למדינת ישראל יש את הכישרון המיוחד להיות מופתעת מדברים שאינם מפתיעים. הופתענו מסילוק אנשי האו"ם ממדבר סיני ב-1967. הופתענו מפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפעם שוב הופתעה המדינה מן ההצהרה של הכס הקדוש, השולל כל גילוי של טרור אלא אם הוא מכוון כלפי יהודים. הסיבה, כפי שמסר הכס הקדוש, היא שמדינת היהודים עושה פעולות תגמול ומניעה אשר מצדיקות מראש את הטרור כנגדה. אני ממש מת מחוסר הפתעה.
עשרים שנה נהנתה מדינת ישראל מהנהגתו של אפיפיור יוצא מן הכלל, בכל המובנים. אפיפיור אשר היה בצעירותו, גם כפרח-כמורה, לוחם דגול בנאצים. אדם אשר בניגוד לרוב בני עמו הפולני, לא הסכין עם העושק הנורא של יהדות פולין ועשה ככל יכולתו הצנועה להציל יהודים מצפרני מכונת הרצח הנאצית. כאשר בגר והיה לאפיפיור עשה צעדים מדודים, זהירים ועקביים כדי לכסות על הפשע של הכנסייה נגד היהודים, כדי ליצור גשר שיכסה על התהום הפעורה בין הקתוליות לבין היהדות. הוא יצר קשרים עם הקהילה היהודית ברומא (אשר קדמה לנצרות בכחמש מאות שנה!!), הוא חידש קשרים עם יהודים שניצלו, חברים לכיתה, חברים לקהילה, חברים להתנגדות הפולנית לצורר הנאצי. הוא ביקר בירושלים, ובעיקר הכריז על ביטול אחריותם של היהודים למותו של המשיח ישוע.
והנה מת האיש בשיבה טובה. יורשו, גרמני בן גרמנים, מחזיר את הכנסייה לאחור מאה שנה וקובע: רק יהודים מתים הם יהודים טובים. יהודים חיים, יוצרים, מתגוננים, בוני-ארץ, יצורים מתועבים המה, רוצחי-ישו. את רוצחי היהודים אסור לנו להוקיע, שכן התגוננות יהודית היא פגיעה אנושה ברקמת החיים, בסדר הטוב של החיים. בכך חזר האפיפיור הגרמני אל הדוגמה הישנה והטובה, הדוגמה של החטא הקדמון, של האדם בכלל ושל היהודים בפרט.
מדינת ישראל המופתעת שוב מגיבה באופן שאיננו רלוונטי, בעלבון, בתמיהה, ללא ירידה לעומק. לכנסייה הקתולית ישנה בעיה עמוקה ויסודית עם קיומה של מדינת היהודים. לפי הדוגמה הקתולית, קיומם התלותי של היהודים באירופה ובערב הוא פועל יוצא של דחיית המשיח. כאומה, כתרבות, דחו היהודים את המשיח, גרמו באופן ישיר למותו, ולכן גורלם המשותף הוא לסבול עד סוף כל הדורות מנחת זרועם של אלו אשר אכן קיבלו אותו. נעים ונדים, נסבלים אך לא מקובלים, חסרי ריבונות, חסרי כוח, מלווים בריבית ונשך, עלה נידף בכל רוח נושבת. היהודי הנודד, הפחדן, התלותי, המתכופף כאגמון, המתחנן למידת החסד, היא סלע קיומה של הדוגמא הקתולית, הוכחה ניצחת לנכונותה של הבחירה בישוע. לכן לא שאפה הכנסייה הקתולית להרוג או אפילו לגרש את כל היהודים, ואפילו לא לכבוש אותם לעבדים ולשפחות, והעדיפה לתחזק את המצב של עליונות מורלית, צבאית, ותרבותית, ודיכוי מתמיד. קיומם התלותי בארצות הנצרות היה אישוש לצדקת קיומה של הכנסייה.
הכנסייה שיתפה פעולה עם אויביה המרים ביותר, האיסלאם הכובש, כדי להוריד את קרנם של היהודים, כדי לדכא אותם עד עפר. הדוגמא הקלסית לכך היא עלילת הדם של דמשק, מאמצע המאה התשע עשרה, שבה טפל כומר קתולי-צרפתי על היהודים את העלילה החבוטה והנושנה של צריכת דם לצורך אפיית המצות. הכל נעשה בעצה אחת עם הכס הקדוש, צרפת הקתולית, וכמובן המושל המוסלמי של דמשק, בירת הסנג'ק.
והנה נבעה פרץ ענק בדוגמה. מדינת ישראל, מדינה של יהודים המתנהגים בדיוק להיפך מן הדוגמה קמה והיתה לעובדה שלא ניתן להצניעה. לא עוד פחדנים, לא רק חלפני כספים, תרבות הגאה בריבונותה, נלחמת על עצמאותה וחייה, ומנצחת, פעם אחר פעם, כנגד כל הגיון, כנגד כל אמונה, כנגד אויבים אשר הפילו את חיתיתם (ועדיין עושים זאת!!) על אירופה הנוצרית. התופעה של היהודי הריבוני התובע את הכבוד המגיע לו פורצת את חומת הדוגמה הנוקשה שהכנסייה העמידה, ומעמידה סתירה קשה בפניה של הנצרות הקתולית, כמעט כפירה בעיקר.
