בְּרִית שָׁלוֹם

יֵשׁ תִּקְוָה וְרָצוֹן לִכְרוֹת בְּרִית שָׁלוֹם
לַשַּׁוְא יְצַפֶּה לוֹ יִשְׂרָאֵל מְאַנְשֵׁי סְדוֹם
כִּי עַל רֶצַח וְטֶבַח חַפִּים קָמָה אֱמוּנָתָם
וְעוֹלָם הַבָּא בְּגַן עֶדֶן תֵהֵא שָׁם נַחֲלָתָם
וְלַשּׁוְא יֶהֱמָיוּ כִּי מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם כְּשֶׁמֶן וּמָיִם יִדְמָיוּ
זֶה בָּזֶה לֹא יִתְמַזָּגוּ בְּרַם לֶחוּד יִתְקַיָּמוּ
אֶפְשָׁר שֶׁבְּרִית שָׁלוֹם תִּתְגַּשֵּׁם וְתָקוּם
כִּי זֶה הַמִּבְנָה כְּאֵשׁ וּמָיֵם הוּא הַיְּקוּם
וְשׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לֹא יָנוּם

קנאת פנחס בן פוטי

פנחס מופיע לפתע משום מקום ונוהג מנהג דַיָּן וְתַלְיָּן במעמד אחד, עושה זאת בקנאו לה' וכבר נשאלה השאלה, המותר לאדם לשים עצמו דַיָּן וְתַלְיָּן? אין ספק שחז"ל אינם רואים זאת בעין יפה. כי אין הדבר כך. גם סנהדרין ששפטו את רוצח והוציאוהו להורג אחת לשבעים שנה נקראת "סנהדרין קטלנית". למרות שהראיות מצביעות על אשמתו. כבר לפני אלפי שנים עם ישראל היה בדרך לביטול גזר דין מות, שהוא קיים עדיין במדינות מסוימות בארה"ב הארץ הידועה כארץ נאורה, וגם במדינות המזרח התיכון גזר דין המות קים, לא כל שכן בארצות הגוש הסוביטי לשעבר. אלא שבעניין פינחס ראו רבותינו ז"ל לפרש לקולא נעשה פינחס, בהסתמך על הקריאה שהפנה משה אל השופטים כשראה את עם ישראל סוטה מדרך התורה והמוסר: ויאמר משה אל שפטי ישראל, הרגו איש את אנשיו הנצמדים לבעל פעור (בלק כה/ה) ומיד נאמר לאחר פסק זה: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו, את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. (בלק כה/ו). לעיני משה-זה להכעיס כי האיש מבני ישראל - זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון. קמו בני שבטו ואמרו: אנו נדונין במיתה ואתה יושב ושותק? משראו שאינו נשמע להם פנו למשה ושאלו אותו דבר הלכה: האם המדינית שלקח זמרי בן סלוא, אסורה או מותרת ? אם תאמר אסורה, בת יתרו (אשת משה צפורה) מי התירה לך? אלא שנתעלמה ההלכה ממשה (כיון ששאלוהו באשתו שהיא מדינית) ראה זאת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נזכר בהלכה לפיה: הבועל ארמית באי המקנאים לה והורגים אותו בלי משפט. דבר זה איננו מתישב עם מה שנאמר, שאין האדם יכול דַיָּן וְתַלְיָּן.

מעשה פינחס לא נשא חן בעיני השבטים ואפשר גם שבזו לו בהדביקם לו כינוי מזלזל "בן פוטי" כי הוא צאצא של פוטיאל (הוא יתרו זה אחד משבעת שמות יתרו), יען כי אביו אלעזר הכהן לקח לו אישה מבנות פוטיאל מִדְיָנִית שהתגירה וילדה לו את פינחס. כידוע אין שם בתורה שאין לו משמעות. לכן אחד השמות של יתרו פוטיאל משמעו ְפִּטּוּם (מאכיל עד השמנה) עגלים לעבודה זרה: חז'ל היו זהירים בכך כי הרי רות המואביה - נכריה מואבית וממנה יצא לאחר דורות דוד המלך. המסקנה המקובלת בהלכה, שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו. האמיר קנא לשם, אין משמעותה ליטול נפש אדם ללא משפט. המקרה הזה חריג הוא כי הקנאה גוררת שנאה, למרות שנאמר: הנני נותן לו (לפינחס) בריתי ברית שלום בקנאו את קנאתי (כה /יא). איש שלום ניתן לאהרן סבו. הקב"ה לא תןאת בריתו למלחמה.

