ל
איילת שקד, או על הולנד או על שבדיה? בוא נאמר בכנות. על מה אנחנו מדברים?
לכן הצורך בכך איננו צורך אמיתי. הוא צורך להראות: הנה, אנחנו שולטים. ככל שאתה חלש יותר, ככה דרושים לך סימנים של כוח גדולים יותר. זה מה שההצעה הזאת מבקשת. בכל צורה ובכל מקום אנחנו מדברים שוב ושוב על אותן חברות קש של זייפני האדמות בשטחים, של אלה שקונים ועושקים ורומסים וגונבים. פטריוטיזם זה לשמור על נכסי המדינה, לא לקחת אדמות של אחרים; פטריוטיזם במקרה הזה הוא מפלטם של המנוולים - אלה שאינם מסוגלים לומר מילה אחת אמת בלי להסמיק. ראיתי את השרה, ראיתי את שפת הגוף - כמשל היא. זאת מדינת ישראל, ממש כמו שבזמנו את צרפת ייצגה אותה נערה - זה מה שהיום מייצג אותנו. לכן האנשים האלה הם דיבתה הרעה של מדינת ישראל. אבל אנחנו לא ניפול. עם כל התחושה שאולי שורתנו לא מסודרת במידת-מה - כמו שאומר ברכט - אנחנו לא ניפול, ואנחנו לא ניסוג. מדוע? כי זה הקרב על הבית שלנו.
