״רק חיימקה שלי!״

דן אלמגור כתב בדירתו של משה וילנסקי את המילים, ווילנסקי הלחין בו במקום את ״חיימקה שלי״. בעוד ״כל החיילים דורכים ברגל שמאל, רק חיימקה שלי דורך פה בימין!״. השיר מבוסס על שורה שהציג מורו של דן אלמגור, שמעון הלקין, בסמינר שנתן ב-1961 באוניברסיטה העברית. התברר בדיעבד שהלקין ייחס את אותה השורה למקור לא נכון (בהקשר למלחמת האזרחים וג׳וני השב הביתה). השיר המקורי נכתב על-ידי ארוין ברלין לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה על ג׳ים, היחיד שצועד בסדר, כשכל השאר לא היו בסך.

הפזמון של דן אלמגור ממשיך: ״כי כל החיילים, כן, כל החיילים, טועים ברגל בלי בושה! רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, דורך ברגל הנכונה!״. משך כל בתי השיר, ״רק חיימקה שלי, רק חיימקה לי״ עושה את הדבר הנכון. היה זה בזמן שמדינת ישראל הצעירה הייתה צריכה לאלתר. הצבא היה צבא העם. האמצעים מועטים ביותר. האויבים מרובים, והם נחושים היו ״לזרוק אותנו לים!״. הם בשלהם, ואנחנו בשלנו. לא הייתה לנו כל כוונה לתת להם לבצע את זממם.

היה זה זמן שהיה צריך להסתפק במועט, שאפנו ליותר, אך יותר מכל רצינו לחיות, להצליח, להתפתח, להוכיח לעולם ש״על אפם ועל חמתם״, ככה סתם ודווקא, אנחנו נשרוד ונצליח. לכן, אהבת האם המפזמת על ״חיימקה שלה״, הובנה על-ידי כל, כי היה זה חלק מהנוף האנושי, מהעם שהוא אחד, משפחה אחת מורחבת. ״כי כל החיילים, כן, כל החיילים, טועים בדרך מבלבול! רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, מכיר היטב את המסלול!״.

אך הנה, שם באמצע, נורת אזהרה: ״כי כל החיילים, כן, כל החיילים, מפחדים פה, זה ברור! רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, יודע איך לפלוט כדור!״. עברו חמישה עשורים ומחצית העשור, ועוסקים אנו עכשיו בחייל שירה, בעוד המדינה כולה משותקת; ועתה כמרקחה.

נזכר אני במשפטים שנערכו נגד אנשים שפלשו לדירתם. הגנב או השודד או הפולש נפצע (תאונת עבודה) ותבע את בעלי הבית, קורבנותיו. לא ארחיב את הדיבור, שכן זהו שיא האבסורד. ראשית הוא פלש, חדר, התגנב למקום לא לו. ואז עוד יש לו את החוצפה ועזות המצח לתבוע לדין. כמובן שהחברה אשמה, שמאפשרת דבר כזה, ויותר מכולם אשמים השופטים, שלא זורקים תביעה כזו מאולמם כמו גם את התובע ועורכי דינו לבית המאסר, למען יראו אחרים וייראו.

כך גם בימינו. חייל ירה בטרוריסט מהלך אירוע טרור. הטרוריסט חוסל. המדינה זועמת. הירייה שגרמה למותו הסופי של הטרוריסט נעשתה כשהוא על הקרקע. שוד ושבר. באמת לא התייחסנו יפה אל מי שדקות קודם לכן (וקרוב לוודאי שעד למותו) ניסה לגרום לכמה שיותר נפגעים חפים מפשע. זה היית יכול להיות אתה, או אמך, אשתך או בנך. אך לא, אנחנו חייבים לצאת לעזרת...המחבל שנוטרל!