הַנַּחֲלוֹת ששבטי ישראל יקבלו בארץ כנען

אנו בפרשה זו נמצאים בהליך של הכנת העם לקראת הכניסה לארץ וחלוקת הארץ לנחלות לכל שבט נחלה, חוץ משבט לוי שאיננו מקבל נחלה, כי ממנו יצאו הכהנים שמכהנים בקודש והלויים שמשרתים בקודש. שבט לוי יקבלו את המעשרות מיתר השבטים מיבול הארץ מנחלותיהם ומן הבהמה והחי הטהורים המובאים למקדש לכהנים כקרבנות שמקריבים ישראל לה'. לשם חלוקת הארץ לנחלות היה צורך במפקד נוסף על אלה שנעשו עד כה, כדי לעמוד על מספר האנשים לפי משפחות של כל שבט ושבט, כי לפי גודל המשפחה יהא גודל הנחלה. לכן נאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יצא צבא בישראל. (כו/ב. בשביל משה זה עוד מפקד של בני ישראל במדבר, אלא שמפקד זה לא למלחמה אלא לחלוקת הנחלות עוד בטרם נכנסו בני ישראל לארץ להתנחל בה. במפקד הזה, צוינו שמות המשפחות שיש בשבט החל בראובן שמעון, גד, יהודה, יששכר, זבולון ובני יוסף אפרים ומנשה שנחשבו לשבט אחד ובנימין, דן, אשר ונפתלי כל אחד לפי התפצלות המשפחות ממנו ומספר הנפשות שנמנו על כל משפחה. מפקד זה כמו קודמיו לא נפקדו יוצאי שבט לוי כי אין ענין של נחלה. מספר הנפשות באחד עשר השבטים הסתכם בשש מאות ושלושים ושבעה אלף נפש (לא כולל נשים וילדים). כיון שמספר הנפשות קובע נאמר: לרב תרבה ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקדיו יתן נחלתו. החלוקה תעשה על-ידי הפלת גורל. בהמשך אנו רואים כי גם בני שבט לוי נפקדו ומספרם היה עשרים ושלושה אלף נפש להוציא כל זכר מבן חדש ומעלה. לכאורה הכל יעשה למופת. לא יהיו מקופחים, אך דא עקא: הנשים לא נפקדו כמו הילדים עד גיל 20, בכך קופחו זכויות צאצאי צלפחד ראש משפחה ממשפחות שבט מנשה שהיו לו רק בנות ומת מבלי להשאיר בנים לרשת נחלתו. פנו הבנות למשה וטענו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. (כז/ד) טענה צודקת זו הביאה לתיקון חוק הירושה על דעת המקום, ונקבע כי בנות צְלָפְחַד יקבלו נחלת אביהם בתוך אחי אביהם. עניינן עוד ישוב ויזכר בפרשת מסעי.

הזכות להתנחלות בארץ כנען

פרשה זו מעלה נושא הנמצא בימינו במחלוקת היא שאלת זכות עם ישראל של ימינו להתיישב בארץ, או להתנחל בה. נושא זה בפרשתנו, מחייב הבהרה בהצגת העובדות לאשורן שהיו בשלהי ימיו של משה כשהגיע ישראל אל גבולות הארץ. משמעות המושג התנחלות בימינו נשמע כמעשה לא חוקי ככל שהוא נעשה מחוץ לתחום שנקבע על-ידי הלאומים תחום מדינת ישראל. נושא זה עלה פעמים אחדות במסגרת פרשות השבוע. וזה בעניין כיבוש הארץ מעמי כנען והפיכתה לארץ ישראל. בעוד שם הוא ארץ כנען. בתחום בו מדובר ישבו לפני כארבעת אלפים שנה שבעה עמים או "עממים" ואולי גם עשרה עמים או עממים. נשאלת השאלה מה הוא סוג הקניין שהיה לעמים אלה על הארץ הזאת. ומי הושיב אותם שם. ואיה הם נמצאים אם בכלל בימינו? רש"י התייחס לעניין זה לא כציטוט, אמר הקב"ה "כי לי הארץ..." (ויקרא כה כג). רצה הקב"ה נתנה לעמי כנען, רצה נטלה מהם ונתנה לישראל עמו.

לית מאן דפליג כי הארץ איננה מוצר שיצר האדם, הייתה קימת מכח בריאתה, שנאמר: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ וגו'.. (בראשית א/א). בני האדם שברא אלוהים התיישבו בה במקום שהקב"ה רצה שיתישבו שם. לית מאן דפליג גם כי הדבר נעשה בדרך של השתלטות, עם אחד על עם אחר. הדבר הבולט ביותר ואין מדברים בו מה שהתרחש ביבשת אמריקה וקנדה שם כיום יש ארצות הברית וקנדה בצפון וארצות אמריקה הספרדיות בדרום. לית מאן דפליג שתושביהם המקוריים ה"ילידים" נדחקו הצידה והמהגרים נהיו אדוני הארץ וכך קרה בארצות רבות אחרות כאוסטרליה ועוד ארצות הגירה אחרות. כיום אין פוצה פה ומצפצף שיטען כי התנחלות המהגרים היושבים בה איננה חוקית זה אשר קרה בארץ כנען ששם ישב הגרעין של עם ישראל - האבות שירדו לאחר מכן ממנה למצרים, והם שבים אליה לשוב ולהתנחל בה. בשום מקום לא נצטווה ישראל להרוג ולאבד את העמים שישבו בארץ אז, הטוען כך הוא טוען שווא. ברם כן נצטוו ועשו, הרסו והשמידו את האלילים והמצבות של אותם עמים לבל ישפיעו על ישראל להמיר אמונתו באליליהם. כמובן מדובר בארץ שגבולותיה הוגדרו כהלכה: מהירדן מערבה וחלק קטן מהירדן מזרחה מארץ אדום. לעומת זאת נבדוק מה עשו הבדווים המכונים "עָרָבּ" العرب.

