עסקה בלתי סבירה בעליל

לישראלים אין מצפון, כבוד או גאווה. אלה המגנים את היטלר יום וליל, התעלו על הברבריות שלו" רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה (9.7.2014).

כבוד לאומי זה לא מושג מהרחוב, אלא מושג שיש לו משמעות אסטרטגית..." משה ("בוגי) יעלון, המשנה לראש ממשלת ישראל (16.8.2011).

הסכם הפיוס, או ליתר דיוק עסקת הפיוס, בין ישראל לבין טורקיה, הוא נטול היגיון בכל מישור אפשרי - לאומי, מוסרי, ביטחוני ואף מסחרי - למעט אולי בטווח המיידי.

מגרעותיה הבולטות של אותה "עסקה" משתקפות היטב בדחייתה הגורפת על-ידי הציבור הישראלי, הבאה לידי ביטוי מובהק בסקרי דעת הקהל שנערכו בעקבות פרסום הידיעות על גיבושה. רוב ביחס של 2 לעומת 1 כמעט בקרב כלל הציבור מתנגד להסכם. בקרב הציבור היהודי, היחס של מתנגדים לתומכים מתקרב ל-3 ל-1. לעומת זאת, בקרב הציבור הערבי, מספר התומכים עולה על זה של המתנגדים בשיעור של כמעט 5 ל-1. בהערכת יתרונותיה של ה"עסקה", זהו נתון סטטיסטי מעניין, כי אלא אם כן מישהו סבור שהציבור הערבי תומך בקידומו של האינטרס הלאומי של מדינת הלאום של העם היהודי יותר מהציבור היהודי, משמעות דפוס הצבעה זה ברורה למדי.

מדד זועבי

אך אולי האומדן המהימן ביותר של חסרונות ה"עסקה" הוא מפגן האושר והסיפוק מצד ח"כ חנין זועבי, אזרחית שוות זכויות הדורשת בגלוי, זה שנים, את רעת מדינתה שלה. קורת רוחה של זועבי נבעה במיוחד מההיבט המקומם והמטריד ביותר מבחינת סמלית ותקדימית ב"עסקה" האומללה עם ארדואן: הסכמתה של ישראל לשלם פיצוי של 20 מיליון דולר למשפחות הבריונים הרצחניים (שאליהם התלוותה זועבי), שנפגעו בניסיון לינץ' בלוחמי שייטת 13 שהונחתו על סיפון הספינה הטורקית ה"מווי מרמרה" ב-2010, כשזו ניסתה לפרוץ את המצור הימי על רצועת עזה. עטורת ניצחון נוכח התקדים המסוכן של תשלום פיצויים לתוקפי כוחות-צה"ל, היא צהלה: "הסכמתה של ישראל להעביר את הכסף לטורקיה מהווה הודאה ברורה באשמת רצח של תשעה בני אדם ופציעת עשרות... זאת אומרת שהם אינם טרוריסטים אלא קורבנות של אלימות". רבים יאמינו שזועבי צודקת.

כל ההסברים וההכחשות, שמחווה בלתי שקולה זו אינה הודאה מצד ישראל בדבר ביצוע עבירה, לא יואילו מאומה. אחרי ככלות הכל, רבים יתקשו להשתכנע שאם ישראל אכן נטולת אשמה, היא תיאות לשלם מיליונים רבים רק כדי לאפשר למשמיציה הטורקיים לקשור עמה קשר, שבו הם מעוניינים לא פחות (ואף יותר) ממנה.

היתר רווי סיכון

לא פחות מדאיגה ומאיימת היא העובדה שעל-פי תנאי ה"עסקה", ישראל תאפשר לטורקיה לבנות בעזה פרויקטים בתחום התשתיות כגון בית חולים, תחנת כוח ומתקן להתפלת מי-ים. כמו-כן, התחייבה ישראל לאפשר לטורקים להעביר ציוד וסיוע הומניטרי לעזה ללא כל הגבלה(!), כל עוד זה יועבר דרך נמל אשדוד.

