הסכסוך הנבנה בין שמאל לימין, בישראל, הולך ומתרחב. היום נראה כאילו הקרע כבר לא ניתן לגישור. האם יש אחראי לקרע המעצים? האם יש מישהו שתרם לו, אם ביודעין ואם בחוסר הבנה, גם על-ידי מלל מיותר, מיותר מאד?
ביום ראשון השבוע, החל
שרון גל לארגן עצרת מחאה בכיכר רבין ליד עיריית תל אביב. גל גדול של תמיכה, שטף את המדיה החברתית כבר באותו יום. אמנים הביעו את רצונם להשתתף ובראשם אייל גולן, דוד ד'אור וסבלימינל. רק אחרי שגולן, ד'אור וסבלימינל הודיעו על השתתפותם, נאלצה התקשורת, הפרינט והאלקטרונית, להתייחס, כמי שכפאה שד ובצמצום מופלג, לאירוע שעד אז זכה מצידה להתעלמות מוחלטת. בינתיים חזרו בהם האמנים המוזכרים מנכונותם להשתתף. המטוטלת נטתה לכיוון אחר. מתברר כי אנשים בכירים בממשלה ובמקרה הזה שר הביטחון במיוחד (אך גם הרמטכ"ל נגרר אחריו), לא השכילו לנהוג ביתר חסכנות בהתבטאויותיהם. רבים חשו בקהות חושים מופלגת מצד שרים בממשלה. הם לא הבחינו כי קיים ציבור גדול מאוד של אנשים הסבור כי לחייל היורה נעשה עוול בעצם העמדתו לדין. שר הביטחון הפגין אדישות לתחושות הציבור על-ידי הפרחת אמירות ובהן ביטויים קשים. "אנחנו לא
דאעש", "קולות מתלהמים", "ראשי כנופיות", "אנחנו עם מתבהם?" יצירתיות לשונית זו הייתה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, וקוממה את הציבור. רק משננזף על-ידי רה"מ, נאלץ לנצור את לשונו. יותר מכל הוא הפגין את חולשתו של השלטון בהבנת הנקרא.
בסקר שנערך לא מכבר, מתוך 8,233 אנשים, 92 אחוזים מהנשאלים הביעו את תמיכתם בחייל היורה במחבל מחברון ו-92.5 אחוזים, חושבים שיש לשחררו ללא משפט וטוענים כי הוא בהחלט פעל בצורה מדויקת. באותו סקר שבדק השקפתם הפוליטית ש/ל המשיבים נשאלו האנשים האם ההשקפה הפוליטית שלהם השתנתה בעקבות האירוע שהביא למעצרו של החייל שחיסל את המחבל, 49 אחוזים מן הנשאלים טוענים כי הפכו ליותר ימניים בעוד ש-42 אחוזים מן הנשאלים, השקפתם הפוליטית שהיא ימנית כלל לא השתנתה. נתון מעניין נוסף העלה כי 5 אחוזים מן הנשאלים, ענו כי השקפתם השמאלנית, השתנתה והם עברו לצידה הימני של המפה הפוליטית. מסתבר כי קיימת מגמה ברורה של תזוזה ימינה בעקבות ירי החייל בחברון. רוב רובו של הציבור חושב אחרת ממה שסוברים בצה"ל, ובכנסת, ומסתבר שגם בתקשורת.
ונשאלת השאלה המופנית לשר הביטחון: אם אתה מטיח האשמות במאות אלפי אנשים, מה אתה מציע? להחליף את העם?
לימין שור!
סקר אחר שפורסם ב-19.4.16, על-ידי
ישראל היום, מהווה דגל אדום מעל לראשי המחנות, החונים בתחום המעורפל של המרכז - שמאל. גם בסקר זה הוצגה תמונה ברורה של פניה ימינה בקרב רוב בני הנוער מכתות י"א - י"ב (גילאי 18-17). שכבת גיל זו כוללת את אלה המצויים ערב גיוסם לצבא.
הממצא המפתיע הוא כי 59% מהם הגדירו את עמדתם הפוליטית כימנית, ורק 13% כמצויים בצד שמאל של המפה הפוליטית. בתווך, מגדירים 23% מהם את עצמם כמצויים במרכז. הירידה בסקרים של מפלגת העבודה, מהווה אינדיקטור נוסף לתהליך המתהווה.
והיכן ההסבר? הדור הנוכחי של העומדים להתגייס הוא הדור שגדל במדינת ישראל אחרת. זו שלאחר ההינתקות מרצועת עזה (קיץ 2005). זה הדור שינק עם חלב אמו וכמובן גם בשנים שלאחר מכן את החוויה הקשה ההיא, ויחד עמה את התנפצות החלום. חלום מתוק ששרר בכיפה מאז הסכמי אוסלו. חלום על שלום אפשרי עם הפלשתינים, חלום שההינתקות ותוצאותיה, שתי אינתיפאדות וקמפיין מתמשך, רווי שנאה כלפי ישראל, המתוזמר על-ידי הפלשתינים כאן ובחו"ל וגם באו"ם, התרסק לאלפי רסיסים. כל זה לנוכח עיניו הפקוחות לרווחה. לצעירים אלה אי-אפשר לספר סיפורים נוטפי מתיקות ושמן זית, על אחוות עמים ועל שתי מדינות לשני עמים, שיחיו כאן בשלווה ובשלום זה בצד רעהו. מובן שהפלשתינים מגדילים לעשות כאשר הם מנפנפים על האש בחדווה גדולה. בנאומי מנהיגיהם שומעים הצעירים שלנו יומיום ושעה שעה, על זכות השיבה הבלתי מעורערת, ובו-זמנית הם חוזים בעצרות ובטקכסי יום הזיכרון לנכבה שלא הייתה.
וכאן ההסבר לאשר אירע בימים האחרונים. סיפור החייל היורה היווה את הפקק שנחלץ מפי הבקבוק. כעסו של הנוער, הגדל לתוך המציאות האמורה והמתנכרת, בה הוא נתון, התפרץ עכשיו. תבטאויות שנאמרו מתוך קהות חושים, ואטימות, אף הן הוסיפו דלק ללהבה. ידיעות על איומים כלפי אמנים המבקשים להופיע בעצרת (פתאום נאלמו דום כל המטיפים ל
חופש הביטוי?), ניסיון אלים של התקשורת להשתיק את המחאה (פתאום נאלמו כל הדיבורים על זכות הציבור לדעת?), כל אלה רק הלהיטו את האווירה.
הרחוב בנטייה גוברת לימין. האם ישכיל השמאל להבין עובדה פוליטית זו? איזו מפה פוליטית נרקמת עתה, לאט אבל בטוח? ומה תהיה דמותה של מדינת ישראל לאחר הבחירות הבאות. קשה לנבא אבל דבר אחד אפשר להעריך בביטחון. ישראל של השנים הבאות שוב לא תהיה זו של שנת 2016.
