יש במקומותינו לא מעט כותבים, דוברים, פרשנים ואנליסטים, שמסריהם בנושאי השעה משקפים התעלמות מוחלטת מן העובדות, שימוש במציאות מדומיינת או בחשיבה מונחית אמוציות. הציבור הישראלי היהודי, נחלק בשאלות הבסיסיות של הפוליטיקה שלנו לשלוש קבוצות: א. "המאמינים הקנאים" - גוש השמאל ומספר אוהדים שלו במרכז; ב. הגוש הלאומי - הימין וקבוצת תומכים לא מבוטלת במרכז; ג. הרוב - אוהד ימין חלש עד בינוני ודוחה שמאל בינוני עד חלש. רוב ההכרעות הפוליטיות של שני העשורים האחרונים, נקבעו על-ידי תזוזות בקבוצה ג'.
אגב, אינני מתיחס בדברים אלה למגזר הערבי, מפני שעדיין לא ברור לי ממה הוא מורכב. האם הוא מיוצג על-ידי
איוב קרא (ציוני נלהב, ואזרח נורמטיבי), ע"י
זוהיר בהלול בגלגולו החדש (ישן?), או ע"י
חנין זועבי, ג'מאל זחאלה,
אחמד טיבי וחבריהם. כאשר אבין טוב יותר היכן נצבים רוב ערביי ישראל כאזרחי המדינה היהודית, אוכל, אולי, לראות בהם, ברמה האישית, שותפים זהים לכל דבר לאזרחים היהודים, ולהתייחס בהתאם.
בבסיסו, המצב לא השתנה מאז הוקמה ממשלת נתניהו השנייה. אין למרכז ולשמאל תחליף לנתניהו כראש
ממשלה. המדיניות הכלכלית חברתית של השמאל ואוהדיו במרכז, לא הניבה תודעה חברתית כלכלית חדשה - הסוציאל-דמוקרטיה: יוק! במדיניות החוץ והביטחון אין שינויים מהותיים ביחסים הבי-לטרליים עם הפלשתינים. אין שינויים מהותיים בעמדת המדינות הערביות ה"מתונות"; ההצעה הסעודית עדיין על השולחן עם שינויים קלילים, אבל אין בה הכרה במדינת לאום יהודית ואין בה מענה לגבולות ביטחון (גבולות 67 אינם גבולות ביטחון).
פיזור מוקדי שליטה
במזרח התיכון הערבי מתרחשים אירועים מפליגים, ומלבד ההסכם הרע בין ארה"ב לאירן בנושא הגרעין, אין כיום שוני מהותי באיומים על ישראל. הנוכחות הרוסית באזור מעמיקה ומסבכת את המצב. אולם, כל עוד לא תתורגם לחיזוק הכוחות העוינים בסוריה ובלבנון היא אינה מוסיפה איומים של ממש. המלחמה ב-ISIS עדיין אינה רצינית, ומאידך-גיסא, ISIS פועל כיום להפצת השפעתו על-ידי פיזור מוקדי שליטה ופעולה ברחבי המזרח התיכון, והעתקת הטרור ליבשת אירופה; אין באלו, למעט הפעילות בסיני, שינוי מיידי של ממש מבחינת ישראל. בשורה חיובית מסוימת יש לראות בהעמקת השת"פ עם מצרים ובסימנים מעודדים-משהו מצד סעודיה והמפרציות. אלה עדיין אינן סנוניות ועל-כן, כנראה, טרם הגיע האביב. חמאס נותר חמאס, ואבו-מאזן - נותר אבו מאזן.
ממשל ארה"ב ממשיך להביע אכזבות מן העובדה שלישראל יש השקפה עצמאית על סוגיית הביטחון הלאומי שלה, וכי השקפה זו גוברת על אוטופיות פוליטיות של הנשיא אובמה או חלק מעוזריו ויועציו. אירופה היא "מגפון" לעמדות האמריקניות והזוייה בהתייחסותה ליחסי ישראל-והערבים; לאחרונה מגדילה לעשות בכך צרפת. רוב המדינות המרכזיות בקהילה האירופית אינן יודעות ממש כיצד להתמודד עם האיומים שנפלו עליהם בשנה האחרונה ומשתעשעות ברעיונות חסרי תכלית על ועידות בינלאומיות, והחלטות פורמליות במוסדות כאלה ואחרים שישנו את המציאות הבינלאומית באזור. פעילות זו כביכול תשפר את המצב וכביכול תפטור אותם מן הצורך להתמודד בעצמם עם האיומים הנצבים בפניהם.