וברבים "ערבים" אלה הם תושבי המדבר בתקופה של אחרי הופעת הנצרות ובעקבותיה הופיע האיסלאם, אשר פשטו ופלשו לארצות אגן הים התיכון, השמידו את העמים שישבו או אנסו אותם להתאסלם אלה הם: האשורים, הארמים, הבבלים, הפרסים, הפיניקיים והמצרים והערבים נהיו אדוני הארץ. האם מישהו טוען היום כי המדינות שכבשו הערבים שמוצאם ממדבר ערב, שהם לא אדוני הארץ? הכל רשום על דפי ההיסטוריה העולמית. אלא שכאן האיסלאם בארץ ישראל, הצליח הצלחה חלקית כי ישראל לא נעקר כליל מארצו, אומנם יצאו רבים ממנה גלו או הוגלו, אך עיקר אבות העם נשארו בה וישבו בעריה וכפריה ומאז משה רבנו לא קֻעֲקְעה ישיבת ישראל בארץ. לא הצרפתים שגרשו את הגאלים יקבעו היכן יתישב עמנו, ואף לא ידידתנו הטובה ארה"ב תקבע זאת. נאמר להם: טְלוּ קוֹרָה מִבֵּין עיניכן. לא מצאתי טוב לסיים הפרק המסיים פרשה זו, אלא במה שנכתב עוד לפני שנים אחדות, הדברים נשמעים אקטואליים גם לימינו. כיום הפלישה של האיסלאם והרצח מתרחש במדינותהמטיפות לנו "מוסר", הן טועמות כיום טעם הרשע, הפשע והאכזריות שמגלים "המאמינים" - האיסלאם בְּאֵמְּצַם את התורה כ"מקרא" (הוא הקוראן) שֶׁעִוְתוּ את הכתוב בה, מבורות או מדעת. הם אינם קוראים את הכתוב בתורת משה, אליה מפנה אותם "המקרא" - הקוראן למציאת תשובות לשאלות שהמקרא-הקוראן אין בו תשובה. המוסלמי של ימינו איננו לומד את מקורות האמונה של דתו הוא שומע דברי המטיפים המסיתים במסגדים ואיננו יודע שהם מדברים אלי הרגש שלו וכל אחד מהמטיפים מגדיל עשות כמידת שנאתו ליהודים ולבעלי אמונה אחרת ושולח את הצעירים المجاهدين (אלמוג'אהדין למות "שהיד במלחמת ג'יהאד "מלחמת מצוה" - "על קידוש הדת המוסלמית" ואל 70 הבתולות שםבגן עדן, והשולח נהנה מריבוי נשים להנאתו בעולם הזה.

יָמִים קוֹדְרִים הָיוּ גַּם הָיוּ וּמִמּוּל אוֹיְבִים שָׁמְחוּ וְיִשְׁלָיוּ
שָׁמַרְנוּ אָנוּ עַל צֶלֶם אֱנוֹשׁ וּמִמּוּל בִּצְמֵא-דָּם תָּמִיד נִפְגּוֹשׁ
אוּלָי כְּבַר הִגִּיעָה לָה הָעֵת לִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵיהֶם וְלָהֶם לָתֵת
מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה חָי אוֹ מֶת לְמַעַן עֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה צֶדֶק וְאֱמֶת

אָצִילוּת יִשְׂרָאֵל לֹא תִּזָּכֵר בְּעֵינֵי רְשָעִים,כְּחֻלְשָׁה תִּשָמֵר
כְּשֶׁאָנוּ מִתְהַדְּרִים בַּמּוּסָר הֶם מִתְהַדְּרִים בְּמַעֲשֶׂה אַכְזָר
נָשִׂים סוֹף וּבְפֶרוּשׁ נֹאמַר לֹא יֵהֵא שׁוּב כֹּל מֶקַח וּמֶמְכַּר
וְיהיו דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּלָל עַד וֱנמְדּוֹד לַצָר בַּכְּלִי שֶׁבּוֹ לָנוּ מָדַד
עַד יִכָּרֵה לָרָשָׁע שַׁחַת וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע