נקודת הג'י של ישראל

זמן קצר לאחר קום המדינה, קומץ קטן של אנשים עסק בשאלה העקרונית - כיצד נביא את רצון העם הזה מהכוח אל הפועל. עם ישראל חזר אל ביתו ורוצה להתקיים ולשגשג; כיצד נגיע אל המטרה ונתקרב אליה באופן המרבי עד לכדי נגיעה. והם הגיעו לתשובה המדויקת: יש להקים משטר דמוקרטי בישראל; כך נגיע לרצון "המקסימלי" של העם ונוציא אותו לפועל. קואליציה הנבנית על-בסיס בחירה דמוקרטית יכולה לתת מענה מקסימלי לרצון העם.

בשורות הבאות, אני עתיד לטעון שהמטרה היא לא הדמוקרטיה, המטרה היא שגשוג ישראל. במילים אחרות, יש להתאים את הדמוקרטיה לישראל ולא ההפך, ואם צריך - אף לוותר עליה לטובת משטר אחר שיתאים לישראל ולעם ישראל ולאינטרס שלו, אם תרצו - הבה נקים משטר שלא כתוב בספרים ונקרא לו "משטר ישראל".

ובכן קיימת בעיה אצל האדם משחר קיומו בזיהוי המטרה: ניקח למשל את החינוך; את הגדרת הערך "חינוך". נעוצה בכל אדם תרבותי ההכרה שרואַה בערך החינוך כערך עליון וחשוב; המדובר בחינוך ילדינו צאצאינו. אשר-על-כן אין חברה שלא משקיעה בחינוך ומקצה לו את כל המשאבים האפשריים: בתי ספר, מורים, ספרים, סדרות חינוך, ואפילו נוגסים זמן שידור מהטלוויזיה להקצות אותו לחינוך, מי לא מכיר את "הטלוויזיה החינוכית".

למרות זאת, אנו נתקלים תדירות במשוואה מוזרה עד מאוד: ככל שהתקופה מתקדמת יותר שבמהלכה המשאבים המושקעים בחינוך מגוונים ועשירים יותר - כך ערך החינוך באותה תקופה מתמעט ומצטמק. והפוך: ככל שנחזור בציר הזמן אחורה אל המשאבים הצנועים של התקופה - כך ערך החינוך עלה והתהדר. החינוך שאני קיבלתי הוא הרבה יותר נעלה מהחינוך של ילדיי! למרות ועל אף שלמחנכים שלי לא היו את אותם האמצעים העומדים כיום לרשות מחנכי ילדי.

אני חושב שאין אדם שלא בהה במשוואה המוזרה הזאת: החינוך כערך בתקופה "הענייה" שלנו היה הרבה יותר עשיר. ומאידך-גיסא, היום אתה פוגש יותר חוצפה, יותר סמים ואלימות ופשע מגילאים מאוד צעירים, פחות נכונות לתפוס ספר ולקרוא בו, ואף יותר בורות, בתחומים פרקטיים כשפה ספרות מתמטיקה.

ניתן להתחקות אחר הסיבות שהביאו למשוואה אבסורדית זאת, ולהסבירן ולנמקן באלף ואחד ערוצים: תהליך טבעי, טכנולוגיה, אינטרנט... אני יכול להסכים עם תשע מאות ניתוחים ותירוצים ומותר לי להדוף מאה מהם, אולם האבחנה נשארת בעיניה: החינוך נסוג והתדלדל עם האמצעים המשוכללים שעומדים כיום לרשותנו, בעוד חבילת החינוך שלנו עם האמצעים הדלים שעמדו בזמנו לרשותנו הייתה יותר עשירה ומשובחת ביחס לחבילה החינוכית של היום; בכל העולם בכל החברות! היום יש יותר אמצעי-חינוך עם פחות חינוך והשאלה: למה.

כי קיימת בעיה אצל האדם משחר קיומו בזיהוי המטרה: המטרה היא לא החינוך, המטרה היא הילד. האדם לקח את "החינוך" כמושג והתביית עליו: יש לקדם את "החינוך", להעשיר אותו, לגייס עבורו אמצעים, להאדיר אותו, לבנות יותר כיתות לימוד, להשיג לכל ילד מחשב אישי, להפיק תוכניות, לחבר ספרים... אבל אותו האדם שכח את הילד באמבטיה: החינוך הוא עבור הילד - לא עבור "החינוך" כמושג...

הבעיה בעצם היא לא בזיהוי המטרה כי אם בזיהוי השלבים: אני צריך לעבור שלב א, ב, ג, ד, בשביל להגיע בסוף לשלב "ה". הווה אומר כי עלי לבנות את השלבים המקדימים א, ב, ג, ד - לפי המידות של השלב הסופי שלי: "ה". אני צריך להתביית למעשה על המטרה שלי- הוא שלב "ה" האחרון ולא צריך לסור מעיני לרגע.

מה שקרה, אני חוזר אל זיהוי "הבעיה", האדם התמקד בשלבים המקדימים, ושם את השלב האחרון (ה) כשווה בן שווה עם יתר השלבים, וכך הפך "הילד" כחלק מתוכניות החינוך ויש להתאים את עצמו לצורות חינוך חדשות, לטכנולוגיה חדישה, לעידן חדש...