על-רקע הדברים הללו אני חוזר ונתקל במאמרי דעה, ניתוחים מלומדים וחזונות אפוקליפטיים על מה שצפוי ומה שיקרה אם לא נכנע ללא תנאי ללחצים הבינלאומיים. גישה זו מייצגת עמדה אירופית-נוצרית טיפוסית של הגשת הלחי השנייה, גישה שכשלה בכל מקום בעולם שעמדה בו למבחן במאה השנים האחרונות לפחות; אולם אין מניעה באירופה לחזור ולנסותה על ישראל; לכל היותר היהודים ישלמו את המחיר. איננו חייבים להשתתף בניסוי שדה ממין זה ואסור לנו להתפתות לו. מאידך-גיסא, אסור לישראל לגלות מורך רוח ורפיסות בטיפול באיומים גדולים וקטנים שצצים או לובשים ופושטים צורה, בין אם מצד החמאס, הרשות הפלשתינית, חיזבאללה או גורמים אחרים. אותה גישה ואותה אווירה השתקפה בתגובות "המומחים" בשבוע האחרון, כאשר כינס רה"מ ישיבה ברמת הגולן והציג בה עמדה ישראלית קטגורית לגבי המשך השליטה הישראלית ברמה בכל הסדר שיבוא.
חזית פוליטית
מאמר דעה טיפוסי מן הקבוצה המתוארת לעיל, מצאתי ב
ידיעות אחרונות מיום 21.4.16
2. החידוש המיושן מאוד במאמר זה, קורא לראש הממשלה לזנוח את אמונותיו, את האידיאולוגיה שלו ואת תפיסת הביטחון הלאומי שלו, ולהתחיל לפעול ברוח מינכן, שנציגיה הבולטים הם מר"צ ועד לא מכבר גם "
המחנה הציוני" בראשות הרצוג "הישן". במילים פשוטות: פרוש ההצעה הוא לבגוד במערך הלאומי-ימני שמחזיק את נתניהו בשלטון זו פעם רביעית, ולהצטרף ל"ארץ האוכלת יושביה" של "המחנה הציוני" (בוז'י-יחימוביץ'-לבני-פרץ ושות') ליצירת חזית פוליטית. זו עצת אחיתופל טיפוסית, שהרי תוביל את נתניהו לגט כריתות עם מחצית ממפלגתו, אם לא יותר, שתוביל אותו לאיבוד השלטון, שכתוצאה ממנה יאבד את האמון הציבורי הלא גדול מדי שעוד נותר לו. כך יאפשר, סוף-סוף, ליריביו הפוליטיים מבית ומבחוץ לנשל אותו ואותנו מארץ-ישראל.
איתן הבר ודומיו חושבים, כנראה, שביבי מיואש או אידיוט. הרצוג לעומת זאת, גילה לאחרונה מידה של הבנה פוליטית לא דוגמטית, וניסה לשפר את מעמד מפלגתו ומעמדו שלו בעיני חלק מהציבור הישראלי שנטש בשנים האחרונות את הזיות השמאל.
דומני שהבר הבין עקום את כוונתו של נתניהו במהלכיו האחרונים. המגעים שהתנהלו לאחרונה בין נתניהו ובוז'י לא נועדו לפרק את אבני הבניין שעליהן יושב נתניהו; הם נועדו לפרק את אבני הבניין שעליהן יושבת האופוזיציה ויחד עם מספר "קיביצרים" (כחלון וליברמן) לחזק את הממשלה, להקטין את כושר התמרון של
הבית היהודי ולנטרל דה-פקטו כל איום פוטנציאלי מצידו של לפיד (אינטרס ברור של הרצוג). החקירה נגד בוז'י, לפחות בשלב זה, טרפדה את המהלך. אפשר שתחסל אותו כליל ואפשר דווקא ההפך - המשפטנים יגידו...
הימים אינם רגועים והנזילות הפוליטית המקומית והבינלאומית, עורמים שלל אפשרויות, מהן מסוכנות למדי, על האופק הלאומי. אופוזיציה אחראית במדינה נורמלית, לא הייתה משתעשעת במציאות מדומיינת, שבה היא חוזרת לשלטון כאשר יש לה תמיכת-מיעוט בעם. אופוזיציה אחראית הייתה מקשיבה היטב לרוב הציבור ששבע "פטה-מורגנות" פוליטיות במאה ה-21. במקום זאת הייתה מצטרפת לממשלת אחדות לאומית ומראה לעולם השוגה באשליות - אצבע משולשת ישראלית, אחידה, אחת ולתמיד; וכך גם לגבי הערבים והפלשתינים. זו גישה שכבר זמן רב מאוד לא נוסתה על-ידי ישראל באופן ברור ובפה מלא, ואולי הגיע הזמן לבחון גם אותה. התגובה של האו"ם לכעסה של מרוקו על כפירת מזכ"ל האו"ם בזכותה על חלקים בסהרה המערבית (נסיגה מיידית מן הביקורת) ושל מנכ"לית אונסק"ו, על הביקורת בעניין קדושת הר-הבית ליהדות, הוכיחו אפקטיביות רבה של הגישה ההפוכה להמלצות השמאל הישראלי. נראה שבוז'י ומספר חברים נוספים "במחנה הציוני" התחילו להבין זאת, ולהשתחרר מההזיה שדווקא הישיבה האובססיבית באופוזיציה תוביל אותם לשלטון. מותר לקוות שלא הבנה זו היא שדרדרה אותו לעבר חדרי החקירות של המשטרה, כמקובל במקומותינו - ימים יגידו.
