לסיפור הזה מודבקים כמה שמות, ולכן נסתפק באמירה שמדובר באחד מגדולי הרבנים שפנה לפני פסח לאשתו ואמר לה: רבנית, את מנקה יותר מדי; לפי השולחן-ערוך הבית כבר מזמן כשר לפסח. השיבה לו האישה חדת הלשון: אתה והשולחן-ערוך שלך! לפי השולחן-ערוך הזה, היינו אוכלים חמץ בפסח!

"לכלוך אינו חמץ", נהגו לומר סבותינו – ודומה שהנכדים והנכדות כבר מזמן שכחו זאת. ככל שהדורות נעשים חרדיים יותר, הם גם נעשים חרדתיים יותר – ואין כמו ערב פסח כדי להציף את כל הפחדים, דחוקים ורחוקים ככל שיהיו. אז מקרצפים בסבון ושופכים אקונומיקה ומדליקים אש ומה לא – ושוכחים כללים הלכתיים בסיסיים ביותר בדיני חמץ. לא ניכנס כאן לפרטי הדברים, ורק נאמר שכמעט בכל המקרים – כולל הכשרים מופרעים ומופרכים – אין שום צורך בחומרות הללו, משום שלדברים כלל אין דין של חמץ.

אז למה עושים זאת? כי יש מי שמרוויח, פשוטו כמשמעו: גופי כשרות שיכולים לתת חותמת לספירט ואישור לדבק והכשר לחותמות שעל גבי הביצים. ראיתי את זה במו עיני, ודומה שבכל שנה נמצא משהו עוד יותר משוגע; אתם מוזמנים לראות בשולי הדברים כמה דוגמאות שצילמתי השבוע. התוצאה איננה רק שמקשים על החיים ללא כל צורך, ואיננה רק שיוצרים אווירה שבסופו של דבר תביא לריאקציה בדמות זלזול באיסורים האמיתיים. התוצאה החמורה ביותר היא, שגוזלים כסף מהיצרנים תמורת ההכשרים, והללו מן הסתם מגלגלים את העלות על הלקוחות. ועל גזל, כדאי להזכיר לאותם צדיקים, אפילו יום הכיפורים אינו מכפר.

עם פתיחת הבדיקה בעניינו של יצחק הרצוג, קפצה התנועה לאיכות השלטון ודרשה ממנו להשעות את עצמו. הגוף הצדקני הזה, ששם עצמו למשגיח הכשרות הגדול והבלעדי של הציבוריות הישראלית, החליט שלא צריך הרשעה, לא צריך כתב אישום, לא צריך אפילו חקירה; מספיקה בדיקה כדי לשלוח הביתה את ראש האופוזיציה.

זוהי דוגמה לטהרנות יתר, שנובעת מן הסתם גם מסיבות של פופוליזם ועשיית רעש לצורך תפיסת כותרות. אבל מה קורה כאשר יש חקירה של ממש, כמו עכשיו בעניינם של הרצוג ואריה דרעי? האם אז איש ציבור צריך להשעות את עצמו? או שמא רק כאשר יש נגדו כתב אישום – כפי שקבע בג"ץ בשעתו בעניינו של אריה דרעי? שאלה קשה, משום שמצד אחד – ראוי שאיש ציבור יקדיש את כל מרצו לענייני הציבור, וזה בלתי אפשרי כאשר יש חקירה נגדו; ובוודאי שיש בעיה כאשר החשדות נוגעים לתפקיד בו הוא מכהן. מצד שני, בצורה הזאת – יוכלו המשטרה והפרקליטות לחסל כל איש ציבור, באמצעות חקירה שלא תוביל לשום מקום.

הפתרון שלי: במקרים כאלו יש למנות שופט חוקר – רצוי שופט מחוזי בדימוס – שילווה את החקירה, ייחשף לחומרים ויקבע מתי נוצרת מסה קריטית המצדיקה השעיה. לפני שיחליט על כך, יהיה עליו לשמוע את החשוד ולחשוף בפניו את החומר במידה שלא תפגע בחקירה, ועל החלטתו ניתן יהיה לערער לבית המשפט העליון. דומה שזהו פתרון מאוזן בין ניקיון יתר לבין ניקיון חסר.

שירות בתי הסוהר הורה למשפחתו של אהוד אולמרט להעביר לאישורו כל סרט שתרצה להעביר לראש הממשלה לשעבר, והלה ויתר על התענוג. האם השב"ס צודק בגישה הדווקנית הזאת?

מובן שהשוויון הוא ערך חשוב בכל מקום, כולל בכלא מעשיהו. אלא שהשכל הישר, כך אני מקווה, אינו נבלם בידי הש"ג הניצב בכניסה. יש להבחין בין אסירים לפי מידת הסכנה שמא יברחו או יתפרעו. אין שום סיבה להחיל על כולם את אותם נהלים בין כותלי הכלא; הרי יש הבדלים ביניהם בנושא החופשות. יש אסירים שברור שלא ינצלו את העברת הסרטים כדי לקבל מסרים סמויים מארגון פשיעה/טרור או לתכנון בריחה. יש אסירים שלא יכולים לברוח בגלל שהם מפורסמים מדי, ולהם אפשר לוותר על מדי האסירים ועל האזיקים ביציאה לבית המשפט (שוב: בדיוק כמו בחופשות).

התחושה שלי היא, שהשב"ס לא סומך על סוהריו וקציניו, ולכן מעדיף שההוראות יהיו נוקשות ואחידות. אך כשם שהענישה לעולם אינדיבידואלית, כפי שחוזר ושונה בית המשפט העליון, כך גם יישומה צריך להביא בחשבון את ההבדלים בין האסירים. במקרה הזה, ניקיון היתר של השב"ס הוא פגיעה מיותרת בזכויות אדם של מי שממילא כבר נמצאים בשפל המדרגה.

