משרד-החוץ האמריקני החליט להטיל אמברגו-נשק על המזרח-התיכון עוד לפני 29 בנובמבר. החלטתו זאת פורסמה, כצו, ב-5 בדצמבר 1947,¹ ואנשי הסוכנות היהודית, שקיוו לסיוע אמריקני גלוי וישיר, התאכזבו מרה. אולי בגלל התקווה הזאת לא הייתה רשת-הרכש הסודית בארצות-הברית פעילות יותר. אחרי הפיאסקו בג'רסי-סיטי נשאר הישוב העברי קירח מכאן ומכאן: הקניות החוקיות נמנעו, וגם רשת-סלבין נחשפה.

בתחילה ניסו היהודים לטפל ב"אי-ההבנה" בעדינות ובצינורות דיפלומטיים: ב-9 בדצמבר 1947 הודה חיים ויצמן לנשיא טרומן, במכתב, על תרומתו האישית להחלטת או"ם, ובהזדמנות זאת סיפר לו על המחסור בנשק המציק ליהודים והביע תקווה שארצות-הברית תמלא את החסר. ² אחרי שלושה ימים הפנה משה שרת את תשומת-ליבו של עוזר שר-החוץ, נורמן ארמור, לדיוני ראשי-הממשלות הערבים בקהיר, והביע, אגב, תקווה שבקרוב ידונו שניהם באספקת-נשק לישוב העברי. ³ בדצמבר 1947 עדיין קיוו שרת ויועציו, לא רק לאספקה צבאית, אלא גם לסיוע של אנשי-צבא אמריקנים בכירים להקמת הצבא היהודי. ראש מחלקת אפריקה והמזרח-הקרוב בסטייט-דפרטמנט, לוי הנדרסון, אמר לשרת כי עדיין לא הוחלט איך תסייע ארצות-הברית ליהודים, במישרין או באמצעות או"ם, ונתן לו מעין-רמז: אם יוחלט לסייע ליהודים, לא יהיה האמברגו מכשול.

ג'ון אוהלי ומרקס ליווא, יועציו המיוחדים של שר-ההגנה האמריקני האנטי-ציוני, ג'יימס פורסטל, אמרו לשרת כי לא ידונו בבקשותיו לפני שיגיע משרד-החוץ להחלטה עקרונית בעניין זה. הם טענו שאספקת-הנשק ליהודים תחייב את ארצות-הברית לספק נשק גם לערבים. שרת השיב להם: לא יחס מיוחד מבקשים היהודים, אלא סיוע ליישום החלטת או"ם, ונשק יש לתת למי שמשתף פעולה ולא לתוקפן. ⁴ טענה דומה השמיע שרת באוזני נציגי ברית-המועצות . ⁵

בסוף דצמבר, ואפילו עד אמצע ינואר, עדיין היו מנהיגים ציונים שהאמינו כי ממשלות ארצות-הברית ובריטניה לא תתנגדנה לאספקת נשק גלויה מתחומיהן, לישוב היהודי בארץ-ישראל. ב-12בינואר שאל בן-גוריון את אליעזר קפלן, שחזר מניו-יורק ומלונדון: "יש תקווה להשיג עזרה בינלאומית בנשק?" תשובתו של קפלן הייתה חיובית. הוא אמר שלפי הרושם שלו "גם האנגלים לא יתנגדו. "על מה מבוסס הרושם?" שאל אותו בן-גוריון. "בלונדון מרגישים עצמם לא טוב בסבך אי-הביטחון בארץ", ענה גזבר הסוכנות. ⁶

בינואר 1948, אחרי שנתגלו חומרי-הנפץ בג'רסי-סיטי, התפכחו הציונים מהאמונה בשתדלנות השקטה, יצאו למאבק ציבורי למען הנשק, בתוך ארצות-הברית, וגייסו לעזרתם את ידידיהם בממשל ובקונגרס. ⁷ במברק ששלח אבא הילל סילבר לאיש הסוכנות היהודית, ארתור לוריא, בניו-יורק, ב-21 בינואר, כתוב: יש לצאת למאבק גלוי למען ביטול האמברגו ולמען משלוח נשק לארץ-ישראל, מיד! ויש לפנות במישרין אל טרומן ואל מרשל, ולגייס כסף רב למען הרכש.

