באר שבע הוקמה 4 פעמים

בשנת 1900 פרסם הסולטאן צו אשר קבע את באר שבע, שהייתה אז שוממה לחלוטין, כבירת נפה חדשה בנגב. מיקום העיר החדשה נקבע על שטח שבין שני מטות בדואים יריבים - מטה העזאזמה ומטה התראבין. מטרת הקמתה הייתה הפסקת מלחמות השבטים הבדואים, ייעול גביית המיסים מהם, הפיכתם לאזרחים יושבי קבע הנאמנים לסולטאן והרחבת שלטונו של "השער העליון" לעבר סיני. סיבה נוספת הייתה רצונה של האימפריה העות'מאנית להידמות למעצמות הקולניאליות האירופיות "ולתרבת ילידים" בפריפריות ברוח האיסלאם. באר שבע הייתה לעיר היחידה שייסדו הטורקים בארץ במשך כל 400 שנות שלטונם. שבטי הבדואים שותפו כבר מתחילת בנייתה של באר שבע בהנהלת העיר. הוקמו בה שתי מועצות עירוניות שישבו בהן מחשובי השיח'ים בנגב: האחת נועדה לניהול הנפה והשנייה לניהול העיר הצומחת. עד שנת 1927 הקפיד השלטון העות'מאני לבחור בשיח' בדואי כראש עיר. השלטון קנה כ-2,000 דונם מהשבטים הסמוכים ונתן לאזרחים אפשרות לרכישת חלקות לבנייה במחיר מוזל ועיתים אף בחינם. המתיישבים הראשונים היו ערבים אמידים מעזה וחברון ויותר מאוחר הצטרפו לעיר שיח'ים בדואים על משפחותיהם.

מוסדות חשובים הוקמו בעיר ושירתו את השבטים: הסראיה (בית הממשל), בית הספר, המסגד, טחנות הקמח, שוק בהמות ועוד. הותוותה תוכנית בניין לעיר ובראשותו של הקאימקאם מחמד אצף ביי, נבנו בשנים 1905 - 1907 בית המושל, בית הדואר, המברקה, ניטעו עצים והוקם גן ציבורי ואף הועמדה משאבת מים מודרנית מעל אחת מבארות העיר. מראשית 1915 הפכה באר-שבע למעוז הצבאי החשוב ביותר בארץ עבור הטורקים והגרמנים. 17 בארותיה סיפקו כ-390,000 גלון מים ליום ואפשרה תחזוק צבא סוסים וגמלים שהיו מיועדים למתקפה לעבר הבסיס האנגלי במצריים. מעתה ואילך השפיעה המלחמה העולמית הראשונה באופן מובהק, על התפתחות העיר. באוקטובר 1915 הונחה מסילת הברזל לעיר ונסלל שדה תעופה גרמני. באוקטובר 1917 נכבשה העיר בידי הבריטים בפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי ולוטננט גנרל הארי שובל בקרב המכריע במערכה על סיני וארץ-ישראל. הבריטים הפתיעו את הכוחות הטורקיים-גרמניים, הגיחו ממזרח וכבשו את העיר. בעיר הוקם ממשל צבאי שנמשך כארבע שנים. אלנבי המשיך במסעות הכיבוש לירושלים וצפונה וחשיבותה האסטרטגית של באר-שבע ירדה. המפעלים שהקימו הטורקים וביניהם בית הדפוס, מפעל לייצור חשמל, בית חרושת לקרח ומבני תחנת הרכבת חדלו לפעול. השלטון הצבאי טיפל אך ורק בבעיות מקומיות ותנופת הבנייה נעצרה.

