|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

שלום חבר, הקלישאה

כותב הטורים של העיתון "אמצע נתניה" ופורטל "קקטוס", אורי גפני, נפרד השבוע מחברו היקר דב קול, שנרצח עם אשתו רחל בפיגוע בציר כיסופים. יהי זכרם ברוך
30/07/2005  |     |   מאמרים   |   תגובות

הדברים נכתבים בבוקר הראשון ובמהלך השבוע שלאחר לווייתם המשותפת של רחל ודב קול, שנרצחו בצומת כיסופים, בדרכם חזרה מביקור משפחתי אצל אחות אשתו בגוש קטיף במוצ"ש האחרון. דב היה חבר ותיק שלי וגם של אמיר נוימן, עורך "אמצע נתניה", וידידה משותפת ביקשה שאספר לה בקצרה איך הייתה הלוויה. בקצרה זה כבר לא יהיה. מצאתי את עצמי יושב בביתי מין ישיבת שבעה פרטית, ומתנחם בכתיבה בלתי פוסקת.

שלום יקירתי,

שאומר לך דברים כפשוטם? הכתומים עשו מהלוויה אירוע פוליטי, ניכסו את דב לעצמם כאילו היה יהודי דתי ופעיל א"י השלמה והשמיעו שם הספדים שערורייתיים, עם קריאות לראש הממשלה להתפטר ולא מעט דברים שאין שום קשר ביניהם ללוויה ולמתים שלפניהם – לפחות לדב עצמו. לרגעים היה נדמה לי שניכסו את המת אפילו מידי משפחתו. את רחל המנוחה הכרתי רק מעט.

להפתעתי, דווקא הקהל הגיב באיפוק לאזכורים הפוליטיים הרבים ונמנע מהקריאות שחששתי מהן יותר מכל.

פרידה מחבר לא חוויתי שם, יקירתי. עמדנו שם, קומץ חברים ותיקים, נידחים ויוצאי דופן בתוך המון כל הכיפות הסרוגות והסרטים הכתומים האלו, משה קצב וקומץ רבנים נותנים ברמקולים, אפי איתם מאחורינו ובני אלון על שפת הקבר, ואנחנו זוכים מצד סובבינו למבטים שאני לא בטוח מה טיבם.

ראיתי שם את אמנון דנקנר עומד ומחכה שעה ארוכה אבל אף אחד אחר מהחברים הישנים, מהעיתונות ומהטלוויזיה ומהבוהמה הירושלמית לא הגיע ולא ניגש אליו פרט למונשיין, שלא שוכח אף אחד.

דב אהב מאוד רוק'נרול, ואהב לבוא אלי לשמוע רולינג סטונז ואמרסון לייק אנד פאלמר ומאדי ווטרס ופינק פלויד. איזה ראש יש לך, הוא היה אומר לי, והתחיל לקרוא לי קאפו. כמובן שהיו רבים שהזדעזעו – מה שוודאי גרם לו לא מעט נחת חבויה – אבל בסוד הוא גילה לי שהוא מתכוון לקאפו באיטלקית, שפירושו "ראש", כמו הקאפו די טוטי קאפי של הקוזה נוסטרה. במהרה התחלתי גם אני לקרוא לו קאפו.

ברגע שירדה קצת השמש, הסרתי את הכובע ועמדתי שם בגילוי ראש. מה כבר נשאר לי לעשות כדי להפגין נוכחות, כדי לאזכר את דובל'ה, בזי, בזיל, קילר, קאפו. ממש העלימו את האדם תאב החיים הזה, המסמר החברתי, אוהב החגיגות, השתיין, ההולל, הרוקנרולר, אוהב ההרינג והעראק והמאזטים והאיש המצחיק והסתלבטן. באף אחד מאלה לא הייתה שום בושה, ואף אחד מהם לא בא על חשבון היותו חילוני והומניסט מהמעלה הראשונה, חבר מסור, בעל אוהב ואיש משפחה נפלא, איש מקצוע מוכשר, איש חכם, בעל חשיבה ושפה מקוריות, תלמיד חרוץ ומורה גדול.

