"טרור הבודדים" ההמוני

לתופעה שני סוגי הסבר: א. הסבר שנועד לתאר את התופעה כתואמת את העולם הרוחני של המסביר. ב. הסבר שנועד להבין את התופעה כתואמת את העולם המציאותי. המונחים "הנביא מוחמד" ו"הקוראן הקדוש" במקום "מוחמד, קוראן" נועדו ליצור יראת כבוד לתרבות האויב ולמנוע ביקורת תבונית, מהסוג ב', המביאה להכרה בטיבה האמיתי של תרבות האויב שלנו.

במאמר באתר-שמאל נכתב: "פלשתינים לא נולדו עם גנים המפעילים טרור או התאבדות, אלא עם גנים הדוחפים לחיי 'עצמאות ורווחה' – ממש ככל בני האדם". הכותב המציא גנים שאינם בפרויקט הגנום האנושי, וכך התאים את ההתאבדויות הרצחניות לשמאלניותו. ידיעה במוסף מעריב 3.8.2001 עמ' 8 מוסרת שמשנת 1993 התאבדו 83 מחבלים: 70 נשואים ו-13 רווקים. הנשואים זנחו את משפחתם והתאבדו למען השגת "עצמאות ורוחה"? - אבסורד.

להבנת הממצא עלינו להתבונן במציאות אף שאינה נענית לדרישות התקינות הפוליטית. הגברים הפנימו את תיאור גן העדן המצפה לשאהיד. מי שנישואיו אינם מימוש ציפיותיו, שליטה מוחלטת באשה ושאר מאוויים, יודע שיש תחליף זמין איכותי בהרבה מהחיים הנוכחיים: תתפוצץ – והעונג השמימי לרשותך! שם תשלוט לא רק באחת אלא ב 70 ותהיה בעוררות רגשית מתמדת. אימהות חוגגות כשבנם נהיה שאהיד והן זוכות ב-70 כלות מעולות. בעבר נשים יצאו לרצוח יהודים רק תחת איום בשחיטתן על כבוד המשפחה.

בשנים האחרונות מסבירים במסגדים ובחינוך לצעירים ולצעירות מגיל הגן, על העונג השמימי המצפה להם בשמים אם ימותו כשאהידים. העובדה שהקניית תאורים כאלה לילדים ולילדות נראית מוזרה בתרבותנו אינה רלונטית. חשוב רק שכך זה אצלם.

לא שמענו על אישה בנהריה או ילדה באילת שרבו עם הבעל או ההורים ויצאו לרצוח. אך בהרבה מקרים לאחרונה הרוצח יצא לרצוח אחרי ריב שכזה: הוא מחליף את המציאות העגומה באושר השמיימי. השאהיד זוכה לעונג רק אחרי קבורה מוסלמית. בעבר ישראל עכבה לתקופה ארוכה את מסירת הגופות וממילא את הקבורה המוסלמית. ההמתנה לתקופה לא מוגדרת לקבלת העונג השמימי פגמה בעוצמת הפיתוי.

לפני כחודש נכנעו לח"כים ערבים, הגופות מוחזרות מיידית ומספר היוצאים לרצוח הוכפל. השינוי לא היה בדחף ל"עצמאות, רווחה, אל-אקצה ובנייה בהתנחלויות" אלא בודאות העונג המיידי. החזרת הגופות היא רצח.

את התופעה יש לחסל בשני שלבים. שלב א': שכנוע מקבלי ההחלטות להתייחס בחיוב לקיום היהודי, ביותר חיוב מאשר לתדמית עצמם בעיני כל מיני גורמים.

שלב זה קשה ביותר. רבים מאלה בתוכנו המנסים לשנות עמדות שבויים בתפישות מנותקות מהמציאות. מאמינים, בלי מחקר-תומך, שכל יהודי שואף לטוב ולכל היותר טועה. לאשלייתם הטועה יהיה טוב כשנגיד לו מה טוב. דרך זו נכשלה בעבר. הסיסמה "הרובים שנתתם הורגים אותנו" עודדה את נותני הרובים. הסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" התקבלה כהלצה. פעמים רבות שמענו דרישות להפעיל אלטלנה נגד המתנחלים כדי להבריח את הנותרים בחיים מהיישובים.

הדורשים זאת אינם "טועים". מי שמרגלים אחרי הדרכים של צה"ל לגילוי מנהרות אינם טועים, הם משתתפים במודע במאמץ להגיע במנהרות לכרם שלום, לשם שחיטת הילדים. מסקנה אחרונה זו מתקבלת בקלות לגבי אשף ולא לגבי שוברים שתיקה - הוכחה שהדעה, מנוגדת המציאות, שכל יהודי שואף לטוב - אכן קימת.

שלב ב': ללמוד מהמכירים את הריאליה הערבית, ולנהוג במלחמה כמו במלחמה. לדוגמה, לפזר בים את אפר המתנכלים לנו, כפי שנהגו באייכמן. אין קבורה מוסלמית– אין עוג שמימי – אין רצח – אין קבורה יהודית. אפשר להפיץ שבאושר השמימי יזכה רק המסייע ליהודים.

כשהמטרה לא תהיה "פתרון הסכסוך" אלא קיומנו בארצנו, תימצאנה הדרכים היעילות.

1. פעמים רבות נמצא שמחבל שהתאבד בהתפוצצות הגן על עצמו בתחתונים רבים או בקשירת לבנת-בנין שם. אין זה מראה בהכרח על דמיונו על פעילותו הצפויה. ייתכן שבעוד אנו רואים בלב או במוח את מרכז הוויתנו הוא, בתרבותו, רואה מקום אחר ומגן עליו. כך ניתן להבין את נוהגם עוד במלחמת השחרור להכניס לפה של הנרצח היהודי את מה שכרתו מגופו.

2. מחבלים מתאבדים ו"שהאדה". ראה שם סרטון הסברה באל-אקצה לילדות וילדים על הבתולות בשמים, ובסיומו ערבי שלא מבין את הצעת הבתולות לילדות ולילדים.

3. על האושר השמימי לילדים: "בתולות יפות קוראות: שלוט בי כשאהיד" (דקה 8:23)

4. שחרור 1024 מחבלים הוא רצח ודאי. טענו "כל מחבל כנראה לא ירצח ולכן סביר שאיש לא ירצח". הטענה מקבילה לטענה: "אם אעמוד בחוץ בגשם, כל טיפת מים מסוימת הנופלת משמים כנראה שלא תפגע בי ולכן סביר שאשאר יבש".

5. הכתבה על "שוברים שתיקה".

6. מדריך בשוברים שתיקה צוחק למשמע מות אבא של מתנחל בידי הערבים.