בשנת 1967, קרוב משפחה עזר לחייל ירדני. החייל השיב תודה - רצח קצין ופצע קשות את אותו חייל. ניחא, לימד אותנו פרק בהלכות קרב. בשנת 2015, טרוריסטים (״לוחמי החרות והחופש התומכים במאבק לא מזוין, אלו שקוראים לעצמם ׳פלשתינים׳״) הוכיחו פעם אחר פעם שכל עוד נשמה באפם, הם ימשיכו לפגוע בחפים מפשע. כך קרה שטרוריסט פצוע יפגע במצילים שבאו להגן עליו מזעם ההמון או לטפל בו, שכן הוא היה פצוע.

באינתיפאדה הקודמת (השנייה למניין ההתקוממויות) היו מבצעים פיגועים על-ידי חגורות נפץ (ובהן גולות מתכת או דם-נגוע-איידס או דרכים נוספות להגביר את עוצמת ההרס והמוות), וברגע שכוחות הביטחון היו מגיעים לאזור הפיגוע, היו מפעילים מרחוק חומר נפץ שהוטמן בסמוך לזירה, כדי לפגוע בכוחות הביטחון. [כדי למנוע זאת, היו מטילים האפלה אלחוטית סביב כל הזירה, כך שלא ניתן יהיה להפעיל את המטענים בשלט רחוק.]

מסתבר שלא משנה באלו שנים מדובר, אויבינו הערבים להוטים לגרום למוות ולפציעות חמורות ככל האפשר במספר רב ככל האפשר של אנשים, כדי להטיל עלינו מורא ופחד ולשבש את דרך החיים שלנו. בלקסיקון המודרני קוראים לכך ״טרור״.

איך נלחמים בטרור? ודאי לא על-ידי מתן זכויות כלשהן לטרוריסטים. אך לא כך הדבר בין יהודים יפי נפש, רחמנים בני רחמנים. אלו נזעקים לעזרה, שומו שמיים, מחבל מוטל פצוע על הארץ, נא להזמין אמבולנס ולפנותו לבית החולים הקרוב ביותר. שם, עם מנהל בית החולים לצידו, ומערכת התעמולה ה׳פלשתינית׳ ודובריה המקצועיים, תואשם מדינת ישראל שהיא, ורק היא, אשמה, וכבר יהיה מי שידרוש פיצויים וזמן החלמה מלא בבית נופש לחוף הים או בראש הכרמל.

הנכם מגחכים? בואו ניזכר בנער שיצא למסע דקירות, וכל העולם כולו למד שרצחנו אותו, בעוד הוא שכב בחדר פרטי בבית החולים הדסה, ומנהל בית החולים עומד לצידו, מוודא שלא חסר לו דבר. אך מאז עברה כבר חצי שנה ויותר, ואנחנו שוכחים, פשוט לא מאמינים לתעלולים של האויב.

עד שבא "חיימקה" שלנו וירה, והמדינה כולה התהפכה, התפרצה כהר געש. פרשת החייל בחברון לא מרפה מאתנו. נראה שכל אחד מאתנו כבר חרץ את גורלו, לכאן או לכאן. למי שמשוכנע שהחייל אשם, הרי ברור שכל הזדמנות לדבר עם העולם החיצון (הוריו שבאו לשבת, עורכי הדין המייצגים אותו, וכו׳) מאפשרת קביעת ותיאום עמדות. בכלל, מה זו - קייטנה? ביקורים? אוכל? מעצר פתוח? עוד מעט גם טלוויזיה, טלפון נייד ולימודים אקדמיים (אופס, התבלבלתי, בכל אלו זוכים טרוריסטים ערבים בכלא הישראלי, כולל גם ראיונות לעיתונות!).

האויב מול אותם משוכנעים - אותו חייל שווידא שהטרוריסט הערבי מת - הוא כה מתוחכם, שהם משוכנעים שאת כולם הוא יסובב - וזאת באשמתנו, היות שאנו מקלים ראש ומאפשרים לו תנאי קייטנה - בעוד העובדות המצביעות על רצח כל כך ברורות ופשוטות. חייבים להעניש אותו ומיד, לזרוק אותו לצינוק, ולהשליך את המפתח כך שאפילו אנחנו לא נדע איפה הוא.