קשה להעלות על הדעת היתר מסוכן יותר מזה עבור ישראל. הרי ברור כי ייזום אותם "פרויקטים" למיניהם תאפשר העברת כמות ניכרת (ללא כל הגבלה) של חומרים רב-תכליתיים כגון מלט, מתכות וכימיקלים. הפיקוח באשדוד לא יעזור כלל. ברגע שהחומרים יעברו לשטח הרצועה, לא תהיה לישראל אלא יכולת מוגבלת ביותר (אם בכלל) לפקח על היעד הסופי שאליו יגיעו ו/או על השימוש הסופי שייעשה בהם (למעט הסתמכות על דיברתם של אנשי ארדואן כמובן).

אך מעבר לכך, אם הקמת אותם מיזמים טורקים תהיה כרוכה בהעסקת צוותים ומומחים טורקיים ברצועה, תרחיש שעלול להיווצר בסבירות גבוהה ושאינו פחות מדאיג, הרי שאם תיאלץ ישראל להפעיל כוח צבאי נגד ארגוני טרור הפרוסים ברחבי האיזור, פגיעה באזרחיים טורקיים, ואולי אף אנשי ביטחון טורקיים, היא אפשרות מוחשית, בייחוד עם אותם ארגונים מחליטים לפעול מתוך (או מתחת) אתרי העבודה של המיזמים האלה. אין צורך בכושר ניבוי יוצא דופן לחזות את הפוטנציאל להתדרדרות חמורה - ואולי אף עימות מזויין (כפי שארדואן בעצמו איים בעבר) - בין ישראל לטורקיה הטמון בהתרחשות מעין זו. בכל מקרה, הימצאותם של אזרחים ונכסים טורקיים בעזה עלולה להוות מגבלה רצינית על החופש המדיני והצבאי של ישראל לפעול נגד ארגוני טרור הפועלים בתוך הרצועה וממנה.

הגז כתירוץ?

גם נושא הגז נראה יותר כתירוץ מאשר סיבה המצדיקה את קיום ה"עסקה". אחרי ככלות הכל, קשה לראות את התבונה בהשתעבדות יצוא-הגז לתהפוכות במצבי רוח של לקוח נרגן ובלתי צפוי, שתהיה כרוכה בבניית תשתיות הובלה יקרות מישראל לטורקיה, בעוד שכל משבר או אי-הסכמה במגוון נושאים עלולים להביא לאיום של הפסקת הרכישה הטורקית.

פרופ' ברנדה שפר, מומחית בתחום מדיניות-אנרגיה, מתריעה מפני קבלת ההנחה הנפוצה, אך הכוזבת, כי הספקת גז יכולה להוות מנוף לשיפור יחסים בין מדינות. ב"דה מרקר" (28.12.2015) היא כותבת: "עד כה אין מקרה אחד שבו הפיתוי של הספקת גז או נפט תרם משמעותית לסיום סכסוך...או השגת הסדר מדיני...הסחר באנרגיה לא מביא לשלום, הוא משקף שלום".

שפר מזהירה כי "לא רק שרוב הסחר בגז אינו יוצר תלות (של המדינה המיבאת), אלא שהסחר יכול ליצור תלות של המדינה המייצאת דווקא (בזו המייבאת)".

ראוי לה לישראל לשים לב היטב לדבריה של פרופ' שפר, בייחוד כשמדובר בטורקיה, העושה מאמצים נמרצים להקטין את תלותה ברוסיה המספקת למעלה ממחצית מצורכי הגז שלה, ולגוון את מקורות ההספקה שלה - בעיקר ממדינות מרכז אסיה כגון אזרבייג'ן.