מאז קום מדינת היהודים עשו היושבים על הכס הקדוש ככל יכולתם להתעלם מן המציאות החדשה, ואף לבטל אותה. ההכרה במדינה היהודית היתה מהוססת ומאוחרת, כמי שכפאו שד. נציגויותיה של הכנסייה בארץ הקודש שתפו פעולה עם כל גורם אשר שאף לערער את קיומה של מדינת ישראל. זכור לנו הארכיבישופ הילריון קפוצי אשר היה נוהג להבריח אמצעי לחימה ברכב הרשמי הכנסייתי שלו. זכור סירובם של הכמרים בבית-לחם לקרוא לחילול כנסיית הקבר בשמו, רק מכיוון שהמחללים הנבזים, הערבים הג'יהאדיסטים, נלחמו ביהודים. בת-יאור קראה לסוג זה של שיתוף פעולה "דהימיטיוד" דהיינו, התרפסות בפני בעל-הבית המוסלמי, אך לדידי יש כאן איבה עמוקה יותר, הנוגעת לעיקרה של האמונה הקתולית.
האפיפיור הקודם, כאדם החי עם המציאות, המבחין בין טוב ורע, נטוע היטב בתרבות הנוצרית-קתולית, רצה ליישב את הסתירות בדרכי שלום, בדרכי הבנה ואנושיות, כדרכו בקודש, ולו היה חי מאה שנה, אולי היה גם מצליח. לעומתו האפיפיור הגרמני עושה בדיוק מה שעשו קודמיו, משתף פעולה עם הגי'האד, עם יורשיה הלגיטימיים של התרבות הנאצית ומתיר את הסתוללות הג'יהאד על היהודים. כקודמיו האפיפיור אשר לא עשה דבר כאשר החל מסע ההשמד נגד היהודים בשנות השלושים, והסתיים במסע הרצח הנורא ביותר בתולדות העולם כנגד כל עמי אירופה, גם האפיפיור הנוכחי מתיר את רצח היהודים, ושוכח כי מי שמתחיל ביהודים, ממשיך באחרים.
גם האבנגליסטים תומכי ישראל אינם מופתעים. כבר לפני שנים רבות מרדו בדוגמה היסודית של הכנסייה הקתולית, החטא הקדמון של האדם, החטא הקדמון של היהודי, וכל מה שנובע מאותם חטאים. לכן המיניסטרס האבנגליסטים נדרשים ואף מצווים לשאת אישה ולהיות להורים, ובתקומת היהודים בארצם הם רואים לא כקריעה של הסדר האלוהי, אלא כתקווה לאנושות. כיום, מאתיים מיליון ויותר נוצרים אבנגליסטים ברחבי העולם, תומכים במדינת היהודים (למגינת ליבם של הישראלים חסידי הדו-לאומיות) מוקיעים ונלחמים בכוחות השחור המגולמים בג'יהאד העולמי, ואינם מופתעים מן הנסיגה לאחור של הותיקן.
גם אריאל שרון איננו מופתע. לאט ובהדרגה הוא מגלה את הקלפים. האיסלאם מכין פצצות אטום שבהן יאיים על העולם ולא רק על ישראל. המדינות הערביות אשר חתמו על חוזה שלום עשו אותו פלסתר, ואין לו שום אימון בשום מסמך החתום על-ידי ישות ערבית, מדינה או אירגון. הוא מזמין את יהודי צרפת הקתולית-מוסלמית לעלות לישראל גם כאשר הוא אורחו של הנשיא הצרפתי לאמור: יהודים, אם ברצונכם להיות ריבוניים ועצמאים, גאים ולוחמים, יוצרים ובונים, עשו זאת בארצכם. בכל מקום אחר יבוא אפיפיור ויאמר שדמכם מותר. הוא דוחק בצרפת הקתולית לשכנע את הפלשתינים להפסיק את הטרור, ובאותו זמן אומר בריש גלי שהטרור לעולם לא יפסק, בדיוק מאותה סיבה שהכס הקדוש לא מכיר בזכותם של יהודים לעמוד על נפשם. הרגלים בני אלף וחמש מאוד ואלף ושלוש מאות שנה לא יסופו מן העולם בתוך דור אחד או ארבעה. אין הפתעה אם כך בזה שהערבים לא מכבדים הסכמים עם יהודים, והכס הקדוש לא מקבל את ערעור הדוגמה של יהודים כנושאים עליהם בשלווה סטואית את זעמו של העולם. ההפתעה היא שיש יהודים שעדיין מופתעים מן הדברים הללו.
מיהם היהודים המופתעים? אלו אשר מתנהגים כאילו ההיסטוריה הישראלית נפרדת מזה היהודית. אלו המחפשים בנרות ערבי נאור המוכן להתחלק שווה בשווה עם יהודים. אלו התומכים בפינוי כפוי של יהודים מלב ארץ ישראל, יהודה ושומרון, כתנאי ליחסי שלום עם רשות הטרור והרצח. אלו המאמינים כי אם רק נחזור לדפוסי ההתנהגות הגלותיים, להתרפסות, לתחינות, יחול למוצא פיו של הפריץ, אזי יאותו הגויים להניח לנו לנפשנו, אפילו בארץ ישראל. יהודים כאלו ממלאים את משרד החוץ, את רשות השידור, את מערכות העיתונים הגדולים, וטומנים את ראשיהם בחול מלראות את העובדות, את הסכנות האמיתיות, את הידידים האמיתיים. וכאשר הראש נעוץ היטב בחול, אין ברירה אלא להיות מופתע כאשר מישהו דורך על הראש ואומר, מחץ.
הבה נישא ראש גבוה ונביט לעובדות בעיניים. את כבודנו אין לבקש מן הכס הקדוש. את בטחוננו אין לבקש מרשות הטרור והרצח. אנחנו הפריץ, ואת ההפתעות נקפיץ אנו על אויבינו.
