השופטת: יפה שטיין, בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים

המועד: יום שני, 18.1.2016, שעה 09:00

הנושא: קדם-משפט

יפה שטיין נכנסת לאולם בדיוק בשעה 09:00, אך עדיין אינה יכולה להתחיל את הדיון, משום שבא-כוחו של הנתבע טרם הגיע. "דבר איתו בינתיים", היא מציעה בעמידה לבא-כוחו של התובע, אך הלה אומר שניסה וזה לא הלך. "טוב, אני אכנס בעוד כמה דקות", מבטיחה שטיין, חוזרת כעבור חמש דקות ומחליטה שלא להמשיך ולהמתין. על סדר היום: תביעתו של עובד ערבי נגד מוסך.

למזלו של הנתבע, בא-כוחו מגיע כעת ולא מפספס את המתווה ששטיין מתחילה להתוות. "אני שמה לרגע בצד את השאלה של פוטר או התפטר. אני רוצה את השאלות החישוביות. אני מבינה שיש כרטיס אלקטרוני, שאפשר לבדוק כמה היה וכמה מגיע לו. יש רק שאלה אחת לגבי חלותו של צו ההרחבה. בשאלות החישוביות לא צריך לנחש, אפשר לחשב בדיוק.

"יש לנו כמה שאלות קטנות", שטיין נכנסת לפרטים ומפגינה בקיאות מלאה בתיק. "הבונוס האם זה היה מותנה [בנוכחות] ואז זה לא חלק מהשכר הקובע [לפיצויים ולפנסיה]. צריך לבדוק במסמכים, אם זה מותנה בנוכחות. אם זה מותנה אבל הוא תמיד תמיד קיבל - זה לא מותנה. לגבי הבראה: אם הוא קיבל כל חודש בתלושים, לא מגיע לו פעמיים ואתם יורדים מזה. אם הוא קיבל דמי נסיעות - הוא יקבל עד למקסימום שבצו ההרחבה. תבדקו בתלושים - ככל שהוא קיבל, לא מגיע לו.

"לגבי פיצויים ופנסיה: אתם לא יכולים בכל מקרה לקבל פעמיים. תבדקו את זה. מה שאני רוצה לומר לגבי פנסיה: נכון שבעבר בית הדין היה אומר שזו דרך המלך [לשלם את שניהם]. היום הפסיקה אומרת שמי שלא קיבל פנסיה - יקבל פיצוי עד גובה הפנסיה. לא יותר אבל גם לא פחות. זו דרך ביניים, היא לא אידיאלית.

"אגב: מעסיק שלא משלם פנסיה - לוקח סיכון גדול. אלה תיקים של מיליונים. תמיד אני אומרת: אל תקחו את הסיכונים האלה. אני יודעת שמי שנמצא כאן זה לא המעסיק [אלא המנהל הישיר], אבל תעבירו הלאה. השאלה היחידה שנשארה לנו היא פיצויי הפיטורים. את כל השאר אפשר לבדוק".


"אתה עובד על משאית?"


הנקודה שבמחלוקת פשוטה: מדובר בעובד מוסלמי שבאחד מימי הרמדאן לא עבד כיאות, ומנהלו הישיר אמר לו "לך הביתה" - האם הוא התכוון שיילך בכלל, או רק לאותו יום? שטיין פונה לעובד: "בוא תסביר לנו למה הפסקת לעבוד. אתה יודע עברית? זה נכון שנרדמת?". כעת היא שומעת את מנהל העבודה, ומביעה עמדה: "אני מתארת לעצמי שמי שיכול לפטר אותו זה לא המנהל הישיר. לפעמים יש אי-הבנה. מישהו אומרים לו 'לך הביתה' - הוא קופץ על המציאה".

שטיין מנסה לגשש לכיוון פשרה: "האם יש נכונות לשלם פיצויים ברמה זו או אחרת? הוא עבד חמש שנים. בדרך כלל מעסיקים אומרים: עובדים עושים הכל כדי שיפטרו אותם [ויקבלו פיצויים]. אני לא יודעת אם זה המצב [כאן]. חלק מזה אולי כבר הופרש". כעת היא שואלת את התובע על הלוואה שקיבל מהמעסיק, ושוב מפגינה שליטה מוחלטת בפרטים.