המאבק התחולל בסוף ינואר ובפברואר 1948. אנשי הסטייט-דפרטמנט הגנו על האמברגו בכל כוחם, כאילו היה יעד לאומי, וכדי לנטרל את השפעת הלובי הציוני על הנשיא הציעו לבריטים להצטרף לאמברגו ולהפסיק לשלוח נשק למדינות המזרח-התיכון, אף שהחוזים איתן כבר נחתמו, ולהעמיד תנאי: שארצות-הברית תמשיך באמברגו. הפסקה קצרה במשלוחי-נשק לארצות-ערב לא תזיק להן – טענו אנשי הסטייט-דפרטמנט – ולעומת זאת אם תשלח ממשלת ארצות-הברית נשק ליהודים ייפגעו גם מדינות-ערב וגם האינטרסים של בריטניה.

הבריטים השיבו כי הם יסכימו להצעה זאת רק אם מדינות-ערב יאשרו אותה. סוריה ועירק אישרו, עבר-הירדן וערב הסעודית התנגדו, מצרים ולבנון הסכימו לדון בהצעה.⁸

הידיעות על הקרבות בארץ-ישראל, אי-ביטול האמברגו האמריקני ועיכוב משלוח-הנשק מצ'כוסלובקיה, הביאו את משה שרת למסקנה עגומה. "כוחותינו אולי יספיקו להתגוננות," כתב שרת לבן-גוריון. "ספק רב אם יספיקו להקמת המדינה במלוא שטחה." בן-גוריון, שהלכי-רוח תבוסתניים הדאיגו אותו לא פחות מההתפתחויות הצבאיות והמדיניות, הראה לישראל גלילי את טיוטת-התשובה שלו למכתב של שרת, וקיבל כמה מהערותיו. זאת התשובה שנשלחה אל שרת: "אם נקבל הציוד בזמנו, אפילו רק זה שאנו יכולים לרכוש בעצמנו, ועל אחת כמה וכמה זה שאו"ם צריך להמציא לנו, יהיה בכוחנו לא רק להתגונן אלא להנחיל מכות-מחץ הגונות לסורים בארצם, ונוכל להשתלט לחלוטין בכל שטחי המדינה. אין לי ספק בכך. נגד כוחות אנגליה לא נוכל לעמוד. נגד כוחות הערבים עמוד נעמוד ויכול נוכל, אם נהיה מצוידים דיינו ביבשה, ים ואוויר. זאת לא אמונה מיסטית, אלא שיקול קר וצלול, על יסוד בחינה ושקילה מעשית, ולכן הדבר היחיד המעסיק אותי – לא תמרוני הכוחות השונים בוושינגטון ובדאונינג-סטריט, ואפילו לא החלטות פוליטיות של או"ם, אלא ציוד בכמות המספיקה, מהטיב הדרוש ובזמן הנכון (לפני 15 במאי).⁹ בזה. לדעתי, תלוי הכול".¹⁰

יהודה טננבאום (ארזי), שעסק בענייני רכש לפני מלחמת העולם השנייה, עמד אחרי המלחמה בראש הסניף האיטלקי של המוסד לעליה ב'. אחרי שהסתכסך עם ראש "המוסד", אביגור, עזב את איטליה וחזר לארץ-ישראל, ולפני שהחזיר אותו גלילי לרכש, ביקש וקיבל את הסכמתו של אביגור לכך. גלילי הציע לארזי לחפש מקורות בחצי-הכדור המערבי, וביקש מבן-גוריון אישור לרכש באמריקה, כדי שיהיה לו במה להשיב לטענות אנשי הממסד הציוני האמריקני, שפחדו מכל סיכון. בן-גוריון נפגש עם ארזי, נתן לו שמות של אנשים שעשויים לסייע לו בארצות-הברית, ואחרי-כן הביע את חששותיו באוזני גלילי: ארזי עלול להסתכסך עם המנהיגים היהודים ולא לקבל את מרותו של משה שרת. גלילי המליץ: כדאי להסתכן . ¹¹

