לכל חג משלושת הרגלים יש את המאפיין הייחודי לו ומאפיין זה נזכר בתפילת החג. ככלל, נוסח התפילה בשלושת הרגלים הוא זהה מלבד הקטע של איזכור החג, שכן בשבועות זה "זמן מתן תורתנו" בסוכות "זמן שמחתנו" וחג הפסח הוגדר על-ידי חז"ל כ"זמן חֵרוּתֵנוּ". ההגדרה הזאת מופיעה בנוסח תפילת יום טוב של פסח ובמוסף של כל יום. דומני כי ראוי שננסה לבדוק מהי אותה חרות שלכבודה אנחנו חוגגים שבעה ימים. דומני כי 'מצב בו האדם הוא אדון לעצמו ורשאי לעשות ולומר כרצונו' יתקבל על-ידי רבים כהגדרה נכונה ל"חרות". אבל האמנם זה הכל? ואם האדם רשאי וכו' אבל הוא סובל תחלואים ר"ל, גם אז הוא בן-חורין? ומה עם בעלי חיים, גם לגביהם שייך עניין החרות?
חרות יחסית
יש אדם שטיול בג'ונגלים מהווה את פסגת החרות עבורו בעוד חברו ירגיש בן-חורין רק בבית, אז מהי חרות? כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מנסח את זה נפלא (מועתק מאתר בית חב"ד): אם נספק לצמח מים, אויר, שמש, הרי שהוא משוחרר מכל דאגה למרות שהוא יישאר לעמוד כל חייו במקום אחד. לעומת זאת, אם נעניק לחיות ולבהמות מזון ומשקה אך נמנע מהם לנוע ממקום למקום, הרי שעבורן ייחשב הדבר כעינוי וכמאסר. ועבור האדם, אשר יתרונו על החיה והבהמה הוא השכל אשר העניק לו האלוקים, גם אם נעניק לו חופש תנועה מוחלט אך נשלול ממנו את חיי השכל הרי שאין הוא בן-חורין אמיתי. יוצא שחרות אמיתית פירושה החופש לחתור למיצוי היכולות, להגיע למירב האפשרי עבורו.
פסגת השאיפות
על כן, ממשיך הרבי: אדם המסוגל להגיע לרמות שֵׂכֶל גבוהות אך מבזבז את משאביו ומגביל את השימוש בשכלו להשגת פרנסה בלבד, נמצא אף הוא במאסר מר. במידה מסוימת, מאסר זה גרוע בהרבה מאלו הקודמים. זה לגמרי מתאים לדברי הרמב"ם בסוף ספרו הגדול. בדברו על הגאולה האמיתית והשלמה שלה אנו מייחלים, הוא כותב (הלכות מלכים י"ב, ד'): לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שֶּיִרְדּוּ באומות העולם ולא כדי שּׁיְנַשְׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל. במילים אחרות, החרות שלנו נמדדת בהישגינו הרוחניים והשכליים ובלי שום קשר למעמדנו בעיני אחרים.
חרות דמיונית
למילה 'חרות' יש שתי מלים נרדפות והשימושית ביניהן היא 'חופש'. פחות משתמשים במילה 'דרור'. בהמנון הרשמי של המדינה מופיע הצירוף 'עם חופשי בארצנו' כיעד נכסף ולכאורה היעד הזה הושג זה מכבר. לשאלה אם אכן הושג היעד הזה בעצם הקמת המדינה ובקיומה, התייחסנו במסגרת זו לא פעם בעבר והגענו למסקנה שהתשובה שלילית. נראה לי שאם בוחנים את האירועים השוטפים במהלך החודשים האחרונים, קשה מאוד שלא להגיע למסקנה שאכן אין כאן חרות. לא לפרט וגם לא למדינה. מציאות שבה הפרט, כשהוא יוצא לעמל יומו וגם כשהוא בביתו, עלול להיות מותקף על לא עוול בכפו, אינה מציאות של חרות. ומדינה שאפילו אינה מנסה להשיב לו את הביטחון אינה ראויה לשמה.
שאיפות אסורות
האמור לעיל נכון להבנת המושג חרות בעברית של ימינו, חרות במרחב היומיומי, הגשמי. בתחום הרוחני המצב הרבה פחות טוב לכאורה. אומנם הגענו לימים שבהם יש התעוררות נרחבת לשוב לשורשים. אחרי דורות של ניתוק מכוון מתורה ומצוות, יהודים כמהים להתחבר לקב"ה על-ידי לימוד תורה וקיום מצוות. והם גם נסבלים על-ידי הממסד המדינתי, אבל רק כל עוד הם הולכים בתלם, כל עוד אינם מביעים כמיהה למדינה יהודית כהלכה. וזה מובן, כי השאיפה למדינה יהודית מלמדת שנקעה נפשם מהממסד הקיים. יש הרבה סיבות, גם ענייניות לגמרי לנקיעת נפש הזאת, אבל מבחינת הממסד הם מתויגים כאויבים. ונגד אויבים מנהלים מלחמה ובכל הכוח.
זה לעומת זה
במבט לאחור, דומני כי את הנזק הגדול ביותר לעם ישראל עשה בדור האחרון ארגון "
שלום עכשיו". אחריו קמו עוד ארגונים מזיקים אבל הוא היה הראשון. ולא שמענו שזרועות הביטחון יתעניינו בהם ובמעשיהם. גבולות הדמוקרטיה גמישים מספיק כדי להכיל אותם למרות הנזק הגדול שהם גורמים. אפילו לא מדירים אותם מצה"ל וממערכת החינוך. כי הם בעד המדינה ורק חותרים לנתק אותה לגמרי מיהדותה. וזה לגמרי חוקי ומתאים לכללים. נערי תג מחיר לעומת זאת, שואפים לשנות משהו יסודי במדינה, להפוך אותה למדינה יהודית, ובתחום הביטחון בכלל והיחס לאויב בפרט. לכן נלחמים בהם. אבל חג הפסח מלמד אותנו שהשינוי החיובי עשוי להתחולל בכל רגע. כדאי להתכונן.