הרגשתי שם כאילו הנה, ניכסו עוד חלק מישראל האהובה עלי מבין ידי, כמו עוד קבר שייך עתיק שנהפך בידי חסידים שוטים לקבר של חכם תלמוד, כאילו האיצו כעת וניפחו אחרי מותו את סובלנותו כלפי הדת של חברי הוותיק ובחופזה כביכול הלבישו את גופתו בציצית ותפילין ועטו עליו את סרטיהם הכתומים.

באחת הירידות של דב לסיני, בימי נואיבה העליזים, הזמין אותו פעם בדואי זקן לשתות איתו תה. ישבו שניהם שפופים על עקביהם מעל המדורה הקטנה, שתו ועישנו ודיברו שעות על גבי שעות על החיים ושתקו הרבה. מעטים היהודים שיכולים לעמוד, או מוטב להשתופף כך ולדבר בנחת ולהתפלסף שעות על גבי שעות כמו הבדואים. בסוף נשבר הבדואי ואמר לו די, דובּ, מסבּיק, הרגת אותי, אני לא יכול יותר. במהרה הגיעה השמועה לתל אביב, ואני מנחש שידו של דב עצמו בניסוח הלקוני שלה: דב קול הרג בדואי בסיני. מאז, קראנו לו קילר.

והנה משהו קטן שכתבתי עליו בלילה שלאחר הלוויה באחד הפורומים באינטרנט, בו ביקשו חברים שאספר עליו משהו קטן, כאילו שאפשר:

בילינו לפני הרבה שנים מספר ימים עליזים מאוד ביחד בניו-יורק, במיטב מועדוני הרוק'נרול ומסעדות טובות וחברים טובים והרבה כף. כל היזכרות בדב מעלה בי חיוך שהופך לבכי שבתוכו מסתתר צחוק גדול ומתחתיו עוד כאב. אני בוכה וצוחק, צוחק ובוכה.

בדרך חזרה הביתה, במטוס, שאלתי אותו, מה החוויה הכי חזקה שאתה לוקח איתך הביתה?

את הנקסט של המוכרות בסופרמרקט, הוא אמר לי מיד. איך שהן אומרות כשמסיימות עם לקוח: נקסט!!

תסביר, ביקשתי נבוך.

תמיד להיות בנקסט שלך, הוא אמר לי. לא להיות תקוע במה שהיה, בצער ורחמים עצמיים. תמיד ללכת על הנקסט שלך.

הייתי די המום. צריך באמת להיות בנאדם מיוחד במינו, למצוא שיעור כזה גדול במילה שהמוכרות פולטות בלי לחשוב.

לא הרבה אחרי שחזרנו גילו אצל חני, אשתו דאז, סרטן במצב מתקדם. אף אחד מאיתנו לא ישכח איך לא עזב את מיטתה בבית החולים, איך ישן על הרצפה למרגלות המיטה בחדרה למקרה שתצטרך משהו.

לפעמים היה מצלצל אלינו, החברים הותיקים, באמצע הלילה לת"א ומבקש שנבוא כי עצוב לו. היינו מארגנים בצ'יק ערק וזלילות קטנות ומשהו בשביל הראש ובאים אליו. לעולם לא אשכח את המסיבות הליליות הסהרוריות האלו, אחת, שתיים בלילה במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, והילדים הקרחים הקטנים מאונקולוגיית ילדים הסמוכה שלא יכולים לישון בלילה מהמחלה ומהתרופות באים להציץ עלינו מרחוק, איך המבוגרים הפסיכים האלה יושבים וצוחקים ושמחים ונהנים ומוחים דמעה בגיא צלמוות הזה.

החיים חזקים יותר מהכל, הוא היה חוזר ואומר לנו, ונכנס לרגע לחדר כי חשב ששמע את חני קוראת לו.

זה דב החילוני במוצהר, במופגן, ללא שום קשר לדתיות. הוא היה בנאדם בהגדרה, באופן מובנה, תוצר של בית הוריו אותם הזכיר בכל כך הרבה הערכה וגעגועים, לא פלקט מהלך של ערכים דתיים ותוצר של דוקטרינה פוליטית כלשהי.