אחרי כמה דקות מגיע בעל המוסך ושטיין נותנת לו להסביר מה לשיטתו אירע. שטיין שואלת את העובד מדוע לא ניסה לחזור לעבודה, והמעסיק משיב במקומו: "הוא רצה ללכת לעבוד על משאית". שטיין לתובע: "אתה עובד היום על משאית?" - כן. כעת מתלהט הוויכוח בין השניים, ושטיין מתערבת: "אדוני, זה לא שיח ביניכם". היא ממשיכה לברר את הפרטים, ואומרת לתובע: "מי שאמר לך 'לך הביתה' זה לא המנהל הגדול, זה המנהל שלך". התובע משיב, שמאחר שבעל המוסך היה במילואים - המנהל הישיר הוא הבוס.

השניים שוב מתווכחים בהרמת קול ושטיין דופקת על הדוכן: "יש לי בקשה: אתם מדברים רק אתי, לא ביניכם. אם נגיע להוכחות, בית הדין יצטרך לשאול את השאלה פוטר או התפטר. אני רוצה לעצור כאן ולומר ככה. אם אנחנו מגיעים למצב של הוכחות - אין אמצע; או הכל או לא כלום.

"הוא עבד חמש שנים, אני יודעת שהיחסים טובים, תנסו למצוא פתרון. אני יודעת שהייתה נכונות לשלם חלק. תשבו ותנסו להגיע לפתרון, גם על האחוזים וגם על הרכיבים. אפשרות שנייה היא: תדברו על סכום מסוים, בלי פירוט. מה שהתובע יגיד: מה שווה לי כדי לסגור את התביעה. מה שהנתבעת תגיד: מה שווה לי כדי לסגור את התביעה. הנטל הוא על התובע, ודאי. עדיין קשה לדעת מה יהיה בהוכחות. תדברו ביניכם עשר דקות. תישארו כאן, כי אני יוצאת".


"למחרת, למה לא חזרת?"


בנקודה הזאת מתחולל מחזה שכמותו לא ראיתי בעשרות רבות של אולמות בהם ביקרתי: הקלדנית נוטלת על עצמה את תפקיד המפשרת. הנה כמה מהשאלות שהיא מפנה לשני הצדדים: "כמה אתה מוכן לשלם? למה הוא עזב? למחרת, למה לא חזרת? אחרי רמדאן, למה לא חזרת? אתם ניסיתם ליצור איתו קשר?". כאשר המעסיק והעובד צועקים, הקלדנית פונה לעורך הדין: "תן להם להוציא, זה אמוציות". אחרי עוד כמה חילופי דברים קולניים, מצלצל הטלפון של הקלדנית והיא אומרת לצדדים: "השופטת אומרת לא לצעוק, אפשר בשקט".

הקלדנית ממשיכה בפעילות התיווך ופונה למעסיק, שכעסו גובר מרגע לרגע: "בארבע-ומשהו [שנים] שהוא עבד, היית מרוצה ממנו? במה הוא היה בעייתי? ולא פיטרת אותו. בקיצור: אתה כועס. העברית היא לא שפת-האם שלו, וזה תמיד נכנס לפסקי דין. מספיק שהשופט יגיד שהיה חוסר הבנה - השופט יגיד שזה פיטורים והוא יקבל 100%. יהיה הרבה יותר עוגמת נפש אם נמשיך לעדויות וסיכומים. השם שלך יהיה באינטרנט. אתה יכול להגיע איתו להסדר תשלומים. השופטת תכף תיכנס ותציע הצעה". היא פונה לבא כוח הנתבע: "כמה הצעת לגמור את התיק? ממה זה מורכב?" - ועכשיו עושה להם את החישובים. לבסוף הקלדנית נזכרת שבעצם יש שופטת והיא קוראת לשטיין.

אחרי שכן החלק הקודם היה שלא לפרוטוקול, שטיין מכתיבה שהיא מוכנה להעלות הצעה. "לפי החישוב שלי, עושה רושם שזה 15,000 שקל פנסיה, פלוס 15,000 שקל פיצויים, פלוס 3,000 שקל שכר טירחה". היא מסבירה כיצד חישבה ומוסיפה: "לקחתי את הנושא של סיכון-סינוי. פנסיה מגיע, אין מחלוקת. שכר טירחה מגיע ולו רק בגלל העובדה שלא שילמת לו פנסיה והיה צריך להגיע לבית הדין. תחשבו על זה, תגידו לי אם כן או לא, [ואם לא - ] נגבש פלוגתאות ונמשיך הלאה".


