1. סיפורה של ירושלים המנדטורית, נפתח באנקדוטה לא תֵאמן: שני חיילים בריטים, הם ש'כבשו' את ירושלים מידי הטורקים, לפני 99 שנה. באחד מימי 1917 יצאו השניים לשאוף אוויר צח במדרונות גבעת ליפתא במערב העיר, ונדהמו למצוא מולם חבורת לובשי גלימות ותרבושים, בסגנון עותומני, ובידיהם שני דגלי ענק לבנים. היו שם ראש העירייה חוסיין אל חוסייני, מפקד המשטרה ובעלי תפקידים נוספים בעירייה העותמנית.
כך, ללא אף ירייה, נפלה ירושלים לידי שני נציגים זוטרים של הכתר הבריטי. כך תמו 400 שנות שלטון עותמני מנוון בירושלים, והחלו 30 וחצי שנות שלטון המנדט בירושלים, שהיה, מסתבר, בעייתי לא פחות.
2. לא ייאמן: בכל שנות שלטון המנדט בירושלים, כיהנו בה שמונה ראשי עירייה: חמישה ערבים ושלושה בריטים. אף לא יהודי אחד. וזאת בימים שלאורכם (החל בשנת 1880 וצפונה) היוו היהודים רוב מוחלט בעיר. כבר ב-1917 העיד ראש המשרד הציוני בארץ ישראל ד"ר יעקב טהון, שבמיפקד הטורקי האחרון בירושלים התברר, שחיים בה 32,000 יהודים, 11,000 מוסלמים ו-11,000 נוצרים (שגם הם, בעצם, ערבים).
ד"ר אפרים אבן, שחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו את התפתחות ופעילות העירייה בירושלים בשנות המנדט, תהה כיצד קרה שלמרות קיומו של רוב יהודי מוצק בירושלים המנדטורית, לא כיהן בה מעולם ראש עיר יהודי, גם לא יום אחד. מענה לכך ניתן בספרו רב האיכות והכמות (600 עמ') 'עיריית ירושלים 1917-1948', בהוצאת אוניברסיטת אריאל, שבו הוא מצביע על שלושה גורמים שהדירו ראש עיר יהודי מירושלים המנדטורית.
3. הראשון ברור מאליו: הערבים. הם ראו בדאגה, כיצד ירושלים המוזנחת, הפרובינציאלית, שבחורף שקעה בביצות ובמי שטפונות ובקיץ ריחפו מעליה ענני חום, אבק וזבובים, הופכת למשאת-נפשם של יותר ויותר עולים יהודים. בלתי אפשרי היה לבלום את הריבוי היהודי הגובר, מבלי להחזיק בכהונת ראש העיר.
לשמחתם של הערבים, סיפקו להם תמיכה רחבה שלטונות המנדט הבריטי. אותם בריטים שהנפיקו את הצהרת בלפור, בדבר זכותו של עם ישראל לבית לאומי בארץ ישראל, התחרטו מהר מאוד על תמיכתם בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, ועשו הכל כדי לסכל את יישום הצהרת בלפור: למשל, הפקת שלושה 'ספרים לבנים' מרושעים, להגבלת העלייה היהודית ולשלילת זכויות יסוד מן היהודים, כולל זכות רכישת קרקעות.
למשל, הדרה שיטתית של יהודים מראשות עיריית ירושלים. אבן: "אלנבי היה איש האסכולה שעימה נמנו רבים ממפקדי הצבא ובכירי האדמיניסטרציה הבריטית במזרח התיכון. אלה סברו כי טעות חמורה עשתה ממשלתם, כשנתנה ליהודים את הצהרת בלפור. לדעתם, צריכים היו הבריטים להשתית את מדיניותם, על שבטי הערבים שמנו מיליונים רבים, ולא על היהודים המעטים. [אך] כיוון שהצהרת בלפור הייתה כבר עובדה, סברו אנשי אסכולה זו, כי על אנשי הצבא והאדמיניסטרציה בארץ ישראל להטות את לב הערבים ולרכוש אהדתם, על-ידי העדפתם על פני היהודים בכל תחום. בשל כך לא רצה אלנבי שיהודי יעמוד בראש עיריית ירושלים".