יהודה ארזי ניחן בקסם אישי רב ואהב הרפתקאות, חיים טובים, נשים ואת הילת-האגדה. אירופה הייתה הבמה המתאימה לכישרונותיו. המשימה העיקרית של אנשי-הרכש באירופה הייתה להגיע אל הנשק ולרכוש אותו. בארצות-הברית הייתה המשימה שלהם אחרת: "להסתדר" עם השלטונות ועם הבולשת, כדי להוציא את הנשק לחו"ל. אולי היה ארזי מחולל נפלאות גם בארצות-הברית, אילו היה ברשותו יותר כסף. באירופה סייעו לו סכומים קטנים יחסית להעמיד פני עשיר: בארצות-הברית יכול היה רק אדם עשיר באמת להרשות לעצמו את סגנון-ארזי. והסוכנות היהודית לא הקצתה לו כספים ביד רחבה. הוא קיבל חצי מיליון דולר ואשראי לעוד חצי מיליון, אבל אנשי הכספים של הסוכנות בניו-יורק דרשו ממנו להגיש להם דין-וחשבון על הקניות הגדולות, כתנאי לחתימתם על הצ'קים. וארזי נכנע להם "תוך מחאה".¹² ניסיונותיו להשתלט על הרשת של סלבין לא עלו יפה. אלפר ושליט התנגדו לשיטותיו, ולא שיתפו פעולה אתו. ראשי משלחת ה"הגנה" בארצות-הברית, שלמה שמיר ואחריו טדי קולק, לא הפריעו לו, אבל גם לא סייעו לו לתפוס את מקומו כראש משלחת הרכש. ¹³

הצלחתו האמריקנית הגדולה ביותר של ארזי הייתה – אַל (אדולף) שווימר, ¹⁴ אמריקני בן משפחה דתית, שהתרחק מהיהדות, למד הנדסת-טיס והצטרף לחברת טי .וו .אי. בשנות מלחמת העולם עבד שווימר' מטעם חברה זו' בשירות פיקוד ההובלה האווירית של ארצות-הברית. כאזרח במדים – בדרגה שווה לזאת של סרן – ראה עולם, ואף הטיס את הנשיא רוזוולט ופמלייתו לוועידת קזבלנקה. ¹⁵ באוגוסט 1947 פגש, במסיבה, את שליח ה"הגנה" שלמה שמיר, שמע ממנו סיפורים על המדינה היהודית שתקום בארץ-ישראל ועל האווירונים שחסרים לה, והיה לציוני. שלמה שמיר שאל אותו מה טיבו של המטוס-ללא-טייס, שהיה אז בשלבי-הפיתוח הראשונים; שווימר הביע פקפוק ביעילותו של החידוש הזה, והציע לאיש שיחו לרכוש מטוסי-תובלה וקרב קונבנציונאליים וזולים, מעודפי מלחמת העולם, אבל שלמה שמיר לא הטיל על שווימר את המשימה הזאת.

באמצע נובמבר 1947 הגיע יהודה ארזי לארצות-הברית, ושמיר נקרא לחזור לארץ-ישראל. לפני טיסתו, ארגן פגישה בין שווימר לארזי, ו"אז הגיעו העניינים לתכלית", כדברי שווימר. הוא קנה בקליפורניה שלושה מטוסי "קונסטליישן" מעודפי-הצבא, בחמישה עשר אלף דולר כל אחד, וגייס צוות ששיפץ אותם. כן רכש חמישה מטוסי תובלה דו-מנועיים, "קרטיס קומנדו", בחמשת אלפים דולר האחד, והזמין עוד חמישה. הכיסוי לרכישות היה "חברת שירותי-תעופה שווימר", ומקורות-הכסף היו יהודה ארזי, "מכון סונבורן" והגזברות של הסוכנות היהודית.

אחרי פרשת ג'רסי-סיטי "נשרף" שווימר, כיעד מודיעיני של האף-בי-אי, בשל קשריו עם הרוכשים מארץ-ישראל, ואנשי-הרכש בניו-יורק רכשו חברות-תעופה קטנות, לא-פעילות, וכשרות, שהעבירו את הרכש שלו מארצות-הברית לפנמה, וייסדו חברה בשם "נתיבי-האוויר הפנמיים". ב-26 במארס 1948 הכליל הנשיא טרומן פריטי-ציוד נוספים באמברגו למזרח-התיכון, ואחד הפריטים היה כלי-טיס. ההוראה הייתה אמורה להיכנס לתוקף ב-15 באפריל, ובתאריך זה כבר היו כל המטוסים של שווימר בפנמה. כולם השתתפו אחר-כך ברכבת האווירית שנשלחה מצ'כוסלובקיה לארץ-ישראל. ¹⁶