גלובס התנפל בשבועות האחרונים על לשכת עורכי הדין, ובין היתר יצא נגד העובדה שהלשכה מממנת את השתתפותם של חברי כנסת ושופטים בכנס שלה באילת – כולל טיסות ומלונות חמישה כוכבים. העובדה שמדובר בנוהג של עשרות שנים שאינו ייחודי ללשכת עורכי הדין, לא ממש מפריעה לעיתון, שמתמודד עם שתי תביעות דיבה שהגיש נגדו ראש הלשכה, אפי נוה.

מגוחך לחשוב ששר, חבר כנסת או שופט יטה חסד לארגון כלשהו רק משום שהזמין אותו לכנס ונשא בעלויות של – נניח – 3,000 שקל. במקרה של לשכת עורכי הדין, ראוי לזכור שמדובר בגוף סטטוטורי, שבין היתר מיוצג בוועדה לבחירת שופטים, בוועדות הבחינות וההסמכה של עורכי הדין ובוועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה; במובן מסוים, זהו גוף כמעט-ממלכתי.

יתרה מזאת: הניסיון של השנים האחרונות מלמד, שהשופטים ממש לא עושים חיים קלים ללשכה. ראו את החרם שהטילו אשר גרוניס ומרים נאור על הוועד המרכזי בגלל המשוב, וראו פסקי דין שניתנים נגד הלשכה בעתירות בנושאי הדין המשמעתי והבחינות. ואילו חברי הכנסת – הם ודאי לא בכיס של אף אחד, כפי שניתן למשל לראות מהחקיקה בנושאי הרפורמה בלשכה והארכת ההתמחות. גם דרישות לשקיפות ולנקיון כפיים צריכות להיות הגיוניות ומידתיות.

אחת הרפורמות שמנסה איילת שקד להעביר, היא החזרת המינויים הבכירים לידי הממשלה. המצב כיום הוא, שלצורך איוש התפקידים הללו מוקמות ועדות איתור, שלרוב ממליצות על מועמד אחד בלבד – ולפי פסיקת בג"ץ הממשלה חייבת למעשה לאשר אותו. התוצאה המטורפת היא, שהפקידים קובעים לשר את מי למנות, דהיינו: עם מי יעבוד ועל כשליו של מי ישא באחריות. זהו אחד המקרים הקיצוניים ביותר של המשפטיזציה ההורסת את המשטר הדמוקרטי.

לפני מספר שבועות התגבשה הצעת פשרה, ולפיה ועדות האיתור ימליצו על שלושה מועמדים בעלי כישורים זהים, בתנאי שאיש מהם אינו בעל זיקה לשר הממנה. כשלעצמי, אני לא מוצא סיבה לפסול מישהו עם זיקה לשר אם כישוריו הולמים, אבל זה יותר טוב מהמצב הקיים. אלא מאי? ההמלצה שהוגשה לממשלה דיברה על פסילת זיקה לשר כלשהו – ולא רק לשר הממנה. כלומר: שר הבריאות (יהדות התורה) לא יוכל למנות למנכ"ל בית חולים רופא מעולה, שבעוונותיו שירת בצה"ל עם שר התיירות (הליכוד).

ברגע האחרון הוסרה ההצעה הזאת מעל סדר יומה של הממשלה, בגלל התנאי הדרקוני הזה. במדינה קטנה כמו ישראל, בה מספר המועמדים הראויים לתפקידים הבכירים ביותר הוא ממילא קטן למדי, ובה כמעט תמיד כולם מכירים את כולם – זהו תנאי שימנע מינויים ראויים ולמעשה ינציח את המצב הקיים. זה בסדר גמור למנוע פוליטיזציה של השירות הציבורי; זה לגמרי לא בסדר להשתגע עם זה.

אמרנו זאת שוב ושוב, ונמשיך לומר זאת ככל שיידרש: בתי משפט, בעיקר בתי משפט שלום, חולים במגיפה של איסורי פרסום מגוחכים, הנוגדים את החוק ואת הפסיקה, ופוגעים בזכויות יסוד של חופש הביטוי וחופש העיסוק – ואת כל זה הם עושים מבלי שהתקשורת בכלל יכולה להגיב.

אין צורך לפגוע לחינם בשמו הטוב של איש. זה ברור. חופש הביטוי של כל אחד וחופש העיסוק שלי כעיתונאי אינם זכויות מוחלטות, כשם שאף זכות במדינה דמוקרטית אינה מוחלטת. גם זה ברור. לצורך איזון בין כל אלו, קיימים החוק והפסיקה, והללו אומרים בבירור שברירת המחדל היא פרסום וקובעים מתי ניתן לאסור אותו. מדובר בעיקר בענייני משפחה, בקורבנות עבירות מין, בביטחון המדינה, בצורכי חקירה וכאשר פרסום שמו של חשוד יגרום לו נזק כבד מהרגיל.

יש שופטים שמיישמים את האפשרות האחרונה על-ידי הוספת מבחן שהמציאו: חוזק הראיות. וכך אנחנו נתקלים בכך שמצד אחד הם שוללים את חרותו של החשוד, ומצד שני – קובעים שאותן ראיות עצמן לא מספיקות כדי לפרסם את שמו. ואת כל זה הם עושים תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות התקשורתית בה אנו חיים, ומכך שאם מדובר בחשוד שיש בו עניין ציבורי – ממילא כולם יודעים את שמו תוך שעה. נקיון היתר הזה אינו רק מיותר ובלתי חוקי; הוא גם פוגע באפקטיביות של איסורי הפרסום במקום בו הם ראויים.