ההשוואת הפסולות, מלייבוביץ' עד הנדל <br>

פעמים רבות כאשר חה"כ צבי הנדל פתח את פיו, אני שאלתי למה אלוהים לא שלח זבוב קטן כדי לגרום לו לסגור אותו? הוא כינה את השגריר העליון דן קרצר "יהודון" וכך, במקום להוציא את קרצר אנטישמי מהסיפור ההוא, יצא הנדל אנטישמי בעצמו.

עכשיו, מכל ההשוואות והאסוציאציות בעולם, שניתן היה להעלות בקשר להשתוללות המשטרה, הוא בחר דווקא באייכמן...

"אחרון הקלגסים לא היה מתנהג כך באף מדינה דיקטטורית באף מקום בעולם איך שמתנהגים לילדים שלנו השוטרים", כך הוא אמר - מאד לא מדוייק, למשל אם לשפוט על-פי הזיכרונות של אלה, שחיו בפועל באותן המדינות.

אמנם הנדל לא השווה באופן ישיר את השוטרים לנאצים, אבל עצם קשירת הדיון אודות גבול הציות במדינת ישראל לשמו של אדולף "הפקיד הצייתן" אייכמן - פסולה ומקוממת. לבריונות השוטרים המגינים על רודנויות ישנם תקדימים רבים מספיק ברחבי העולם ויש כבר מקום למחקר השוואתי בינם לבין הבריונים במשטרת ישראל. זה חמור דיו. אפשר להניח לנשמתו הטמאה של אייכמן להתענות בשקט בתחתית הגיהינום, ללא הענקת אזכורי שמו מחוץ להקשר הנכון.

לכבוד מוצא פיו החדש של צבי הנדל, ערך ערוץ היהדות של "מעריב-NRG" רשימה של אנשי שמאל, שהשתמשו בהקשרים נאציים מעוררי פלצות: יגאל תומרקין, שולמית אלוני, משה צימרמן ועוד שורה של "כוכבים" ידועי שם. גם שמו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' לא נפקד: "חיילים ההולכים לשרת בשטחים הכבושים הם יודו-נאצים".

כל הרשימה הזו אינה מוסיפה ולו נקודה אחת לזיכויו של צבי הנדל מאשמת אובדן השכל הישר. ההצטדקות בשיטה "הוא התחיל ראשון" אומנם נפוצה במחוזותינו גם מחוץ לגני הילדים, אך היא נואלת, היא אחת הגורמים המחסלים כל סיכוי לענייניות הדיון.

לא היו ברשימה הזו הפתעות, רק תזכורת למה שקשה לשכוח. עיני ניצודה על-ידי העדות מפי אחד התלמידים של לייבוביץ', שמסר אותה בעילום שם:

"'לאחר שפרופ' לייבוביץ' אמר מה שאמר על החיילים הלכתי אליו. כולי נסער אמרתי לו - פרופסור, זה לא יתכן, הרי גם אני וגם בני וגם ילדיך משרתים בצה"ל ואנחנו לא נאצים'. לייבוביץ, שבבית בדרך כלל היה רגוע ופייסני, הושיב אותי מולו וסיפר:
'כאן במקום בו אתה יושב, ישב לפני זמן לא רב קצין צעיר וגעה בבכי. הוא סיפר לי שבזמן פעילות מבצעית בקאסבה של שכם, זרק ילד אבן על חייל שלו ופצע אותו קל. הקצין רץ אחרי הילד וראה אותו נכנס לבית. הוא רץ לשם, פרץ את הדלת ושם ישבה אישה הרה וילדים קטנים. הקצין שאל אותה - היכן הילד שנכנס לכאן לפני דקה? והאישה אמרה - לא נכנס אף אחד. הקצין כל כך התרגז שהוא היכה את האישה וגם בעט בה. אחר כך הוא בא אלי (מספר לייבוביץ) וממש בכה, איך קורה שהגעתי למצב שאני חייל יהודי בועט באשה הרה, מי הביא אותי לכך'.

ממשיך לייבוביץ' ואומר: 'האמירה יודו-נאצי לא כוונה כנגד החיילים, אלא נגד המדיניות שמביאה את החיילים להתנהג כמו נאצים בגלל הלחץ שהם נתונים בו. אני צווח נגד הכיבוש לא משום שאכפת לי מהערבים אלא משום שהכיבוש משחית אותנו ואת ילדנו'".

