מחיר ההכחשה והכבוד העצמי

וועדת השחרורים שדנה בבקשתו של נשיא מדינת ישראל, לשעבר, האסיר המורשע בשתי ערכאות של בית משפט, מחוזי ועליון כאחת ועבירות מין חמורות - אמורה לתת, בשבוע הבא, החלטה אם לקצוב עונשו של משה קצב, באופן שתנוכה תקופה של שליש ממאסרו ובמצב דברים זה, ישוחרר הוא, על אתר, ממאסרו.

יושם אל לב ויודגש, כי עד לרגע זה, לא הודה האסיר, משה קצב, בביצוע עבירות המין שיוחסו לו - הגם ששתי ערכאות שיפוטיות בית משפט המחוזי ובית משפט העליון דחו, מכלול טענותיו, הרשיעו אותו על סמך נתונים עובדתיים שהובאו בפניהם וקבעו, באופן חד-משמעי, נחרץ ובלתי משתמע לשתי פנים, כי נשיאה, לשעבר, של מדינת ישראל, אכן ביצע עבירות המין החמורות, שיוחסו לו, בכתב האישום.

מאז מתכנס משה קצב אל עצמו, מסתגר בשתיקתו, אינו מוכן להודות בביצוען של עבירות המין המיוחסות לו, תוך שמירת מה שנראה, כבודו העצמי והוא דומה, למתבונן מן החוץ לאדם שחי בתחושת הכחשה מתמדת. בבחינת: "אני לא אנס. אני איני עבריין מין. הם טועים. אני צודק. אני יושב בכלא, על לא עוול בכפי ואני אף חף מפשע". זכותו של משה קצב לילך בדרך זו, אולם הוא אמור להבין, כי ככל שידבק הוא בדרך זו, עליו לשלם המחיר בגין כך - והמחיר הינו, אי-זכאותו לקציבת עונשו ולשחרורו המוקדם ממאסרו, באופן שיקוצר מאסרו בשליש מתקופת המאסר הכוללת.

אומנם נכון הוא הדבר, כי בשום מקום לא נקבע, כי חלק משיקולי וועדת השחרורים הנה חרטתו של הנאשם, הודאה במעשים שיוחסו לו וחזרתו מהם, בפומבי, בבחינת הודאה וחרטה פומבית. עם זאת, מבנה השיטה העונשית בישראל, מבוסס על כך, כי מי שהורשע בעונשו, ערעורו נדחה ופסק-הדין בעניינו הפך לפסק-דין חלוט - מקבל עליו הדיון ואם רוצה הוא ליהנות מ"הבונוס" של שחרור מוקדם וקציבת עונשו, מן הראוי שישתף פעולה עם הרשויות השונות, לרבות וועדת השחרורים, יודה במעשים שיוחסו לו בכתב-האישום ואז יוכל הוא לצפות, למידת החסד ומידת הרחמים, המגיעה למי שנוהג, בקו ישיר ותואם עם תפיסתה של המערכת השיפוטית והעונשית, בישראל.

לא כך נהג ולא כך נוהג, האסיר, משה קצב. הוא נוהג כאילו השבת הכללית והציבורית החלה על כלל תושבי ואזרחי ישראל, במועד קבוע וידוע, אינה חלה עליו. איש אינו שולל ממשה קצב זכותו לנהוג כך, אך בל יתפלא הוא אם המערכת תגמול לו באותה דרך, קרי, היא תדחה בקשתו לשחרור מוקדם ולקציבת עונשו, באופן שיופחת בשליש מתקופת מאסרו, שעה שהוא אינו מכיר בתפיסותיה של המערכת השיפוטית והעונשית, בישראל.

סוף דבר. אם האסיר, משה קצב, רוצה לנהוג בדרך שונה ואחרת, שאר אסירים מורשעים שפסקי-דין בעניינם, הפכו לפסקי-דין חלוטים, אל יצפה הוא ליחס מבין ולמידת רחמים וסליחה, מאותה מערכת שוועדת השחרורים הינה חלק בלתי נפרד הימנה. מי שמכחיש עשייתה של המערכת השיפוטית וכנגזרת מכך עשייתה של המערכת העונשית, קרי, שירות בתי הסוהר, בל יצפה ליחס, מפלה לטובה, מוועדת השחרורים שבעצם התנהגותו שלו קורא הוא תיגר על עצם קיומה וסמכותה. מי שטוען שהוא חף מפשע, אינו זקוק לכל מידת חסד של הקלה בעונשו, שכן אם עונשו מעוות - כטענתו הוא - הרי יתכבד הוא, ישא בעונשו "המעוות", עד תום. מן הראוי להביא כדוגמה, לעניין זה, התנהגותו הנאלצת של עמוס ברנס ז"ל, שנדון למאסר עולם והוצעה לו חנינה, בידי המערכת השיפוטית. עמוס ברנס ז"ל, דחה בשתי ידיים הצעה זו ועמד על קיום משפט חוזר בעניינו. רק לאחר מכן, משתש כוחו ולא יכול הוא לעמוד יותר במערכת הלחצים, שעבר וחווה, זכה הוא לחנינה שהוא לא ייחל לה - מלכתחילה - לעולם.

ליבי ליבי למשה קצב, שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומתפקיד של נשיא מדינה למעמד של אסיר הלובש בגדים כתומים של שירות בתי הסוהר. אגב לבישת בגדים כתומים של שירות בתי הסוהר, בואו ונזכיר למי ששכח, מציבור הקוראים והקוראות, שמשה קצב סירב - בשעתו - אף ללבוש מדי אסיר, בכלא, על כל המשתמע והכרוך בכך.

אין כל מניעה שאסיר ישמור על כבודו העצמי ויבחר בדרך ההכחשה, אך הבחירה הזו יש לה מחיר והוא מחיר כבד - כבד מאד. ברור הוא הדבר ונעלה מעל לכל ספיק ספיקא, כי מי שבוחר בדרך שמירת הכבוד העצמי ובדרך ההכחשה ואינו מוכן להודות במעשים המשתקפים משני פסקי-דין חלוטים, אמור לשלם המחיר של ריצוי עונשו המלא בכלא, כעולה מפסקי-דין אלה ואל לו לצפות, כי וועדת השחרורים תקצוב עונשו, תפחית עונשו והוא ישוחרר מכלאו, תקופת זמן הפחותה מתקופת הזמן שנקבעה בפסקי-הדין שהעובדות המפורטות בהן, מוכחשות על-ידו - בכל מכל כל.