מורת רוחם של צדדים שלישיים

המשבר עם טורקיה הצמיח פריחת יחסים עם מדינות אחרות הנמצאות בדרגות שונות של מתח עם אנקרה, כגון יוון, קפריסין ורוסיה. קשה להניח ש"עסקה" שתיטיב עם ארדואן לא תעיב במידה זו או אחרת על יחסיהן של מדינות אלה כלפי ישראל ועל מידת האימון שלהם בה. יתרה מזו, אין כמעט ספק שמהלך לביצור מעמדו בעזה של נשיא טורקיה, פטרונם הנלהב של "האחים המוסלמים", יעורר מורת רוח ומבוכה בממשל המצרי, הנמצא תחת איום תמידי מצד בני חסותו של ארדואן.

על-אף שאני חולק על דעתו של שר הביטחון הטרי אביגדור ליברמן בנושאים לא מעטים, אני תמים דעים לגמרי עם ביקורתו על נסיונות ההתקרבות לטורקיה, שאותה השמיע לפני מספר חודשים, טרם הצטרפותו לקואליציה: "ארדואן מנהיג משטר איסלאמיסטי-רדיקאלי. הטורקים סוחרים עם דאעש...ויש להם מתיחות עם רוסיה. ההסכם (עם טורקיה) יפגע ביחסים עם יוון וקפריסין, שבשנים האחרונות הושקעו מאמצים גדולים בפיתוחם והושגו הבנות בדבר שיתופי פעולה חשובים עמם...". לטענתו, ההסכם יפגע גם ביחסים עם מצרים: "כל דריסת רגל של הטורקים שם תבוא על חשבון מצרים".

בניתוח ה"עסקה" עם טורקיה "התיאום בין טורקיה לתנועת חמאס" ("המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 26.6.16(, מציין יוני בן מנחם כי "...מצרים (עדיין) שומרת על שתיקה אך
בעבר היא הביעה מורת רוח רבה מהאפשרות שישראל תאפשר לטורקיה דריסת רגל כלשהי ברצועת עזה".

אין שום סיבה להניח שהפעם מורת רוחה של קהיר תהיה פחותה מזו שהייתה בעבר. יתרה מזו, בב-28.6.16 הדגישה כתבה בגלובס כי: "רוסיה, האחראית גם על אספקת 55%-60% מהגז הטבעי לטורקיה, תעשה כל שביכולתה כדי למנוע מפרויקט כזה (הספקת גז ישראלי לטורקיה) לצאת לדרך". העיתון אף ציין כי "צינור הגז שייבנה בין ישראל לטורקיה עובר בשטח המים הכלכליים של קפריסין, דבר המחייב כנראה את אישורה. היחסים המתוחים בין קפריסין לטורקיה...מעכבים מתן אישור זה. ...בכיר במשק האנרגיה הקפריסאי... התרעם על העסקה הנרקמת בין ישראל לטורקיה. לטענתו, 'עסקת ייצוא גז בין ישראל לטורקיה היא נקודת אל-חזור מבחינת מערכת היחסים בין ישראל לקפריסין...' סגן שגריר קפריסין בישראל... אמר אף הוא כי קפריסין לא תיתן את אישורה לבניית הצינור...".

כמו-כן, הביא גלובס את דבריו של בכיר לשעבר במשרד החוץ, בקיא מאוד בענייני טורקיה: "העסקה עם טורקיה תפגע במערכת היחסים עם יוון וכנראה גם עם קפריסין". בהתייחסו להסכם שיתוף-הפעולה שעליו חתמו רק בינואר השנה קפריסין, ישראל ויוון, שבו סוכם על חיזוק שיתוף-הפעולה בין שלוש המדינות במטרה לקדם שותפות טרי-ליטראלית בתחומים שונים, טען אותו בכיר: "ישראל נתנה לקפריסין ויוון את האשליה שהיא איתן, וחתימה על הסכם עם טורקיה היא מעין בגידה".