ראו עד כמה מוצלח הוא אותו חייל, בגיל כזה צעיר וכבר פושע לשמו, המבצע רצח בדם קר, ועוד עומד לו קור רוחו לטפוח על שכם, להחליף דברי ברכה (מיד עם תום ההוצאה להורג) ולתאם עמדות עם יועצי תקשורת ותדמית ומומחים למשפט למיניהם. בעגה ילדותית היינו שומעים: ״כולו ילד בן...״ ומיד יוסיפו המשוכנעים: ״ילד כבר לא, רוצח ממש כן! כך הוא התחנך, עם עוד שלושה אחים לוחמים ובית (בטח של מתנחלים!)״.

עם כזו ״סניגוריה״ מתוכנו פנימה, ומילים כמו ״התלהמות״, ״התבהמות״ ועוד כהנה וכהנה מבית היוצר של שר הביטחון, שאץ לחרוץ גורל טרם בורר דבר, באמת אין צורך באויבים.

הערבים הם אויב אכזר במיוחד. האם יחידה באישון לילה הנתקלת בערבי זקן או בשתי נשים ערביות בשטח תאפשר לו או להן לחיות? ודאי! בצבא מוסרי חייב שכך יהיה. הערבי או הערביות יחיו, והיחידה כולה תירצח. הכרת תודה פשוטה. (למי שאולי לא נזכר באותו סיפור, יבקר בהר הרצל וימצא את קברי אותם הבחורים, שלושים וחמישה במספר.)

אנחנו, היהודים, רחמנים בני רחמנים. לא רק טרם קום המדינה, גם בעשורה השביעי. כבר עם פרוץ האינתיפאדה השלישית (שנמשכת עד עצם היום הזה), קם מנכ״ל מד״א בארץ והצהיר שמד״א מטפלת בפצועי פיגוע טרור לפי דרגת וחומרת הפציעות. אם הפצוע הקשה ביותר הוא, במקרה, המחבל שביצע את פעולת הטרור, וקורבנותיו עדיין בחיים אך פצועים קשה יותר, הוא - המחבל - זכאי לקבל טיפול לפניהם! על כך שרנו בעבר ״הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ארוכה...״.

זהו הנוהל לפי מנכ״ל מד״א. כך גם איגוד הרופאים בארץ. הם כולם מכסים את עיניהם ואוזניהם, לא רואים ולא שומעים וגם לא מעניין אותם מי המחבל ומי הקורבן, כולם כאחד שווים בפני האלוהים (סליחה, בפניהם)! אני רק מקווה שלא יגיע היום שאחד מאותם הרופאים יטפל במחבל, ובמיטה סמוכה, מדממת ומחכה לטיפול, תשכב בתו הצעירה. חבל שאיש כה מסור ונאמן, בעל ערכים כה נעלים ונפלאים, יצטרך להעמידם למבחן המציאות, כשזו נוגעת בו ישירות.

נראה לי שאיבדנו את הצפון, המוסרי, האיכותי, את הנפש והנשמה שבגוף. מחבל יוצא לרצוח אותנו, ואנחנו דואגים לו לפני קורבנותיו? טוב שמי שעומד בראש זק״א חושב אחרת ממנכ״ל מד״א.

בשביל ישראלים שפויים (ועוד נשארו כמה), קיימת גישה אחרת. מהם שמעתי טיעון מעניין: ״מנכ״ל מד״א מחויב לשמור על עמדה כלפי העולם. כך הוא אומר, אך באופן מעשי, לא כך מתנהלים הדברים״. טיעון זה גרוע פי כמה וכמה, שכן אין צורת ההתנהגות שלנו דומה לזו של המוסלמים. הם מדברים באנגלית שונה מאשר בערבית. פה דברים מתקתקים לקהל המערבי, פה דברי שנאה לקהל בבית. הם מאמינים שמותר וצריך לרמות, כדי להגיע לאן שמנסים להגיע, בעוד אצלנו הדבר אסור - בכל צעד ושעל. לא משקרים בבית ולא מחוץ. לא מרמים. מתנהגים בצורה הולמת כל הזמן.

