סיפור מחיה נפשות ליד בית עלמין

היינו רעייתי ואני לבדנו בבית העלמין ברמת הכובש מול מצבתו של חמי נוחו עדן. חמישים שנה למותו. סביב מצבות דוממות. חרושות שנים. אין שביל אמין לבאים בימים העולים על קברי אבות. בין אבן לאבן כמעט אין מדרך רגל. הולכים זהיר אל המתים. ויוצאים זהיר. חום מתיש. גם מחוץ לבית העלמין אין נפש חיה. רעייתי מחזירה את הדלי בו הביאה מים לשטוף את חלקת הקבר לתא המכונית ומבחינה כי אחד הצמיגים פגוע תקר. קוראת לי. כך באנו הנה, אני אומר. חלילה לנו אם לא... אני מעריך שאין בכוחו של הצמיג לשאת אפילו נסיעה של מטר. אי-שם, במכונית יש גלגל חילופי. בעלומיי ידעתי מקומם של הצמיגים לא רק כי היו גלויים, אלא בעיקר כי מדי פעם עמד בי כוחי לטפל בכל הכרוך בתקר, והייתי זריז בהגבהת הרכב, בשיחרור אומים וברגים, בהחלפת גלגלים. עכשיו, בימי סתווי, אני מביט ברכב חסר אונים. צמיג מסתתר לא מטריד אותי עוד כלל. אין ברירה, אומרת רעייתי, אנחנו מנויים על שירותי גרירה. שלש שעות אני אומר לה, לפחות. יבואו - אם יבואו וכשיבואו, יחליפו גלגל אם יגיעו ולאחר שיגיעו, ויצוו עלינו לנסוע למוסך, אלוהים יודע היכן, לתקן את הנקוב. החוק אוסר על נסיעה ברכב שצמיגו החלופי אינו תקין. שומרי חוק אנחנו. אבד היום. בוטלו פגישות שהמתינו לי בנתניה.

המקום שומם לחלוטין. אבל הנה פתע מעיקולו של הכביש הצר הנעלם לתוך צמחיה עבותה, מופיעה אישה המוליכה כלב ברצועה. צעירה. תמירה. מלבושיה מלבושי פנאי. בטרם אהיה שפוט-גרר-אין-ברירה, ואף על-פי שבמראה האישה ההולכת להוליך את כלבה או כיוון שהיא הולכת, היא מוליכה גם את כלבה עימה, אין דבר המאפשר להעלות על הדעת שיכול להיות לה מושג היכן אמצא בעל "פנצ'ר מאכער" ובוודאי ובודאי אי-אפשר על-פי דרך הטבע שיימצא בידה מספר הטלפון לטלפן אליו שיואיל לבוא ולעזור לנו, אני ניגש ושואל בשתיים שלוש סליחות צפופות מה שאני שואל. בצומת רעננה, היא אומרת. הופתעתי לברכה. היא רואה את הרכב נוטה על קידמת צידו הימני ואומרת, עם זה לא תגיע. אולי אמצא אותו בטלפון. יש לך המספר, אני שואל משתאה או מתפעל והיא, לא, אבל אחפש.

פנויה להמשיך

הכלב חסר סבלנות מושך ברצועה. היא בתוך כדי משחק אצבעות זריז מאין כמוהו על צג הטלפון הנייד שלה משמיעה איזה ציווי והכלב שומע, ויושב נכנע, לשונו משתרבבת לצנן עצמו. האישה הצעירה כנראה מצאה. מקלידה מה שמוכרח להיות מספר. מצמידה את הנייד לאוזנה וממתינה. לא עונה, היא אומרת. ננסה עוד מישהו. אני לא שואל איך. גדולים סודות המכשירים האלה ההולכים גם אל מקומות שאינם ידועים גם להם, אולי גם למוסך גואל לא נודע. אצבעותיה לא מחות. הכלב מביט בה בעיניים של תחינה. שוב מצמידה המכשיר לאוזניה. שוב לא עונים, היא אומרת. מנסה בשלישית. וברביעית. לא נואשת. כבר שעה ארוכה היא מחפשת רגועה ושקועה. הכלב קם מרבצו. דוחק בה להמשיך בטיולו. היא לא. הוא שוב נכנע, עד שאין מנוס, היא משחררת אותו מן הרצועה והכלב יוצא יצא ושוב לכל מיני מפגשים עם זיכרונות שהשאירו לו כלבים מתמול ומשלשום. הוא מרחיק. היא קוראת לו. הוא שב. זורקת ענף. הכלב יוצא כחץ מקשת להביא אותו לבעליו. לעולם לא אדע למה. אבל היא פנויה להמשיך לחפש.