לכל אלה לא היה בלוויה שום ביטוי: לא לעברו, לא לרקע ממנו בא ולא באופן בו הוכר ונאהב כל כך בתל אביב. בהיעדר משפחה, שנפטרה כולה, היינו השארית היחידה והדלה עד להכאיב לילדותו ולהיסטוריה שלו. הודיעו ברמקול שמשפחה וחברים הוזמנו לשאת את הארון, ואיש מאיתנו לא הוזמן, שלא לדבר על נשיאת הספד. מילא העלבון שלנו, הרי הוא זניח במעמד כזה, אבל מה על עלבון המת המוטל כאן לרגלינו?

בשנים האחרונות היו כל המפגשים שלנו בצורת ביקורים של דב בביתי. בתחילה עוד השתעשענו במחשבה על יציאה לאיזה בר, לרדת על טקילות ולצחוק, אבל במהרה ראינו שנעשינו שנינו אוהבי בית. דב היה מזמין בטלפון הרינג, וגבינה בולגרית וקצ'קבל, ואת תערובת הזיתים שלי, ועלי גפן תורכים ממולאים ובורקס וערק איילה (עד כאן, הייתי מודיע לו: אלי הביתה נכנס רק ערק אקסטרה פיין אשקלון). מיד עם כניסתו הוא היה שולף את נעלי הבית שלו, עובר לגופיה ומכנסים קצרים ומרגיש כמו בבית. אחרי שהיינו אוכלים ושותים ומיטיבים את ליבנו ושומעים קצת רבטיקה יוונית (יאסו קוקלה, הוא היה אוהב להגיד אם מישהו היה עושה פסיעת ריקוד, יאסו קוקלה) ובלוז ומדברים על איך היה פעם ועל חברים ותיקים, חיים ומתים, הוא היה פורש לתנומת אחר הצהרים בחדרה הריק של ביתי, וקם לאחר שעתיים, רענן ומוכן לקפה של פייב אוקלוק.

בביקורו האחרון כאן שתינו מהאקסטרה פיין רק כוסית אחת כל אחד וצחקנו על עצמנו איך הזדקנו ואיך פעם היינו זורקים את הפקק כשהיינו פותחים בקבוק.

שנים מהחברים שהיו שם איתי משתייכים ל"חבורת כיתה א'" המיתולוגית, חברים השומרים על קשר הדוק עוד מימי ביה"ס העממי. נכון ששניים מאריות החבורה – עזרא ("זיקו") יעקב ובני קופלר - הלכו בינתיים לעולמם, וכמה מהאחרים היו עסוקים מדי באותו יום במקומות אחרים - אבל באמת היה ראוי שאחד החברים הותיקים הנוכחים ייקרא לספוד למת, במקום אחד הרבנים שצעקו געוואלד ועשו כמיטב יכולתם להתסיס את הקהל ולגרום לו להזיל דמעות עליו ועל א"י השלימה בכפיפה אחת, ואולי מוטב לומר – להוזיל דמעות.

הייתי פעם עם דב בהופעה בגן הפעמון בירושלים, ואיזה שוטר הסתובב בתוך הקהל, כעשרה מטר מאיתנו, והסתיר לנו את הבמה. לבהלתי הרבה, לקח דב אבן קטנטונת וזרק אותה על השוטר. השוטר הרים עיניים מופתעות, ודב סימן לו באדישות עם היד לזוז הצידה. השוטר ציית, בארשת פנים המומה.

לא ידוע לי אם הייתה בלוויה נוכחות כלשהי מטעם משפחת קופף - שם משפחתו הקודם, שלא זכה ולו לאזכור אחד - לדעתי כבר אין מי. וכאילו לא הייתה מעולם, פרט לאזכור אחד של אביו הרפד וגבי, אחותו המנוחה, על-ידי מנכ"ל הביטוח הלאומי.