לאחר כיבושה של עזה, הוקם ממשל צבאי בריטי בנגב ובאר-שבע נבחרה כמרכזו. השלטון הצבאי ארך כמה שנים ובתוך כך חיפשו הבריטים באזור מחצבים (וביניהם אורניום), נפט ובחנו אפשרויות פיתוח חקלאי. בשנים הראשונות חדלה לכאורה להתקיים העיר הטורקית ולא חל גידול ממשי באוכלוסייתה. עם העברת השלטון בארץ לידי ממשל מנדטורי, החלה העיר להבנות מחדש. אט אט, התפתחו מלאכות ותעשיות זעירות, כמו נגריות, מפעלים לצביעת צמר, מפעל חייטות ושירותי רכב. במחצית שנות הארבעים, עמד מספר מפעלי התעשיה על 44 שהעסיקו קרוב למאה איש. ברחוב הראשי נפתחו בתי קפה, נוספו מלונות (ביניהם המלון היהודי של משפחת יפה). לעיר נוספו שני בתי ספר, ונחפרו עוד 25 בארות, חלקן פרטיות. עם התקרב מלחמת העולם השנייה, חלה התעוררות בפיתוח העיר. נבנו מחנות, שדה תעופה (בשדה תימן), נסללו כבישים ונחפרו ביצורים. העיר הפכה לשוקקת וחיילים רבים מילאו את רחובותיה. בשנת 1937 הובא לבאר שבע המתכנן העירוני הבריטי האדריכל הנרי קנדל (שהכין גם את תוכנית המתאר לירושלים) כדי שיכין תוכנית מתאר לעיר. מניתוח התוכנית עולה שהבריטים חשבו על עיר חדשה בשליטתם, המורכבת מהגרעין הקיים העות'מאני-גרמני (העיר העתיקה) וסביבו תורחב העיר בעיקר בשטחים המערביים והצפוניים. הבריטים ציפו כי ערבים אמידים מחברון ומעזה יבנו את בתיהם בעיר וכן ייבנו רחובות מיוחדים ובתי ספר עבור מותאמים לילדי השבטים הבדואים הסמוכים. משום כך התכנון של קנדל היה במידה רבה "שמרני" והמשיך את קווי המתאר העות'מאניים.

בפועל, רק קצת מתוכנית זו הוגשם. עם זאת, בשלהי תקופת המנדט, גדלה העיר מ-40 ריבועי בנייה (כ-144 דונם ללא הרחובות ושטחי ציבור פתוחים) ל-85 ריבועי בנייה שהם כ-306 דונם. בעת הכיבוש מנתה העיר כ-1,200 נפש ובשנת 1946 ישבו בה כבר כ-6,500 נפש. הבריטים נמנעו מלפתח את העיר עבור שכבות אזרחיות ממעמד הביניים משום התחושה שזו עיר ספר, בלתי חשובה לממשל המנדט. ראשיה התמקדו בארגון המיפוי, השלמת סקר הקרקעות העירוני (לצרכי מס) ובשימוש מושכל בנתונים הסטטיסטיים.

חשיבותם של המוכתרים העדתיים בשכונות השונות ירד ועלה משקלה של העירייה הבריטית כמתכנן וכמסדיר את חיי העיר. בלא שהממשל התכוון לכך, עקב היותה עיר היושבת על צומת מרכזי עבור הצבא, הפכה באר שבע בשנות הארבעים, לעיר תוססת ומשגשגת. בית הקברות הצבאי טופח והגדיל שטחו, נבנו בתים באזור מבני הרכבת, נוספו בתי ספר, משטרה, וצצו כמה עשרות בתים עירוניים נאים שעיבו את ציר העיר צפון-מזרח=דרום-מערב. דומה כי הבריטים קיבלו את עובדת קיומה של עיר טורקית "כבירת מחוז הנגב" והם המשיכו בשיפוצה, בהרחבת מבני הציבור וסלילת רחובות חדשים ובתוספות של מבני ציבור.

בשנות הארבעים הועלו שתי תוכניות חדשות לבניית עיר עברית בנגב. האחת, בשנת 1943 על-ידי צבי יהודה שהייה אז יו"ר המחלקה המוניציפלית ב"מרכז החקלאי" שהציע להקים את העיר על משבצת קרקע צפונית לעיר העתיקה והשנייה, על-ידי ד"ר א' בן-גפן, כלכלן וחוקר תושב גדרה, שהציע להקימה לאחר הכשרת קרקע מתאימה בסמוך למרכז הישן.