אך הטיעון גרוע מטעם נוסף: חייבים אנו לעמוד על שלנו, ויהי מה. אם אנחנו מאמינים שצריך לטפל בפצועים לפי חומרת פציעותיהם, ולא משנה אם הפצוע הוא הקורבן או הפוגע, שיהיה לנו האומץ להגיד זאת. רק שלמנכ״ל מד״א ברצוני להגיד: זה לא אומץ, כי אם פחדנות. אתה מרים ידיים שמא מישהו יקום בצעקה: ״אנחנו יהודים! אסור לנו להתנהג ככה!״ היכן הדוגמה האישית? היכן הדאגה לקורבנות פעולות הטרור? מדוע זק״א מבין ואתה לא? האנס והנאנסת שווי דרגה? הטרוריסט והקורבן? חמאס וצה״ל? ישראל ואויביה? שווי ערך? מקביליות?

אני כמובן מטרד לא מזיק עבור מד״א, יתוש מזמזם שפגיעתו לא ממשית. במקרה הכי גרוע, נתגרד, אך בסופו של דבר גם אותה עקיצה תעבור ותישכח. בעת שמנכ״ל מד״א יצא בהצהרותיו לגבי סדר הטיפול בפצועים, כאן בלוס אנג׳לס נערך ערב גאלה לאיסוף כספים למד״א. מיליונים רבים יגויסו באותו ערב, ודינה לידס, פילנתרופית מקומית שעמדה בראש המיזם, לא רצתה שיהיה רעש. חס וחלילה זמזום יתושים! נתעלם, שכן מד״א גוף מקודש, וחובה לאסוף כספים עבורו!

יש לחסל את היתושים כולם. טראח וחסל. יהיה ערב מוצלח. יהיה כיסוי תקשורתי נרחב. יזרמו המיליונים. הכל לטובה. [למי שחושב שכך רק במד״א, גם במערך הכיבוי וההצלה המצב לא טוב יותר. כספים הם העיקר. כך משך שנים. עד שקרה אסון הכרמל ונשרפו-בעודם-בחיים 44 אנשים. אך גם את אותו אירוע הצלחנו לשכוח ולמחוק, העיקר שנמשך תזרים המזומנים. לא קרה ולא היה, לפחות אם נתעלם מכך.]

אני, היתוש המזמזם, מבין זאת היטב. מד״א עסוק ב״הצלת חיים״ ולא מתעסק בפוליטיקות. לכן בזמן כלשהו הורד השם ״מד״א״ מאמבולנסים ברחבי יהודה ושומרון, אין אנו רוצים להתגרות סתם, לשלהב את הרוחות או לפעול בשטחים כבושים. זה ודאי לא יתקבל יפה בקרב קהלים מסוימים. מוזר, כי דווקא אותה פילנתרופית מלוס אנג׳לס וחבריה תומכים כל כך ב״מתנחלים״ ושאר ״משוגעים״ לעניין, מנשים בירוק להתיישבות יהודית בחברון (חס וחלילה, פוי, איזה רעיון!).

כך גם עתה, באינתיפאדה השלישית, מד״א כגוף צריך לשמור על תדמית! כאילו זו תצוגת אופנה.

בארצנו, מנכ״ל משרד החוץ לשעבר ואיתו דיפלומטים ישראלים (גם הם בדימוס) יוצאים במסע בינלאומי נגד מינוי שגריר ישראל. בארצנו ישראלים שוקדים יומם ולילה לקדם את תנועת החרם בעולם. ראה לדוגמה פרופסורים פוסט-ציוניים באוניברסיטת בן-גוריון, פרופסורים אחרים באוניברסיטת חיפה וכיו״ב.