הרגע היחיד שנגע לליבי בלוויה, והיחיד שהייתי בו על סף דמעות, היה המפגש עם הילה, ביתו הבכורה והמקסימה, אותה הכרתי היטב בהיותה ילדה והייתי על תקן הדוד המאומץ שלה. ממש לפני מותו זיכתה אותו הילה בנכדה, הֲלל חנה, ועשתה אותו לסבא גאה, לראשונה בחייו.

כל שאר החוויה שלי בלוויה הייתה של ניכור והתבדלות וריחוק גדול וכואב.

חתונתו הראשונה של דב, עם חני עליה השלום, אימה של הילה, היכתה את כולנו בתדהמה. לא ידענו איך לעכל את העובדה שאחד משלנו, עצמנו ובשרנו, קם ומתחתן - ועוד עם אישה דתייה. הגענו לחתונה במצב רוח לוחמני, והתנהגנו שם באופן שאיש מאיתנו לא גאה בו היום. בעוד החברות מבנות עקיבא רוקדות בצניעות ושרות "ככה מרקדין ככה מרקדין לפני הכלה" חיסלנו את כל האלכוהול שרק יכולנו להניח עליו את ידינו, וכשנשאו אותו בני הישיבה על כתפיהם בשירת... טוב, אני כבר לא בטוח איזה שיר זה היה, התחלנו לנער בקבוקי בירה ולהתיז אחד על השני, התנהגות שודאי לא הייתה לכבודנו - אבל הייתה מין הצהרת בעלתנות ילדותית-פרחחית על החתן.

ברגע שדב ראה זאת, הוא תפס בקבוק בירה ורץ להתיז עלינו בעצמו. על התפרעות כזו הוא לא יכול היה לוותר, אפילו בחתונתו שלו.

חשבתי הרבה על המעשה הזה שלו בשנים שאחרי. לפעמים נדמה היה לי שהוא רק רצה להוציא את העוקץ מהפרובוקציה שלנו. אף פעם לא שאלתי אותו על זה, ועכשיו אין כבר את מי.

בכל זאת, באיזה שהוא אופן משונה אני שמח שהייתי בלוויה. לאט לאט אני נפרד כעת ביותר ממובן אחד, מחבר יקר.

שלך,

אורי

אורי גפני הוא מנהל פורום נתניה בפורטל Ynet
טוריו מפורסמים במקומון "אמצע נתניה" מבית "ידיעות אחרונות" ובפורטל האינטרנט "קקטוס"
תאריך:  30/07/2005   |   עודכן:  30/07/2005
אורי גפני
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בהיותי תושב עיר שהיתה פעם מושבה, שומע אני תכופות אנחות געגועים למה שהיה פעם, כשהחיים היו יפים והכל היה ירוק. ישנה מידה רבה של היתממות, שלא לומר צביעות בהתבטאויות אלו. ראשית, מכיוון שהן באות לאו-דווקא מילידי המקום אלא מאותם תושבים שוחרי הירוק, שהגיעו בהמוניהם והפכו את המקום למה שהוא עכשיו. שנית, מכיוון שמבעד לעיניים מצועפות נראה העבר הרבה יותר ורוד ממה שהיה באמת, ותחלואי ההווה פירושם גם מנעמי חיים מודרניים, שאותם תושבים עצמם לא יוותרו עליהם.
30/07/2005  |  נחמיה תנא  |   מאמרים
תודה מראש על מחיאות הכפיים... כמו על גילויי "ההבנה" של המקטרגים... לא אלה ולא אלה היו נשוא רעיון כתיבת "תמונת מצב". כי את תמונת המצב שלנו - של האומה, של היחידים – לא אוהבים לראות (לקרוא ולשמוע) אלה גם אלה – כל אחד מנקודת מבטו והשקפתו את החיים.
29/07/2005  |  נסים גבאי  |   מאמרים

29/07/2005  |  יואב יצחק  |   מאמרים
אבהיר כבר בריישא לדברי שלהלן: אהיה האחרון אשר יבקש לסנגר אחר צחי הנגבי.
בלב כבד, העקירה (בלשון המכובסת) ההינתקות, נכנסה לתהליך של אל-חזור.
29/07/2005  |  גורי גרוסמן  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il