פנינה של סיפור. אם הקצין היה קתולי, היה הולך לכומר, מדקלם את מספר הפעמים הדרוש את "אווה מריה" וזוכה למחילת עוונות. ברם, מדובר בקצין יהודי, לכן הוא חיפש את המחילה אצל הפרופסור, שללא גמגום סיפק לו את הסחורה: ממשלת ישראל "היודו-נאצית" אשמה בכל.

"שוברי שתיקה" למיניהם, שצצו בזמן האחרון, ירשו בשמחה את הרעיון: תחילה ניגבו רקטום בווילון מהבית, שעל גגו שמרו, אך ברדת להם האסימון, שמשהו כאן היה לא בסדר, על-פי המסורת הישראלית המקובלת, רצו לחפש את מי להאשים: החברה והממשלה.

על-פי הפרופ' לייבוביץ', אם קצין איבד עשתונות עד כדי הכאת אישה, אז חיילי צה"ל משולים לנאצים, כאילו הלכו מכפר לכפר, אספו את הערבים והכניסו אותם לתאי הגזים. הניסוח היה ברור ביותר נגד החיילים, פעמים רבות, גם כשהם היו ביש"ע וגם כשהם היו בלבנון.

רק אנא, בבקשה, שאף אחד לא יעשה "הנדסה הפוכה" לדבריו ולא ינסה ללמוד על הנאצים ועל השואה על-פי חיילי צה"ל! המסקנה הבלתי נמנעת תהיה, שהשואה לא הייתה כל-כך נוראה כלות הכול, ולא ברור מדוע צריך עד היום להזכיר אותה...

יצא לי בשנת 91' לשרת במילואים בחברון ואני זוכר עד היום את הקריקטורה לתדרוך, שקיבלנו לפני הכניסה לתפקיד. בעצם, לא היינו מוכנים כלל למשימות המעורבות של השמירה והשיטור, שהוטלו עלינו, בקושי ידענו מה לעשות. שמרנו הרבה מעבר לשעות מטכ"ליות, נחנו בתנאים שאי-אפשר לישון בהם וכשהתעוררו בעיות, בקושי פקחנו את העיניים הטרוטות ואלתרנו על סמך מה שראינו בטלוויזיה בבית.

הסמל שמע צליל, שבטעות חשב אותו לקול ירי והעמיד את כל ההולכים ברחוב עם הפנים לקיר. אחרי שנדקר תלמיד ישיבה, נשלחנו בצוות של שלושה אנשים לסגור את שוק הכבשים, שהמה מאדם בצהרי היום. איך שלושה אנשים יכולים לעשות דבר כזה? צועקים כמו מטורפים, הקצין אף ירה באוויר.

הכיבוש משחית? - לא, הטיפשות משחיתה. למדינת ישראל ביש"ע מעולם לא הייתה מדיניות ברורה ארוכת טווח, השמאל פינטז תוכניות וירטואליות של "פשרה טריטוריאלית", הימין אמר את ההיפך ממה שאמר השמאל. לא נמצאו מתנדבים לחשיבה, שיתכן ומלבד הטרנספר, האפרטהייד והבריחה מארץ מולדת - ישנן פתרונות אחרים, לא קונבנציונאליים, אותם צריך לחפש, אחרי שנפנה מהדרך את סיסמאות ההתגוששות הפנים-ישראלית.

ישראל המחישה את הסכנה של חצי-מדיניות: גם התיישבות, גם התנהגות של כובשים, אך גם הכיבוש מהוסס כזה, שלא יודע האם הוא כובש או טייל, החיילים הלא נכונים בסד"כ לא נכון ביצעו את המשימות, לאחר תדרוך לקוי. הערבים נזנחו באמצע בין חצאי-ההחלטות. מה ציפינו שיקרה? אנחנו במו ידינו עזרנו להם ליפול ברשתו של "הנרטיב הפלשתיני".