בארצנו, יושבי תל אביב, אמנים, סופרים ואנשי דעה אחרים מסרבים להופיע מעבר לקו הירוק ומחרימים את היינות ומוצרים אחרים מאותם אזורים אסורים. הם גם מקיימים ״טקס הכרזת עצמאות״ מול מוזאון העצמאות. אין גבול לצביעות.

כן, גם בארצנו, חופש הדיבור מקודש, ולכן מותר לחברי כנסת ערבים להשמיץ את המדינה אותה הם, לכאורה, מייצגים, לקרוא ליום אבל ביום העצמאות ולבקר ביקור ניחום אבלים את משפחות הטרוריסטים (מילה בה הם מסרבים להשתמש, אלא אם כן היא מופנית כלפי יהודים) ולעמוד דקה דומייה. הם גם נוהגים להשתתף בפעילויות נגד המדינה (לדוגמה במשט הטרור הטורקי).

כן, בארצנו ראשי מוסד ושב״כ לשעבר משתתפים בסרטים בהם הם חורצים משפט נגד מדינת ישראל ומדברים בגנותה.

נו, כשמחול שדים זה מסחרר את הדעה והדעת, פלא שכה רבים קמים נגד החייל? אם נבחן את התקשורת הישראלית, זו שאוהבת לשמוע עצמה חורצת דעה על כל דבר פעוט כגדול, כמה מהם שירתו שירות קרבי כלוחמים? כמה מהם שירתו במילואים (שלא ביפו)? מספיק. הם חשובים מאוד, והם יודעים ומבינים. הם ושופטי בית המשפט העליון. כיוון שהאיום לא מגיע לפתח בתיהם. הם מוגנים. הם יושבים בבבואה, כמו בחללית, ומרחוק באמת קל לחרוץ את הדין.

חבל שאנחנו לא לומדים פרק מהלכות הקרב מאויבינו. לא לרצוח מילואימניקים שטעו בדרכם ופונו לתחנת משטרה, בה הוכו כמעט למוות ונזרקו מהקומה השנייה לקרקע, להמון החוגג למראה הדם. גם לא להשחית גופות ולהתעלל בהן (כמו שעשו, לדוגמה, לאותם ל״ה בחורים). גם לא לשלוח ילדים למבצעים הרואיים, מבצעי גבורה של ״תמות נפשי עם פלשתים״ כשהיד ייזכר לעד ולעולמי עולמים (כיתות לימוד, כיכרות ערים, מגרשי משחקים ובתי ספר ייקראו על שמם, יהיו ימי זיכרון וימי חגיגה - לזכרם - ומשפחותיהם יועלו לדרגה גבוהה, זו שכל משפחה צריכה לשאוף להגיע אליה).

מה עלינו ללמוד? יעז מי שיעז לפגוע בערבי, או רק להסתכל לכיוונו, וכבר הוא נמצא אשם! מיד מתייצבים כולם, כחומה בצורה, ופותחים במתקפה. הטרוריסטים הערבים הם בסך-הכל קורבנות חפים מפשע, וכולם, כך נראה, יודעים זאת. מרגע ביצוע פיגוע דקירה, יוצאים ברשות בהודעות שהכלים (מספריים, סכין וכו׳) נשתלו במקום על-ידי הרוצחים האמיתיים - הישראלים! ההורים מתראיינים מיד ואומרים שהילדים שלהם חפים מפשע, ילדים טובים ושקטים, מבתים טובים, ולא ניתן להעלות על הדעת שהם יבצעו דברים כה נפשעים. הציונים ודאי זממו זאת מהתחלה עד הסוף. הם יודעים להילחם. לנו אין הרצון, ועדיף להיכנע.