סוף דבר, אחר זמן מרובה, וכמה וכמה השלכות של ענפים וכמספר הזה השבתם לבעליה כביכול בפי הכלב שאינו לאה מלהיות חרוץ גא גם ללא תגמול, היא אומרת, לא הולך. כל שאני יכולה לעשות הוא להחליף לכם גלגל. איני מאמין למשמע אוזניי. צריך כוח למבצע כזה, אני אומר ומרגיש בי מיד שלא אמרתי הדבר הנכון. כוח יש גם לי היא אומרת, אבל אני אומר לה שאיני מרשה, שמחשבותיה הטובות חשובות כעיניי אפילו יותר מעשה. אם כך, אין ברירה היא מחזירה לי, ננסה עוד. ופתע, אורו פניה. זוג אנשים מבוגרים, היא אומרת. תקועים. ליד בית הקברות, היא מוסיפה. לא. אין שם לרחוב. בית הקברות זהו. תמצא. כל אחד מוצא. חם נורא. מספר הרכב? מיד. פונה אליי ואומרת, הוא בא מנווה נאמן. ייקח לו רבע שעה. אבל הוא בדרך. אני אחכה עד שיגיע. לא רוצה להשאיר אתכם לבד כאן. כך עשתה. לא הלכה שוב לדרכה. ישבה רגליה שלובות תחתיה, על תלולית מוגבהת בצדי הדרך, עסוקה בנייד שלה, בטרם יגיע במכונית השירות שלו איש מוסכים. רעיתי ואני מביטים בה בלא מאמינים. הכלב רובץ לידה. אולי אינו יודע כי אינו קשור לרצועה.

בתוך כדי כך אני שואל לנמוסין למעשיה. סטודנטית, היא אומרת. מה? חינוך. רוצה להיות מורה? אני כבר מורה. מורה מה? אתה בטח לא יודע מה. קפוארה, יודע? יודע אני אומר, ברזיל. ריקודים. לא. אמנות מלחמה. נגד מלחמה. חוג. לילדים הסובלים מליקויים כלשהם. הם נהדרים. לא סובלים מכלום כשהם לומדים קפוארה. בינתיים אני סטודנטית. לא נורא. בראש הרחוב השומם מגיחים שני אורות. זה הוא. היא אומרת. מן הקול שלו בטלפון היה לי ברור שהוא יגיע. לא חיכתה עד שיגמור את מלאכתו. עכשיו אתם כבר לא צריכים אותי. יש לכם אותו. הודיתי לה. בכיף אמרה. ריגשת אותנו, אמרה רעייתי. אמת אמרתי לה. בחייך, השיבה, בהביטה גם בי גם ברעייתי, על מה? זה כל כך ברור לא? איך קוראים לך, אני בוש שלא שאלתי. אמרה. ואת דרה היכן, אמרה. רעייתי רשמה.

לא אקוב בכאן בשמה שאמרה לי משום צנעת הפרט. אבל להרבות אמונה באנשים הטובים המהלכים בשבילים רחוקים בתוכנו, אני כותב כאן סיפורה הקטן. מצווה אני חושב. מצווה מסעיף הצנע לכת בשולחן ערוך שנכתב יום יום.