"אני מבינה שאדוני כועס מאוד"


שטיין יוצאת ולא תופתעו לשמוע שהקלדנית שוב מתערבת בפרטי התיק והמחלוקת. "היה אסור לך להסכים לכך שהעובדים יוותרו על הפנסיה", היא אומרת בלמדנות רבה לתובע. שטיין חוזרת כדי לגלות שאין הסכמה על הצעתה. שוב הצדדים מתווכחים ושוב עליה להתערב: "רבותי, עד כאן. אני מבקשת לא דו-שיח ביניכם. אני מבינה שאדוני כועס מאוד", היא פונה לבעל המוסך, "אבל אתם צריכים להבין שלגבי פנסיה אין ספק שתחויבו.

"כשאמרתי 15,000 שקל, הבאתי בחשבון כל מיני דברים. אני לא חושבת שההצעה איננה בלתי אפשרית. אני לא בטוחה שכדאי לכם לנהל את התיק. הרבה פעמים כשמדובר במערכת יחסים טובה של מספר שנים, הולכים לקראת העובד". שטיין שואלת את המעביד כמה הוא מוכן לשלם, מפסיקה את ההקלדה ומקבלת תשובה: 17,000 שקל.

בא כוח התובע מסכים להצעתה של שטיין, והיא ממקדת כעת את מאמציה בנתבע: "בואו נסיים את התיק הזה. אני לא יודעת מה היה ביניכם קודם. זכותך להגיד שאתה לא רוצה, רק תקח בחשבון שהתביעה יותר גדולה. אם אתם רוצים לגבש מוסכמות ופלוגתאות - נצא לדרך ארוכה. אני לא חושבת שזו הצעה שכדאי לכם לדחות בשתי ידיים; התביעה הרבה יותר גדולה. יש לי שתי אפשרויות: לגבש מוסכמות ופלוגתאות, או לתת לכם פסק זמן של עשרה ימים, ואם לא תגיעו להבנות - תגבשו אתם מוסכמות ופלוגתאות".

בא-כוחו של הנתבע מתלונן על כך שהצד השני לא הגיש תצהיר גילוי מסמכים, ושטיין מסכימה איתו: "היום אנחנו מקפידים מאוד שלדיון המוקדם יגיעו הצדדים עם תצהיר גילוי מסמכים ותחשיבים. גם מי שאין לו מסמכים - צריך להגיד בתצהיר שאין לו. בגילוי מסמכים אין איש שידו על התחתונה. זה חשוב כדי שלא יהיו הפתעות. בלא מעט מקרים אנחנו פוסקים הוצאות לטובת אוצר המדינה או הצד השני אם אין תצהיר גילוי מסמכים. התעלמתי מזה, כי אמרתי שאולי תגיעו להבנות".

ועכשיו - עוד קווץ' קטן לנתבע: "יכול להיות שהתביעה תידחה וייפסקו לחובתו הוצאות; יכול להיות שהיא תתקבל ותחויבו בהוצאות יותר גבוהות. רק הסכמות הן הדרך של לא הכל-או-לא-כלום". שטיין מכניסה לפרוטוקול בתמצית רבה את עמדות הצדדים לגבי יום העזיבה, והם מסכימים להודיע לה בתוך 14 יום האם קיבלו את הצעתה. "אם לא - יגישו מוסכמות ופלוגתאות. בקשה: שהמוסכמות יהיו ארוכות ושהפלוגתאות יהיו מדויקות. תשקלו את זה, לא כשאתם כועסים. תסיימו את התיק הזה. אנחנו הרבה פעמים עושים גם שיקולים פרקטיים. אי-אפשר להגיד שאין לכם סיכון".

השורה התחתונה: בקיאות מושלמת בפרטים מאפשרת לנהל דיון ממוקד ולהגיש הצעה פרטנית. צורמת מאוד התנהלותה של הקלדנית, אם כי לפי תגובת דוברת בתי הדין לעבודה (ראו מסגרת) - הדבר לא נעשה על דעתה של שטיין.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 9