במקום אל שווימר שלח בן-גוריון לארצות-הברית את היימן שמיר, לסייע ליהודה ארזי. היימן שמיר, טייס קרבי בעל אזרחות אמריקנית, היה אחד מיוזמי שירות האוויר וממפקדיו. בן-גוריון הודיע לגולדה מאיר (שאספה כספים בארצות-הברית בפברואר 1948) שהיימן שמיר יטפל ברכישת עשרה מטוסי "הרווארד", שלושים מטוסי "מוסטנג", ולפחות שלושה מסוקים, וביקש ממנה להורות לגזברות הסוכנות היהודית בניו-יורק לתת רבע מיליון דולר לו ולארזי. ¹⁷

נושאת-המטוסים "אטו" הייתה הרכישה הדמיונית ביותר של ארזי, והגדול שבכישלונותיו. יחד עם "סוחר הזדמנותי" יהודי, ליאונרד וייסמן, תכנן ארזי מחסן-צף ענק של נשק ותחמושת, שיביא לארץ-ישראל – מיד עם סיום המנדט – טנקים, תותחים, מטוסים, נשק קל ותחמושת מכל הסוגים. "אטו" נקנתה במאה עשרים וחמישה אלף דולר, אף שהסיכוי להוציאה מארצות-הברית לא היה רב, ואף שרבים פקפקו בכדאיות העסקה. שאול אביגור כתב אחר-כך: "(תוכניתו של ארזי) הייתה גדולה, מלהיבה, כולה לפי מיטב הדמיון הממריא של יהודה, ובן-גוריון נשען במידה רבה על תוכנית הציוד הזאת." ¹⁸

שיפוץ "אטו" נמשך זמן רב, והקבלנים הגישו בקשה לבית המשפט לעקל אותה מפני שלא קיבלו את שכרם. לאחר דיון משפטי ובירורים פנימיים, קיבלו הקבלנים חמישים אלף דולר. כשנסתיימה צרת הקבלנים, הגיש גם ליאונרד וייסמן תביעת-עיקול משפטית, מפני שגם שכרו והוצאותיו לא שולמו לו; גם אתו הושגה פשרה, ורק אז התברר שאין לנושאת-המטוסים סיכוי לצאת מארצות-הברית. חבר מכון "סונבורן", בעל עסק של גרוטאות, החזיק בה אפוא "עד שיימצא לה שימוש," ובסופו של דבר נמכרה לגרוטאות, בחמישים אלף דולר. ¹⁹

ב-21 בינואר 1948 הודיע ארזי במברק לבן-גוריון על רכישותיו בקנדה: עשרה תותחים 75 מ"מ, עשרת אלפים פגזים, חמשת אלפים רובים אנגליים, מאתיים מקלעי-ברן, עשרה מיליון כדורי-רובים, ובזוקות. הרכש יישלח בדרך האוויר. ב-8 בפברואר ביקר ארזי בארץ-ישראל וסיפר על רכש נוסף –מאתיים בזוקות ואלף פצצות-בזוקה – שייצא, יחד עם הרכש הקודם, מקנדה לפורטוגל ב-26 בפברואר. בפורטוגל ייארז הרכש שוב, יוטען על אונייה אמריקנית, ויישלח לארץ-ישראל.²⁰ ארזי גם סיפר על רכש מעודפי-הצבא באיי הוואי – אלף וחמש-מאות מכונות-ירייה, עשרת אלפים רובים, ארבעים תותחים, שלושים טנקים ושבעה-עשר מטוסי-קרב – שיועבר למקסיקו ויישלח משם לארץ-ישראל באונייה, או במטוסים של שווימר . ²¹

דיווחים נלהבים אלה (כישלון "תוכנית-אטו" עדיין לא היה ידוע) הגבירו את האופטימיות של בן-גוריון, והוא אמר לחברי ועד-הביטחון: "אם נוכל להחזיק מעמד שניים או שלושה חודשים, נהיה מצוידים ונוכל לעמוד נגד מדינות-ערב, כי יהיה לנו אז כוח אווירי, נשק וגם כלי-תחבורה."²²