בשנת 1943 הגיש צבי יהודה לראשי היישוב הצעה להקמת עיר עברית בנגב, בת 1000 משפחות, שתהווה מרכז לשלושת המצפים שזה עתה קמו ולהתיישבות העתידית בנגב. הוא סבר כי העיר תקום על אדמת הקק"ל (ובכך תמנע ספסרות קרקעית בעתיד) ועל מוסדות הציבור להבנות מיד בתחילת הקמתה. הסיבות להקמתה לדידו היו - אבטחת יישובי הנגב וחיזוק מעמדו האסטרטגי של הנגב. צבי יהודה הניח כי באר שבע העברית תהיה מרכז לערים עבריות חדשות דומות שיקומו בעזה, רפיח ובעוג'ה אל חפיר. מיקומה ההיסטורי (עירו של אברהם אבינו) ומעמדה כמשקל נגד לעיר הערבית, יהוו לדעתו גורמים מסייעים למשיכת מתיישבים. התוכנית הניחה כי "ההסתדרות הכללית" על מוסדותיה, ניסיונה והקואופרטיבים שלה ובראשם סולל בונה, יהיו לגורם המרכזי בהקמת העיר. במקביל, צפתה התוכנית כי "הסוכנות היהודית" תיקח על עצמה תחומים אחרים בפיתוח העיר: רכישת הקרקע מהקק"ל עבור המתיישבים, מדידת הרחובות והגנים, ביצוע אספקת המים, וכן הקמת מוסדות מחקר לבחינת האפשרויות התעשייתיות והחקלאיות בנגב. צבי יהודה קבע כי מסיבות כלכליות גרידא, העיר הערבית הקיימת, תראה בעין יפה את הקמת העיר העברית בשכנותה. בשנת 1947 הגיש בן גפן תוכנית לבניית באר שבע העברית עבור 50,000 מתיישבים. כמתכנן הכין טבלאות מפורטות בכל הקשור לעיר בהנחה שהיא תבנה ברובה באמצעות ההון הפרטי. בשלהי 1946 קמו 11 הנקודות והצורך במרכז עירוני יהודי - גבר.

תוכניתו של צבי יהודה, שיסודותיה תאמו את החזון הציוני-המרכזי, התקבלה ואושרה לבסוף בקונגרס הציוני בבאזל ב-1946. באפריל 1947 הוחל בייסוד חברה שתקים את העיר העברית בבאר שבע בשם "אפיקים בנגב" (שם העיר נבחר על-פי הפסוק בתהילים פרק קכ"ו). באוקטובר 1947, התכנסה הישיבה הראשונה של "אפיקים בנגב" ובראשם היו אברהם הרצפלד יו"ר המחלקה להתיישבות של המרכז החקלאי, ד"ר פרץ ברנשטיין ראש מחלקת המסחר והתעשיה של הסוכנות היהודית והמהנדס שמחה סברדלוב. כמוכתר העיר העתידה לקום נקבע אליהו נאווי שצבר ניסיון רב במגע עם הבדואים בשל שליטתו בערבית והתמצאותו באורח חייהם. בשנות השישים, כמזרחן, עורך דין ושופט, היה לראש העיר באר שבע וכיהן בתפקיד זה מעל עשרים שנה. בנובמבר 1947, חתמה הסוכנות היהודית על מסמכי החברה ואישרה לה להתחיל בהקמת העיר אך בשל מצב הביטחוני הרעוע והמחסור במזומנים התעכבו פעולות ההקמה. באוקטובר 1948 נכבשה העיר הערבית על-ידי כוחות צה"ל. התוכנית להקמת העיר החדשה נתבטלה מאליה אולם כמה מרעיונותיה היו לבסיס התכנון והבנייה של באר שבע כעיר חדשה במדינת ישראל.

באוקטובר 1948 נכבשה באר שבע ונוהלה תחת ממשל צבאי שבראשו עמד חבר קיבוץ נגבה מיכאל הנגבי. חודשיים לאחר מכן, הוקמה רשות לטיפול בנושאים אזרחיים (ועדת עירייה) וזו עמדה בפיקוחו של הממשל הצבאי. בפברואר 1950, התכנסה הוועדה העירונית (לימים העירייה) שבראשה עמד איש סולל בונה דוד טוביהו. במעמד הקמת העירייה החדשה נכחו שר הפנים מ' שפירא ונציגים אחרים של הממשלה. את האירוע פתח המושל הצבאי רס"ן הנגבי שמסר באופן סמלי את מפתחות העיר לידי טוביהו. מעמדה המדיני של העיר לא היה ברור עדיין עקב תביעות המצרים על בעלות בה בעת הסכמי שביתת הנשק, ולכן לא נשלחו אליה עולים חדשים בשנתיים הראשונות. בדצמבר 1950 נערך טקס "חנוכת העיר החדשה באר שבע" בהשתתפות שרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר). במהלך 1951 - 1953 קבע השלטון הישראלי כי באר שבע תהיה אכן עיר עברית והחל לשלוח אליה עולים חדשים. כך הגיעו לעיר 6500 עולים, פי ארבע ויותר מהאוכלוסייה הקיימת. עד שנת 1952 סיפק חיל ההנדסה את צרכי העיר במים וחשמל ודאג לשיקום התשתיות העירוניות. בד-בבד עם היותה לעיר, הוכנה תוכנית ליישובה והרחבתה על-פי דגם האירופי של "יחידות שכנות- עיר גנים" שיושמה הלכה למעשה עד שנת 1956. על-פי התוכנית אמורים היו להתיישב בעיר כ-55,000 תושבים על שטח בנו של קרוב ל-10,000 דונם. התוכנית השאירה את העיר הישנה כמתכונתה והציעה להקים כ-5 שכונות ("יחידות שכנות") המכילות בתוכן מגרשי משחקים, גנים ציבוריים, מוסדות שירות וחנויות וכל זאת במבנים מעגליים המאפשרים להולכי הרגל לנוע בבטחה בשכונה ולהגיע בקלות ממקום למקום.

