דין פרוטה כדין מאה, ודאי בכספי ציבור. ככל הידוע, ממצאי המשטרה בפרשת מעונות ראש הממשלה מצביעים על כך ששרה נתניהו השתמשה בצורה פסולה בכמה אלפי שקלים מכספי המדינה: לשתי ארוחות ולתרופות לאביה המנוח. מישהו חושב שעל זה יעמידו אותה לדין?

ההליך הפלילי צריך לכלול שני מרכיבים ולעמוד בשני תנאים נוספים. שני המרכיבים הם מעשה פלילי וכוונה פלילית. במקרה שלנו, לא די בכך שנתניהו לקחה - אם לקחה - את הכסף. צריך להוכיח שהיא ידעה שמדובר בכסף ציבורי, ידעה שזה לא מגיע לה, לא החזירה ולא התכוונה להחזיר. בהינתן כמות הכספים שעוברת בבית ראש הממשלה, בהינתן עומס המטלות שעל אשת ראש הממשלה ובהינתן המצב הנפשי של שרה נתניהו - לא בטוח שאפשר להוכיח את כל הרכיבים הללו.

גם אם כן, עדיין צריך לעמוד בתנאים של ראיות ועניין לציבור. אני יוצא מתוך הנחה שהתנאי הראשון מתקיים. אבל מה עם השני? "עניין לציבור", כפי שהגדיר אותו פעם (בהקשר אחר) משה נגבי, הוא אינטרס ציבורי ולא מציצנות ציבורית. למרות הכלל בו פתחנו, לא נהוג להעמיד לדין על סכומים זעירים. ההליך יעלה הרבה יותר מאשר הסכום בו מדובר, וההרתעה שתושג תהיה גם היא בלתי פרופורציונלית לעלות זו.

עקרון בוזגלו המפורסם של אהרן ברק משנות ה-70, עובד לשני הכיוונים. איש ציבור אינו זכאי ליחס מיוחד - לא לקולא אבל גם לא לחומרה. אם עובד מן השורה במשרד ראש הממשלה היה נוטל סכומים כאלו, הוא היה עומד לדין משמעתי ואולי מפוטר. איש לא היה חולם להעמיד אותו לדין פלילי. נכון שנתניהו היא אדם פרטי, אך העובדה שאין לגביה דין משמעתי אינה אומרת שצריך להעמיד אותה לדין פלילי.

השורה התחתונה: אם אכן כל העסק הוא אותם כמה אלפי שקלים, לא נראה שנתניהו תועמד לדין. ושלא יהיה ספק: אין זה אומר שהתנהלותה תקינה. ממש לא. אין זה אומר שצריך להסיק את המסקנות המינהליות ואולי להרחיק אותה מכספי ציבור. ממש לא. זה רק אומר, שיש מקרים שלא מתאימים להליך פלילי - וזהו אחד מהם.

את כל הבלגן של היממה האחרונה יצרה המשטרה, בהודעה העמומה שלה על כך שהחקירה הסתיימה ו"הראיות לכאורה והתובנות" הועברו לפרקליטות מחוז ירושלים. אך הבעיה איננה בכך שהמשטרה לא מסרה פרטים נוספים במקרה הזה, אלא בכך שהיא כן מוסרת אותם במקרים אחרים.

תפקידה של המשטרה הוא לחקור ולרכז ראיות - הן לחובתו של החשוד והן לזכותו. אין זה מתפקידה לקבוע האם יש ראיות לכאורה להעמדתו לדין, ובוודאי שאין זה מתפקידה להמליץ. בשביל זה קיימת הפרקליטות. זוהי הפרדה חיונית וחשובה מאין כמותה: הגוף שחוקר אינו הגוף שמעמיד לדין. הגוף שאוסף את הראיות אינו זה שמנתח אותן (נניח בצד את הבעיה המתמשכת של התביעות המשטרתיות, האחראיות ל-80% מכתבי האישום בעבירות הקלות).

במשך שנים התעלמה המשטרה מההפרדה הזאת. המשטרה הייתה מודיעה לציבור שמצאה ראיות לכאורה לעבירות כאלו וכאלו מצד פלוני ואלמוני, ושהעבירה את התיק להכרעת הפרקליטות. אני לא יודע אם זה נעשה מתוך יהירות, משיקולים של יחסי ציבור או כדי ללחוץ על הפרקליטות, וזה גם לא משנה. מדי פעם ניסה היועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה להפסיק לנהוג כך, אבל ללא הועיל.

צריך לקוות, שההודעה של אתמול איננה היוצא מן הכלל אלא הסנונית הראשונה של הכלל החדש. שמעכשיו המשטרה תסתפק במילוי תפקידה ותותיר לפרקליטות למלא את תפקידה שלה. שמעכשיו המשטרה תפעל בצורה המכבדת את זכויות החשוד ולא רק בצורה המאדירה את עצמה.

מי שחושב/חושש/מקווה שפרשת מעונות ראש הממשלה תפיל את בנימין נתניהו כמו שפרשת חשבון הדולרים הפילה את יצחק רבין, טועה בגדול. קודם כל, אני עוד לא רואה את שרה נתניהו עומדת לדין. ואפילו אם כן - יש שני הבדלים עצומים בין הפרשות.

בפרשת חשבון הדולרים, הודתה לאה רבין באשמה - אבל היה ברור שהכסף השתייך לבעלה, שאריות מתקופת כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון. בפרשת המעונות לא עלה חשד כלשהו כלפי בנימין נתניהו, ודומה שאפילו שונאיו המובהקים ביותר לא יוכלו לייחס לו טיפול בחשבונות הארוחות ובתרופות של חותנו.

פרשת חשבון הדולרים באה אחרי כמה שנים של פרשות שחיתות בצמרת המדינה, מצד אישים שהיו מקורבים מאוד למערך או חברים בכירים בו: אשר ידלין, מיכאל צור, אברהם עופר. אסור גם לשכוח את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שלדעת כל המומחים התפרצה במלוא עוזה בקלפי במהפך של 1977. על הרקע הזה, פרשת הדולרים הייתה סמל לסיאוב שפשה במסדרונות המפלגה השלטת. אין שום דבר דומה לכך בפרשת המעונות.

בשולי הדברים: בהשוואה הזו בין שתי הפרשות יש גם אירוניה. יצחק רבין אישית היה אדם נקי כפיים שלא התעשר במהלך הקריירה הציבורית שלו. בנימין נתניהו הוא נהנתן שיודע כיצד לפנק את עצמו, לעיתים בצדק ולעיתים שלא בצדק. והנה, רבין הוא זה שנפל על פגם אישי-כספי, בעוד נתניהו שורד פרשה אחרי פרשה.