ב-20 בפברואר 1948 קיבל שר-החוץ הבריטי, ארנסט בווין, מברק סודי מהשגריר הבריטי בליסבון: מפי שר-החוץ הפורטוגלי נודע לו שחברה פורטוגלית, "סיקלה", רוכשת נשק רב בקנדה, ושבראשה עומדים שלושה יהודים, שניים בעלי שמות פולניים ואחד בעל שם גרמני. אחד מבעלי השמות הפולניים היה בעבר קונסול פולין בליסבון. נציג החברה ביקש מהקונסוליות הפורטוגליות, בניו-יורק ובמונטריאול, לאשר יבוא נשק ששוויו כמיליון דולרים קנדיים – רובים אנגליים, מטולי-פיאט, תותחי-הרים ותחמושת רבה – ולא ציין למי נועד הנשק. ממשלת פורטוגל ניחשה שהיעד הוא ארץ-ישראל, הורתה לקונסולים שלה לא לתת רישיונות לחברת "סיקלה", ופתחה בחקירה.²³ אפשר להניח שמידע זה נשלח אל ממשלות ארצות-הברית וקנדה. על-כל-פנים, המשלוח לא יצא אל הפועל וההשקעה הלכה לטמיון.

את עסקת-הנשק באיי הוואי גילו אנשי האף-בי-אי ורק מעט מהנשק הזה הגיע לארץ-ישראל. זה היה אחרי שארזי כבר חזר מארצות-הברית לאירופה. את המעט הזה, שלא נפל בידי האף-בי-אי הציל אחר-כך אליהו סחרוב.²⁴ בסוף פברואר, כתב בן-גוריון המאוכזב ביומנו, שחבר משלחת הסוכנות לאו"ם, דוד הורוביץ, "מפקפק אם תוכניותיו של יהודה ארזי בענייני רכש יתקיימו."²⁵

רק לאחר שחזרה גולדה מאיר ממסע התרמת-הכספים שלה בארצות-הברית, נודעו ממדי כישלונו של ארזי. שאול אביגור סיפר: "בדירת הרמטכ"ל החולה, יעקב דורי, התאספו בן-גוריון, יגאל ידין, ישראל גלילי וגולדה מאיר, שמסרה דין-וחשבון קודר על סיכויי תוכנית-הרכש של יהודה ארזי. הבנו מדבריה כי בעצם צפוי לתוכנית זו כישלון, ואולי כבר נכשלה. עננת-דאגה כבדה ירדה על כל המסובים. לעיתים רחוקות ראיתי את בן-גוריון כה מודאג, כמעט נחרד. הן עיקר תוכנית הציוד של צבאנו המתארגן היה כרוך בקבלת נשק לפי תוכניתו של יהודה ולפי לוח-ההזמנות שקבע. משלוחי הנשק הקל מצ'כיה, פרי מאמציו של אהוד אבריאל, עדיין לא החלו להגיע לארץ. ועדיין לא היה ברור מתי יתחילו להגיע."²⁶

במארס 1948 חזר ארזי מארצות-הברית לאירופה, והביא אתו שלושה נכסים: את הרוזן הפולני, תושב ארצות-הברית, סטפן צ'רנסקי, ראש חברה לפיתוח מסוקים וסוחר-נשק בעבר, שתרם לו את הידע שלו ואת קשריו; את הסוחר היהודי-רומני פאטקי, שברח בימי השואה לניקרגואה, התיידד עם השליט, גנראל אנסטסיה סומוזה, וסייע לרכש, ודרכון דיפלומטי על שם ד"ר חוזה ארזי, שקיבל מסומוזה, ושאפשר לו לרכוש באירופה נשק חוקי "למען ניקרגואה". על גיסו של שווימר, אירווינג סטורס, איש-הקשר של ארזי בניקרגואה, הוטל התפקיד לשחד את סומוזה. הוא הפקיד מאתיים אלף דולר בחשבונו של השליט בבנק בניו-יורק, ונתן לו שולחן-ביליארד, יהלום גדול ועוד מתנות. סומוזה חתם על קבלות של רכש הנשק.²⁷

