אריה דרעי הוא לא הפוליטיקאי הישראלי הבכיר הראשון, ומן הסתם גם לא האחרון, שהפך לבעל נכסים רבים ויקרים - בעיקר נדל"ן. זוכרים את חוות השקמים של
אריאל שרון? ואת הדירות של
אהוד אולמרט? ואת מגדלי אקירוב של
אהוד ברק? ואת הווילה בקיסריה של
בנימין נתניהו?
אפשר להגיד עד מחר שזה מנקר עיניים, אפשר לתהות עד מחרתיים מהיכן הכסף. אבל אמירות ותהיות אינן תחליף לעובדות ולתשובות. וחשדות ורכילויות אינם יכולים להפוך בהינף יד ובמחי מקלדת לאישומים והרשעות. אז בואו נעשה סדר ונחשוב בצורה הגיונית, ולא בצורה רגשנית.
נתחיל מהמובן מאליו: כל עוד אדם משמש בתפקיד ציבורי, אסור לו לקבל אפילו שקל בודד (למעט, כמובן, מתנות סבירות באירועים משפחתיים). אבל מה קורה אחרי שהוא פורש? ומה קורה אם הוא פורש זמנית וחושב לחזור לחיים הפוליטיים? אסור לו להתפרנס?
מה שיש לפוליטיקאי בכיר בדימוס להציע, זה בעיקר את הקשרים שלו; אילו הפוליטיקאים שלנו היו מנהלים דגולים או אנשי עסקים מצוינים, סביר להניח שהמדינה הייתה נראית טוב יותר. אין שום פסול בשימוש בקשרים הללו, כל עוד הדבר נעשה בצורה שקופה וחוקית. אנשי עסקים יגידו לכם, שקביעת הפגישה יכולה לעשות מחצית מהעבודה. ואם ראש
ממשלה לשעבר יכול להתקשר בשבילך ולבקש שייפגשו איתך - זה לא פסול.
אסור להיות צדקנים מדי וטהרנים מדי. ודאי שלפנייה של פוליטיקאי בכיר לשעבר יש יותר משקל מלפנייה שלי או שלכם. אז מה? מה התחליף? שהוא יישב בבית ויגדל פרחים באדניות? שאנשים טובים לא ייכנסו לחיים הציבוריים, כי הם יבינו שהקריירה עלולה להיגדע ולאחר מכן לא יוכלו לעשות דבר?
חוץ מזה, כולנו משתמשים בהיכרויות. אם מנהל סניף הבנק מכיר אותי, אוכל להיכנס אליו ביתר קלות. אם הרופא מכיר אותי, אוכל להתקשר אליו בשעות הערב. אם הגבאי מכיר אותי, יש לי יותר סיכוי להיות שליח ציבור. ועוד ועוד ועוד, עד אין סוף. לא כל היכרות היא שחיתות, לא כל עזרה היא סטייה מהשורה. כנ"ל לגבי פניות של פוליטיקאים לשעבר לפוליטיקאים בהווה, לאנשי עסקים ואפילו לעובדי ציבור.
הכל עניין של גבולות ומידתיות - גם חוקיים וגם מוסריים. אם השר לשעבר מרים טלפון לשר בהווה ואומר לו: "שמע, לבחור הזה שאני עובד עבורו יש רעיון מעניין, כדאי שתשמע אותו" - אין בזה שום פסול. אם הוא לא מספר שיש לו-עצמו עניין בפנייה - זה פסול. ואם הוא רומז שהפנייה תשתלם גם לבן-שיחו - זה מתקרב לשוחד.
לא כל וילה או דירת יוקרה של פוליטיקאי לשעבר מובילות במישרין למסקנה שהוא עשה את כספו בצורה בלתי חוקית. חובה לזכור את חזקת החפות: מי שטוען שמקור הכסף הוא בעבירה - עליו נטל ההוכחה, ולא להפך. כאשר איש הציבור הופך להיות אדם פרטי, הוא אינו חייב לנו שום דין וחשבון. מתי כן? אם הוא חוזר להיות איש ציבור.
נכון, ראוי ואפילו חיוני שהצהרות ההון של השרים וחברי הכנסת - הנמסרות ל
מבקר המדינה - יתפרסמו ברבים. זה כדאי אפילו להם, כדי להסיר לזות שפתיים. אפשר גם לומר ההפך: ההתנגדות הנחרצת של רובם המכריע לעשות זאת, רק מחזקת את החשש/החשד שיש להם מה להסתיר. אבל גם העמימות הזאת אינה מצדיקה הטחת האשמות כוללנית ונטולת הוכחות, רק משום שאיש ציבור - בעוונותיו הרבים - הצליח להתעשר אחרי שסיים את שירותו.