הוא, הילד, שצריך להתאים את עצמו למערכת החינוך - דהיינו ליתר השלבים. זו הבעיה בהתגלמותה.

תהליך זה קרה בכל החברות המתקדמות המודעות לערך החינוך. האדם פשוט שכח את הילד שלו (ה), פשוט שכח את השלב האחרון והתמקד רק בכתיבת ספרי חינוך, סדרות חינוך, סרטי חינוך... אבל למי? הוא שכח... כך נולדו כל תוכניות החינוך המעוותות בעליל, כל הסרטים האיומים, כל הספרים הרייקנים, כל סדרות הנוער האלימות. כך נולדה התהייה: איך נסוגונו אחורה למרות ההשקעה האדירה בחינוך!

הבעיה אפוא היא בעיה שגרתית של בלבול בין השלבים: המטרה העיקרית והשלב האחרון נשמט מזיכרון החברה, ואת מקומו מילאו יתר השלבים שאימצנו אותם והעלינו את קרנם, והאדרנו אותם והעשרנו אותם והשקענו בהם.

א, ב, ג, ד תפסו את מקום ה ו-"ה" שלנו נשכח. זאת הבעיה.

ניתן לזהות את אותה הבעיה בתחום הדת: הדת כרגע היא ה-"ה" שלנו... הדת נועדה בשביל לקדם את המוסר, היושר, התמימות, האהבה, היופי... וקורה היום תהליך אבסורדי, תואם לתהליך האבסורדי שתואר לעיל:

היום יש יותר דת ופחות "ה". קל היום ללכת וללמוד בישיבה, יש לך מי שמממן לך את התהליך ואת ההוצאות ואף את החיים השוטפים, רק תבוא ללמוד... ואומנם באו הרבה ללמוד; וכך יש היום ישיבות ותלמידים ואברכים וגמרות יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית, ואינני מדבר רק על ישראל, בכל העולם. כתוצאה מזאת, היידע בתנ"ך ובגמרא מרהיב היום! אפשר ללמוד היום דף גמרא יומי דרך האינטרנט, אפשר לקבל שיעורי עזר במשנה ובגמרא ברדיו, לפתוח תחנת רדיו וללמוד. ואומנם כל האמצעים המתקדמים הללו עזרו. הידע הכללי היום ביהדות ובדת היהודית עצום! בממדים אדירים. המון ספרי לימוד ופרושים, המון גמרות ובמחיר שווה לכל נפש, המון ישיבות, המון בחורי ישיבה, המון יידע - ובכל העולם. אבל המוסר היהודי היום בנסיגה אדירה; אין אחווה, אין יושר, המוסר התמימות היופי האהבה, החיוך התמים... לך תחפש אותם באינטרנט. איש לא יכול להסביר את התופעה של רב ראשי המואשם במרמה או שוחד. איש לא מבין איך מרן הדור גימגם וזיגזג נוכח אשמת היו"ר שלו דרעי, ואיך תמך בו, והחרים אותו, וחזר והכתיר אותו... איש לא יבין את הקלטת שהותיר, איש לא יבין את הזיגזג של מרן גדול הדור.

בעוד בזמן התנאים, בזמן רבי עקיבא למשל, היה צריך לשלם דמי כניסה לבית הכנסת ולמדרש. היו יושבים עשרה תלמידים סביב גמרא אחת ולא כל העיניים קולטים את תוכנה. ודווקא עם האמצעים הדלים הללו הגיעה היהדות האמיתית בימים ההם לשיאה! אני מדגיש: היהדות האמיתית, ה-"ה" שלנו...

היידע בהלכה ובגמרא וכל השלבים של א, ב, ג, ד שמובילים אל הדת - תפסו את מקום "ה" המקורי שלנו, והוא נשכח ונעלם. זאת הבעיה.

עוד דוגמה אזרחית... העושר, הכסף, והאושר.

האושר הוא ה-"ה" שלנו הפעם. האדם מעודו משחֶר אחריו והכסף הוא אחד האמצעים אליו. כמה אנשים אנחנו מכירים שפסחו על הסעיף המקורי "ה" ודהרו כל חייהם אחר הכסף והכסף, בלי טיפת ה... בלי אושר אמיתי. לאנשים כאלה לא היה זמן אפילו לקרוא משהו אנושי, כמו הטקסט הזה שבידיך עכשיו... פשוט לא נתנו לנשמתם צ'אנס גם לא את המינימום. הם מתו והלכו עם גופתם לקבר בצד המעמד המביך הזה בלי טיפה אחת של ה. אני אישית מכיר מספר שמות כאלו. הסוד הכמוס של ה-"ה" נעלם מעיני האנשים הללו שיידעו בכושר רב לצבור כסף וכוח, אך ללא טיפת אושר.

ושוב, שלבי הבניים תפסו את מקומו של השלב המקורי עד שנעלם מעיניהם כאיננו. ה-"ה" שלנו לא אבד בין הכסאות, הוא כאן, אך איש לא שם לב אליו: זו הטרגדיה וזה האבסורד. זאת הבעיה של האדם מעודו עד היום. וכך אני מגיע אל הדמוקרטיה וישראל. הדמוקרטיה היא אחד מהשלבים "האמצעים" וישראל היא ה-"ה". דווקא כאן לא ארחיב ואשאיר לאינטלקט שלכם את המשימה.