4. כדי להבטיח יישום דוקטרינה זו, נקטו הבריטים אמצעי סיכול מלאכותיים, מהם משפטיים ומהם מינהליים, למניעת רוב יהודי במליאת העירייה, ובכך לסכל בחירת ראש עיר יהודי. אבן: "בין השאר הקטינו את מספר בעלי זכות הבחירה היהודים, למשל על-ידי התניית זכות הבחירה לעירייה באזרחות מנדטורית, והגדילו את מספר בעלי זכות הבחירה הערבים, למשל על-ידי מתן זכות בחירה סיטונית לערביי העיר העתיקה, אף שרובם ככולם לא שילמו לעירייה מס רכוש, בשיעור המקנה זכות בחירה".
5. ראשי העיר הערביים של ירושלים היו, מעצם הגדרתם, עויינים בעליל ליישוב היהודי בעיר בפרט, ולמפעל הציוני בכלל. הם עשו כל שלאל ידם, להצרת צעדיהם של היהודים. יצא מכלל זה, חלקית בלבד, ראש העיר ראג'ב נשאשיבי, שכיהן לאורך מחצית מתקופת ימי המנדט (1920-1935). בתחילת כהונתו הוא הביע בפומבי וללא חשש עמדות מתונות בהחלט: לא התנגד לעליית יהודים ארצה ולרכישת אדמות בידיהם, בתנאי שהערבים לא ייפגעו וגם ייהנו מההתפתחות הכלכלית שמביאים עימם היהודים.
מצד שני, מעיד אבן, היה נשאשיבי נגוע בשחיתות אישית קשה מנשוא, שאותה מעולם לא ניסה להסתיר ועליה הייתה גאוותו. אך מבחינת היהודים, הוא היה בהחלט הרע במיעוטו. בימיו הוקמו בעיר מוסדות יהודיים חשובים (למשל, בתי חולים), נבנו שכונות יהודיות חדשות רבות, ופותחו תשתיות באזורי המגורים של היהודים. בפתיחת אסיפת הנבחרים היהודים בירושלים באוקטובר 1920, בירך נשאשיבי: "אנו יודעים את אשר סבלתם במשך הדורות שעברו... אני מברך אתכם בהצלחה ומקווה כי כן תהיה אחדותכם עם העמים האחרים היושבים בארץ לטובת פיתוח הארץ ויושביה".
רק במרס 1930 שינה טעמו והשתתף במשלחת ערבית שיצאה ללונדון בדרישה להגביר את המאמצים למניעת עלייה יהודית לארץ ישראל. גם הוא הפך ללאומן ערבי. מאוהב לאויב.
6. גם היהודים עצמם לא היו סגורים באשר למאמץ שיש להשקיע בהשגת המשרה. היהודים לא הציבו יעד זה בראש מאווייהם. הם, אומר אבן, התייאשו מן היכולת לשנות את פוליטיקת הנבָלה של הבריטים, וגם ההנהגה הציונית לא ייחסה חשיבות מיוחדת לירושלים ולא ראתה בעיריית ירושלים עניין שראוי להיאבק עליו, מה גם שהעריכה, שוויתורים בירושלים יועילו לקידום הבנה ערבית-יהודית מקיפה.
מסקנתו של אבן מדכדכת: אם היה ראש עירייה יהודי בירושלים, "יתכן שכבר במלחמת העצמאות היו גם העיר העתיקה וגם השכונות הערביות בצפון העיר ובמזרחה, בשליטה יהודית. ההיסטוריה של מדינת ישראל הייתה אז שונה תכלית שינוי".
ההיסטוריה חזרה למסלולה אחרי 19 שנה, בכ"ח באייר תשכ"ז, לפני 49 שנה. אשרינו שזכינו.