קצת מרעיונות "אפיקים בנגב" שלא הוקמה, הוגשמו בעת בנייתה של באר שבע הישראלית. הבולט בהם היה הטלת האחריות על "ההסתדרות הכללית" בכל הקשור לבנייתה של העיר, פיתוחה והדאגה לחייו של אזרח העיר במעגלי התעסוקה, החינוך, התרבות, הספורט, הבריאות, הערבות ההדדית, אספקת מזון, מתיחת קווי תחבורה ושמירת הקשר עם ערי הפיתוח במרחב ועם השבטים הבדואים. זאת נעשה בידיעת ועידוד הממשלה משום שראשיה הבינו כי ההון הפרטי לא יסתכן להשקיע בנגב הרחוק והבלתי ידוע ולה, לממשלה באותה עת, לא עמדו התקציבים המתאימים. נותר אם כן רק גוף אחד, "ההסתדרות הכללית של העובדים", בעל ניסיון מיומנות וחזון, שמוכן היה לפתח ולהשקיע בעיר ולקלוט בה את אלפי העולים חדשים. מועצת הפועלים המקומית הפכה להיות הכתובת לכל פועל ומשפחתו בכל הקשור לקליטה ולבנייתה בפעם הרביעית של העיר. כך גויסו "סולל בונה" (עם "אבן וסיד" ו"חירות") כקואופרטיבים המקימים את השכונות; "כור", כמתכנן ומקים את מפעלי החרושת "חרסה" "ומכתשים" ואת כלל התעשיה בנגב; "בנק הפועלים" כמתקצב את המפעלים ואת אורחות החיים של אזרחי העיר; "תנובה" כארגון חקלאי המביא תוצרת טרייה מהמרכז במחירים סבירים ואחראי לשיווק שיתופי-שוויוני; עוד שולבו במאמץ לבינוי העיר "טחנות הקמח"; "מפעלי המוסכים והתחבורה"; "קופת החולים הכללית" כמבטיחה בריאות ואשפוז לחברי ההסתדרות בכל מצב והשואפת להקים בית חולים מרכזי לנגב; כך גם לגבי "המשביר לצרכן" "וקרנות הפנסיה והביטוח"; "רשת החינוך המקצועי עמל"; "הפועל ותנועת הנער העובד". ההסתדרות ראתה חשיבות בהקמת מחלקות ליחסי הדדיות עם השבטים השכנים; בייסוד תיאטרון מקומי ובהקמת בית קולנוע. כארגון הדוגל באידיאולוגיה סוציאליסטית דאגה ההסתדרות להקים בעיר מרכז סמינרים רעיוני - בית יציב.

בשנת 1950 עובדה התוכנית הראשונה לבינוי העיר על-ידי האדריכל אריה שרון (שהייתה מושפעת מרעיון "עיר הגנים"). בנייני מוסדות ההסתדרות הכללית, השכונות המעגליות שתוכננו אז בידי טובי האדריכלים ומפעלי התעשיה הקנו לעיר את צורתה ואופיה האורבאני עד שלהי שנות השישים. בשנת 1967 הוצגה "תוכנית אב חדשה" לעיר שביטאה מחד-גיסא אכזבה מהגשמת רעיון "עיר הגנים" במדבר ומאידך-גיסא - הכירה בחשיבותה של העיר ההופכת יותר ויותר "לבירת הנגב".

כיום, המבקר בעיר, יכול תוך שעה קלה לעבור ברחובות המרכזיים, לצפות בשרידי ארבעת הניסיונות להקמתה של העיר הדרומית ( אם במבנים ואם ברחובות המעוקלים ואם בסגנון הבנייה המשתנה - הגריד, עיר הגנים הבריטית, הברוטליזם ועוד) ולקוות שבירת הנגב הצומחת ומשגשגת לא תצטרך להקמתה בפעם החמישית.