לפחות נמצא אצל הפרופ' לייבוביץ יושר אינטלקטואלי מספיק על-מנת להודות, שלא היה איכפת לו מהערבים. בעצם, למי כן? באותן השנים של הוויכוחים הגדולים של טרום-אוסלו, היו אלה המשפטים השגורים ביותר בפי האנשים, שטענו כי הם-הם אנשי המוסר ללא רבב: "צריך לתת אותם בחזרה לחוסיין, שיחזיק אותם באגרוף ברזל, כמו שצריך" או "צריך לצאת ולסגור אותם שם בפנים ושיהרגו כולם האחד את השני, מה איכפת לי".

אז לשמאל לא היה איכפת מהערבים, הימין ראה בהם אך ורק אויב, "עושי טובתם" למיניהם חיפשו בעיקר את טובתם של המנהיגים המאפיוזיים שלהם ומדינת ישראל אהבה להתלבט. הסוף כנראה היה בלתי נמנע: הוקם המשטר האורווליאני של רש"פ, אשר "בלי בג"צ ובלי בצלם" רודה בערבים ועושק אותם כמו ששום שלטון ישראלי לא חלם לעשות והופך את ילדיהם למכונות מוות נגד עצם הקיום היהודי.

בסיטואציה הזו, הדבר היחיד, שנותר על-מנת לברוח מחשבון הנפש על הפשעים כלפי כל עמי המזרח התיכון, הוא להמשיך במשחק הישן: "הכיבוש" משחית, המתנחלים מדכאים את הערבים, הטרור הוא נגד הכיבוש, צה"ל דומה לוורמאכט, צה"ל יורה באזרחים, צה"ל הרג את מוחמד א-דורה - במציאות המדומה של סיסמאות הסרק אין שום סיפור של שטות והבל, שיהיה מוגזם מכדי להאמין לו.

לא בחיפוש אחר אמיתות, יושר והגינות מדובר כאן, אלה בשתי האפשרויות הקיימות לעמוד זך וזוהר באור הזרקורים, נבדל מהאספסוף: או שאתה באמת כזה טוב, או שאתה מורח את כל סביבתך בצואה ודומן.

עכשיו שולה אלוני מגייסת את מוסוליני לטובת המאבק ובדומה לפרופ' זאב שתרנהל לפניה, קוראת לחמאס להפסיק את הפיגועים בסביבת כפר שמריהו ולהסתפק במלחמת קל"ב. באותה מידה של הצלחה, ניתן היה לבקש מברון סמים קולומביאני להסתפק במסחר בשוק המקומי ולרחם על הנוער בארה"ב, למען עתידו הטוב של האזור.

אני לא יודע אם שולה אלוני אי-פעם התעניינה באמת בשאלה מהו החמאס, מהי האידיאולוגיה שלו, התוכניות, המטרות, החינוך שהוא מעניק לדור הצעיר, הקשר ההדוק בין האידיאולוגיה שלו לבין האידיאולוגיה הרשמית של רש"פ... היא לא צריכה את זה, היא עסוקה בשרידותה של האידיאולוגיה השטחים-תמורתית והאנטי-כיבושית.

האגו-צנטריות הרגילה של מי שיותר חשוב לו להגן על שרידות התחושה "היינו צודקים" מאשר לדאוג לשרידותם הפיסית של אנשים רבים ככל האפשר במרחץ הדמים המזרח תיכוני.

"המאבק למען השלום" עיצב את דרכו של מזרח התיכון הישר אל תוך לוע המלחמה. הסיסמאות של "שטחים-תמורת" לא היו יום אחד משהו מלבד השקר, שכל החיים הם האמינו לו והפיצו אותו. אין סיכוי שהם יכירו בכך, הם ישפצו מעט את הסיסמאות וימשיכו לעשות אותו הדבר ביתר שאת. בשביל זה גם ידברו על ישראל בדימויים נאציים, יגלו סובלנות כלפי הטרור - במאבק למען השרידות האידיאולוגית אין קווים אדומים.

מה יש לצבי הנדל לעשות בחבורה הזו? אם רצה לדבר על גבול הציות של שוטרים וחיילים במדינה דמוקרטית, שזה נושא חשוב ואקטואלי - זה מה שהיה לו להגיד? מתוך איזה דחפים אפלים חסרי שליטה הזכיר דווקא את אייכמן? כנראה, הוא בעצמו לא יודע, אבל יש כלל חשוב בפוליטיקה: כשאתה לא יודע מה לומר, תקשיב לצד השני ופשוט תגיד את ההיפך על אותו הדבר או אותו הדבר בהיפך.