את הרכישה האירופית הראשונה שלו, אחרי שחזר מארצות-הברית, עשה ארזי בשווייץ, במארס 1948, בעזרת הדרכון מניקרגואה. הסוחר היהודי והרוזן הפולני קנו עשרים וחמישה תותחים נגד-מטוסים ונגד-טנקים 20 מ"מ, "היספנו-סואיזה" (שהוסבו בארץ-ישראל לתותחים רגילים ומילאו בחודש מאי תפקיד מכריע בקרבות נגד הצבא הפולש הסורי בעמק הירדן, אף שהיו בסך-הכול מקלעים כבדים). אחר-כך רכש ארזי מאה ועשרים אלף פגזים, עשרים ושניים טנקים קלים צרפתיים מטיפוס "הוצ'קס" (16 טונות), בעלי תותחים 37 מ"מ, במחיר ששת אלפים ושש מאות דולר כל אחד, וחמישים תותחי-הרים צרפתיים 65 מ"מ, במחיר שמונת אלפים ושלוש מאות דולר כל אחד (תותחים אלה כונו "נפוליונצ'יקים"). אחדים מהתותחים 20 מ"מ הגיעו לארץ-ישראל כבר באפריל 1948, אך רוב הרכש – ורכש נוסף מאירופה המערבית – הגיע אליה רק אחרי הכרזת-העצמאות ופלישת מדינות-ערב.²⁸

אחרי שאירעו אסונות רבים (לרבות אסון הל"ה) שחוסר מכשירי-קשר היה אחת מסיבותיהם, אמר בן-גוריון לראש שירות-הקשר של ה"הגנה", יעקב ינאי (יאן): "סע מיד לארצות-הברית ורכוש מכשירים רבים וטובים ככל האפשר."

יאן נדהם. בארץ-ישראל המלחמה בעיצומה, והוא ייסע לארצות-הברית? כשיצא מלשכתו של יושב-ראש הנהלת הסוכנות פגש ביגאל ידין.

- "מה הוא רצה ממך?" שאל קצין-המבצעים.

- "הוא שולח אותי לארצות-הברית, לרכש," השיב יאן ברוח נכאה.

- "ואתה יכול להתפנות ולנסוע?" תמה ידין.

- "לא. אני באמצע מפעלים, ואני לא האדם המתאים לבחור מכשירים ולקנות סחורה." ידין נכנס לחדרו של בן-גוריון ואמר לו שיאן אינו יכול למלא את המשימה.

- "תוך שבוע." ענה לו בן-גוריון, "הוא יבחר מהנדס מומחה, ושניהם ייצאו לדרכם." הרמטכ"ל דורי, שנתבקש להתערב, אמר לבן-גוריון: "אני ראש המטה. יאן לא ייסע!"

- "יאן ייסע!" צרח בן-גוריון.

יאן עלה לירושלים, הלך – תחת אש – לקונסוליה האמריקנית, קיבל אישור-כניסה לארצות-הברית וגייס לעזרתו את שלום קס, מהנדס אלקטרוניקה, חבר קיבוץ ג' של "השומר-הצעיר". אחר-כך הלך למשרדי-הסוכנות, ושאל ממי יקבל את הכסף לרכש.

- "לכמה אתה זקוק?" שאלו אותו הפקידים.

- "בין חצי-מיליון למיליון דולר," ענה יאן.

הפקידים צחקו: "כסף שבן-גוריון מבטיח זה לא כסף. אין לך בשביל מה לנסוע, אם קפלן לא יתן את הסכמתו."

יאן, שלא היה בקי במבוכי הפוליטיקה הסוכנותית, חזר לתל אביב ואמר לבן-גוריון: "אמרו לי בירושלים שדרוש אישור מקפלן, אחרת לא אקבל כסף." בן-גוריון לא הרים את ראשו מעל לניירת, ויאן יצא מחדרו במבוכה וסיפר את הסיפור לידין.

- "סע מיד!" הגיב ידין.

כעבור יומיים נכנס יאן אל חדרו של בן-גוריון להיפרד ממנו, אבל יושב-ראש הנהלת-הסוכנות לא דיבר אתו. הוא נעלב, בגלל הספק שהטיל יאן ביכולת-השגת-הכספים שלו.