התקפלות מיותרת

אף מבחינה מסחרית, נראה שב"עסקה אין תועלת מיוחדת. אחרי כלות הכל, על-אף ההתדרדרות בקשרים בין הממשלות, הקשרים בין המגזרים העסקיים בשתי המדינות פרחו. למרות השבר הדיפלומטי בו ישראל וטורקיה, המסחר ביניהן גדל פי-5 לעומת התקופה הטרום-ארדואנית בשנות ה-90', ואף הכפיל את עצמו בהשוואה ל-2009 (השנה שקדמה לפרשת "המשט" לעזה), והתקרב ל-5.5 מיליארד דולר ב-2014.

אולם מעבר לכל השיקולים הללו, השאלה הבסיסית ביותר היא: במידה ארדואן אכן החליט לבצע הערכה מחודשת של מהות האינטרסים הלאומיים של טורקיה, וכתוצאה ממנה התקרבות לישראל נתפסת יעד לאומי חשוב, האם הוא באמת יהיה מוכן לוותר על התקרבות זו בגלל סכום פעוט יחסית של 20 מיליון דולר ו/או הכבוד המפוקפק של אספקה הומניטרית לעזה?

אם הוא אכן יהיה מוכן לוותר, הרי שהדבר מוכיח עד כמה בעיניו הקשרים המחודשים עם ישראל הם בלתי חשובים, ועל כן הדעת נותנת שהוא עלול לנתק אותם בשל אמתלה פחותת ערך כלשהו העתיד. על כן, על ישראל להימנע מוויתורים כדי לקיים יחסים אלה.

לעומת זאת, אם ארדואן אינו מוכן לוותר על הקשרים, אזי אין צורך בוויתורים מצד ישראל למען חידושם, שהרי טורקיה תסכים לחדשם בלאו הכי, גם בלי ה-20 מיליון ובלי אספקת עזרה לעזה.

שורשי הקרע והמרשם לאיחויה

ראוי לזכור, כי הקרע בין שתי המדינות לא נבע מצעד זה או אחר שנקטה מדינת (או לא נקטה) ישראל, אלא ממה שטורקיה הפכה להיות. טורקיה היום היא מדינה שונה לגמרי מזו שהייתה בשנות ה-90' של המאה ה-20 - מדינה חילונית פרו-מערבית שראתה את עצמה מנותקת מסביבתה הגאוגרפית מבחינת שאיפותיה, השתייכותה וההתפתחותה העתידית. מאז עברה טורקיה מטמורפוזה מרחיקת לכת באופיה וב-דנ"א הסוציו-תרבותי והפוליטי שלה. ועד שלא תעבור מהפכה נגדית, התקווה לאיחוי הקרע קלושה למדי - אם בכלל.

אולם כל עוד מחוללה הראשי של המהפכה הנוכחית - ארדואן עצמו - עדיין מושל בטורקיה, הסיכוי לאותה מהפכה נגדית זניח למדי. על כן, האופן הסביר ביותר לפעול להכשרת התנאים העשויים לחולל שינוי חיובי אמיתי ובר-קיימא ביחסה של טורקיה לישראל, הוא לפעול להחלשת ארדואן, לתת לו להתבוסס בסבך הבעיות שיצרו יהירותו והתרברבותו, ולאפשר למתנגדיו להתחזק ולהחליף אותו.

למרבה הצער, ההסכם המתגבש פועל בדיוק בכיוון ההפוך! הוא מאפשר לארדואן להפגין הישגים ומסייע לו להיחלץ, ולו חלקית, מצרותיו. בכך פועלת ה"עסקה" לביצור מעמדו, ובהכרח - לדחיקתם של מתנגדיו ומחליפיו הפוטנציאליים.

על כן, מעבר ל"ספינים" הרשמיים בדבר יתרונותיה המפליגים, קשה (בלשון המעטה) לראות כיצד ה"עסקה" התמוהה והמיותרת הזאת תקדם במאומה את האינטרסים של ישראל, וכיצד שכרה לא ייצא בהפסדה.