החייל אשם! הוא בא באיחור ורצה לוודא הריגה. הרבנים שלו חינכו אותו שערבי הוא זבל, שאין ערך לחיי ערבי ושחייבים להתייחס אליו כאל עמלק. לכן, הוא דרך את נשקו, אמר ״אתה לא תצא מכאן חי״ וירה בראשו בדם קר. לכן הוא התלוצץ וספק כפיים. והוא אפילו לא מתבייש במה שעשה. הוא הצהיר למג״ד, למ״פ ואפילו לשר הביטחון שעשה את שעשה ושיעשה זאת פעם אחר פעם. ״לא התאמנו על מקרה כזה״, הוא אמר, אך עכשיו הוא יודע מה עלול לקרות וצריך יהיה גם לירות למוות בכל מי שמחזיק טלפון חכם בסביבה.

בקיצור, צריך להשאיר אדמה חרוכה, ולמי אכפת כמה ערבים ואחרים ישלמו בחייהם? כך לדעת חלק ניכר מהציבור הישראלי השונא את המתנחלים, מתרפס מזה יותר משני עשורים בפני הערבים ומשוכנע שקיים עתיד בו נחיה בשלום, בלי פוגרומים, בלי פרעות (תרפ״ט או תשע״ו), שני עמים זה לצד זה, עם ״זכות שיבה״ לישראל, ואי-זכות של יהודי לטנף את אדמת ״פלשתין״!

הו-ריי! הו-ריי! הו-ריי!

למי שמשוכנע שהחייל אינו אשם, ודאי לא ברצח, המלאכה קשה פי כמה. אשמתו של החייל הוכחה ללא עוררין - הניתוח שלאחר המוות קבע שהכדור שירה הוא זה שגרם למות הטרוריסט.

שר הביטחון מעל במת הכנסת חרץ את גורל החייל עוד טרם הוברר מה שקרה. האם יעז דרג נמוך יותר משר הביטחון להמרות את פיו ולצייץ אחרת? גם ראש הממשלה נפל בפח. טוב שישנם שני ראשי מפלגות שפויים, אחד רוסי והשני דתי (מסוג המתנחלים, לא השחורים), שיצאו להגן על החייל.

נראה לי שאיבדנו את השפיות.

חייל בזירת אירוע טרור, בעוד האירוע ממשיך להתרחש. זהו שדה קרב. החלטות של שבריר שנייה. החלטות של חיים ומוות.

היכן הנחת היסוד שאנחנו צבא צודק ומוסרי? האם הפכנו ל״בצלם״ או ל״שוברים שתיקה״? היכן כל הישראלים המשרתים וששירתו בצה״ל? מדוע לא יצאו כולם כאחד לרחובות, נגד האויב האכזר השולח את בניו ובנותיו לטבוח בנו?

הפכנו ליפי נפש כולנו, והמעטים שעוד עומדים איתן, אותם צריך למזער. גם הם יתושים מזמזמים ומפריעים, אנשים-של-כלום, אותו בנט ואותו ליברמן. טוב שאני מרגיש בחברה טובה, של יתושים שיכולים לשגע את הקהל כולו. אנחנו קטנים, אך מספיק ״יתוש בראש״, והתוצאה ידועה מימים ימימה.

עד אז, עד שנתפכח מהאיוולת של ״עליהום״ על חיילי צה״ל העומדים על משמר ארצנו, טוב שישנם עוד משוגעים שמבינים שצה״ל חייב לעמוד איתן, שעבור טרור צריכה להיות עלות, וכיוון שכך אינו הדבר, האינתיפאדה השלישית משתוללת לה זה החודש השביעי.

לכן יש עוד מעטים שאומרים באופן קבוע תפילה למען שלום ״חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה באוויר ובים.

״יתן ה׳ את אויבינו הקמים עלינו נגפים לפניהם! הקב״ה ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם. ידבר שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת נצחון. ויקוים בהם הכתוב (דברים כ׳:4), ׳כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם׳״.

ועל כך לא צריך להיות דתי, כי אם רק ישראלי ויהודי בנפש ובנשמה, ולהגיד במלוא הכוח: ״אמן כן יהי רצון!״. ונאמר כולנו: ״אמן״! חזק, חזק ונתחזק!