ב-30 בינואר טס יאן לניו-יורק, בלי ברכת-הפרידה של בן-גוריון, וחיפש מכשירי-קשר, בעזרת שליחי-ה"הגנה", דני פלידרבאום ומאיר שרמן. "בהתחלה לא הלך לנו. עברו שבועיים ועדיין לא הגענו לקצה של חוט. חשבנו שאנחנו אבודים. הסוחרים שמעו שמישהו בא לקנות כמויות גדולות, ונעלמו, כדי להגדיל את המחיר. טיפסנו על הקירות עד שהגענו אל יהודי טוב, סגן מנהל 'בל קומפני'. עברתי ממזכירה למזכירה ומעוזר לעוזר, עד שנכנסתי לחדרו וסיפרתי לו את הסיפור. 'איך אשוב לארץ בידיים ריקות?' אמרתי לו. 'כל יום נהרגים עשרות יהודים, ואנחנו זקוקים למכשירי-קשר!' הוא אמר: 'אין לי קשרים רבים עם סוחרים, אבל אנסה'. לחץ על כפתור וביקש ממזכירתו לקשר אותו עם סוחר. זה היה הקשר הראשון. אחר-כך עזרו לנו יהודים נוספים, ועד-מהרה מצאנו אוצרות-קורח."

סוחר מקנדה הציע ליאן שלוש מאות מ.ק. (מכשירי-קשר) 19 להרכבה על ג'יפים, באריזה מקורית, במחיר חמישים אלף דולר. ל"הגנה" לא היו שלוש מאות ג'יפים, אבל יאן רכש את האוצר. הוא גם רכש כמה מ .ק. 300 חדישים, שאפילו לבריטים לא היו כמותם במלחמת העולם השנייה.

ההיצע היה לא-מוגבל, אבל הכסף שהקצו ראשי-הרכש בארצות-הברית למכשירי-הקשר, לא הספיק. יהודים שעבדו במפעלים אלקטרוניים פירקו את המערכות שנרכשו, והסוו אותן כמכשירים וחלקי-חילוף אלקטרוניים אזרחיים. את עבודתם זאת עשו בלילות, בהתנדבות.

איך להכניס כמות כזאת לארץ-ישראל בלי רישיונות יבוא? מיבואנים ארץ-ישראלים, ששהו בארצות-הברית, ביקש יאן את רישיונות-היבוא שלהם; רובם השיבו את פניו ריקם, אבל ולאדק גורודצקי, מייסד חברת "אמפא", שייבא את מוצרי "פילקו" לארץ-ישראל, נתן לו את כל מה שהיה בידיו – רישיונות-יבוא בסכום של עשרים ושמונה אלף דולר.

"דע, ולאדק, שזה קשור בעניינים צבאיים בלתי-חוקיים," הזהיר אותו יאן. "אם יגלו זאת השלטונות האמריקנים או הבריטיים, תיפול האשמה על ראשך."

"על ראשי, שיהיה על ראשי," השיב גורודצקי. "פעם הייתי חלוץ, הייתי נהג. מי אמר שאני מוכרח להיות סוחר?"

ב-24 בפברואר דיווח בן-גוריון לחברי ועד-הביטחון: "נרכשה רוב הזמנתנו למכשירי-קשר." בסוף אותו חודש הגיעו המכשירים החדישים הראשונים לארץ-ישראל. באמצע מארס, כשעזב יאן את ארצות-הברית, השאיר בה צוות שכבר התמחה ברכישת ציוד-קשר, וכשבועיים אחרי שחזר לפיקוד על שירות-הקשר בארץ-ישראל, כבר השתמשה ה"הגנה" במערכות-הקשר המודרניות – אחד ממאפייני צבא מודרני בתנאי קרב – במבצע "נחשון".²⁹

____

[בשבוע הבא: טדי קולק רוכש נשק; רכש מקצינים בריטים בארץ-ישראל; העזרה ליהודים של סרן היסטי; רכש מהבסיס הבריטי בסרפנד (צריפין); רכש משוריינים.]

1. .FRUS 1947, Vol. 5, p. 1300
2. תעודות מדיניות, 26, ויצמן לטרומן, ניו-יורק, 9 בדצמבר 1947.
3. ת"מ 44. מ. שרתוק אל נ. ארמור (וושינגטון) ניו-יורק, 12 בדצמבר 1947.
4. ת"מ 75. תזכיר מאת מ. שרתוק אל פ.ד. רוזוולט (הבן), 24 בדצמבר 1947.
5. ת"מ 81. שיחת מ. שרתוק -א. סובולב. 26 בדצמבר 1947.
6. יומן דב"ג, 12 בינואר 1948.
7. ת"מ 94, אל א. לוריא (ניו-יורק), 6 בינואר 1948, תל אביב; ת"מ 112, ל. גלבר אל מ. שרתוק (ניו-יורק), ניו-יורק, 16 בינואר 1948.
8. ת"מ 94, אל א. לוריא (ניו-יורק), 6 בינואר 1948, תל אביב; ת"מ 112, ל. גלבר אל מ. שרתוק (ניו-יורק), ניו-יורק, 16 בינואר 1948.
9. מועד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ומועד הפלישה הצפי של הצבאות הערביים.
10. ת"מ 130, אבא הילל סילבר אל א. לוריא (ניו-יורק), ירושלים, 21 בינואר 1948.
11. ת"מ 228, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), תל אביב, 27 בפברואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
12. יומן דב"ג, 12 בינואר 1948.
13. ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 117-109: אריר כהן (עורך) ברוח סערה, פרקים בחייו ומפעלו של יהודה ארזי, שם, בית אליהו, 1966, עמ' 135-133: סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר; שאול אביגור, "עם יהודה ארזי". מולד, מס' 194-193. עמ' 407.
14. אדולף ויליאם ("אל") שְוִוימֶר (באנגלית: Adolph William ("Al") Schwimmer; ‏ 10 ביוני 1917 – 10 ביוני 2011) היה מהנדס טיסה וטייס יהודי אמריקני ולימים ישראלי, מחלוצי התעופה במדינת ישראל, מייסד התעשיה האוירית לישראל, חתן פרס ישראל למפעל חיים ותרומה לחברה לשנת 2006. (ויקיפדיה).
15. בוועידת קזבלנקה נועדו נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, יחד עם ראשי המטות שלהם ומנהיגי צרפת החופשית, כדי לתכנן ולתאם את האסטרטגיה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, בעיקר בזירה האירופית. הוועידה נערכה בקזבלנקה שבמרוקו, בין ה-14 בינואר ל-24 בינואר 1943. שם הקוד שלה היה SYMBOL ולעתים ANFA, על שם המלון שאירח את הנועדים. הייתה זו הוועידה הראשונה של ראשי בעלי הברית במלחמה, והמטרות שלשמן כונסה לא הוגדרו היטב. בפועל דנו בה בצעדים שיש לנקוט לסיום המלחמה, כמו גם בסדרי העולם שלאחריה. ועידת קזבלנקה הייתה אמורה להיות ועידת פסגה משולשת, כמו הוועידות שבאו אחריה. אולם סטלין סירב לבוא, משום שלא רצה לעזוב את רוסיה הנאבקת במצור הגרמני המתמשך ובחורף הקשה. (ויקיפדיה).
16. אדיר כהן (עורך) ברוח סערה, שם, עמ' 136; ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 122-128, 225-195: גיורא שמיס, "אל המסלול", דבר, 12 במאי 1959.
17. מורשת בן-גוריון, מכתב בן-גוריון לגולדה מאיר מ-22 בפברואר 1948.
18. שאול אביגור, "עם יהודה ארזי", שם. עמ' 407.
19. ליאונרד סלייטר, הנאמנים. שם. עמ' 128-117, 227-226.
20. יומן דב"ג, 8 כפברואר 1948.
21. יומן דב"ג, 10 בפברואר 1948: ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 180-174.
22. אצ"מ, 25/9346 S. ישיבת ועד הביטחון ב-10 בפברואר 1948.
23. שם 25/2573 S
24. ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 180-174; הראיון הנ"ל עם אליהו סחרוב.
25. יומן דב"ג, 27 בפברואר 1948.
26. שאול אביגור, "עם יהודה ארזי". שם, עמ' 407.
27. ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 115. 229-227; עדות של צבי ברנר מ-24 ביולי 1982
28. יומן דב"ג, 28.21,15 במארס 1948.
29. הדבר מלמד שכשמפקד מבצע הראל, יצחק רבין נטש את פקודיו בשער הגיא בקרב "שיירת הדמים" ב-20 באפריל ונסע למעלה החמישה לפי דבריו להזעיק עזרה, דבר פסול כשלעצמו, לא הייתה לו סיבה לכך כי היו בידי פקודיו מכירי קשר. מכאן שלא ניתן שלא ניתן להתחמק מן המסקנה שרמטכ"ל צה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון ברח משדה הקרב בהיותו מפקד החטיבה. תיאור מפורט של הפרשה – בהמשך הסדרה.