הטור של
דן מרגלית ב"ישראל השבוע" המוסף השבועי של
ישראל היום עוסק באינספור מלחמות התרבות עם הארומה המשוסעת (מלשון שסעים: השסע הדתי/חילוני, מזרחי/אשכנזי) שפקדו אותנו השבוע: מרגלית סבור שהצנזורה של פרופ'
יולי תמיר, נשיאת שנקר, על ציור העירום של
איילת שקד הייתה פסולה, ושדווקא מניעת התקציבים מן הסינמטק, בעקבות ערב ההוקרה לסרבנית הגיוס תאיר קמינר, הייתה מוצדקת.
את הציונים שמחלק מרגלית לכל מקרי הצנזור/נזיפה במפקד תחנת רדיו/מהומה תקשורתית בגין התבטאות זו או אחרת, ניתן לקרוא בטור שלו, ולהסכים או לא להסכים (ואיכשהו נטיתי שלא להסכים, כמעט להכל).
פרשת יגאל לוינשטיין לטעמו, היא בכלל ביטוי לפיצול בתוך העולם הדתי לאומי, בין המתחרדלים, מחד-גיסא, לבין הליברלים, מאידך. זהו, לטעמו, ויכוח פנים מחנאי (המחנה הדתי לאומי) על אופיו העתידי של המחנה, בעקבות הקדמה הבלתי נמנעת.
לדעתו, גם הויכוח המזרחי-אשכנזי הוא בכלל דיון דתי-חילוני, ביסודו (גם אם המסווה שלו אחר), שכן הציבור הדתי צריך להתמודד עם הקדמה, ועם כך שלהלכה שנכתבה לפני אלפיים שנה כמעט, אין תשובות שיכולות להלום עולם עם מורכבות טכנולוגית, אשר כותבי ההלכה לא יכלו לשער בדמיונם כי יתקיים ביום מן הימים.
את הטור שלו מסיים מרגלית במחמאה להתנהגותו למופת של ביבי (
בנימין נתניהו), שאינו מכפיש את התקשורת, הגם שמתקיימת, מטעם היועמ"ש ד"ר
אביחי מנדלבליט, "בדיקה" בעניינו. זאת לעומת הילד הרע בסיפור,
אהוד אולמרט, אשר לטענת מרגלית, הכפיש את כולם כשנחקר, או לדברי מרגלית:
"כדאי להשוות זאת ללשון הביבים שנקט אולמרט נוכח חוקריו בשלב המקביל -
מיכה לינדנשטראוס ומשה לדור ו
יעקב בורובסקי והפרופסור
ירון זליכה. סגנון הוא שם המשחק".
כמה הערות לדן מרגלית:
א. אולמרט היה חבר שלך בעבר, ואינו עוד, נכון?
ב. ביבי, הוא סוג של בוס-העל שלך בביביתון שבו אתה עובד, נכון?
ג. ביבי לא מקלל כעת, ולא מכפיש, ולא טוען שהוא נרדף על-ידי התקשורת. גם אם טענותיך נכונות (ורק אם אקרא את כל עיתונים יום יום במשך כמה חודשים ברציפות יהיו בידי נתונים סטטיסטיים), האם לא עלה בדעתך, שהוא שומר על מוצא פיו, משום שיש לו נשק אפקטיבי יותר, בדמות חיסול התקשורת?
שהרי הוא שר התקשורת, וחתום על הסכם עם כל חברי הקואליציה, שאלו יצביעו עימו בנושאי תקשורת, והוא ממנה את מקורביו לנהל גופי תקשורת, וכו' וכו' וכו'.... שלא לדבר על כך שב-1999, כשהוא הפסיד את הבחירות ל
אהוד ברק, הוא הבטיח לחזור, וגם לשנות את פני התקשורת. כתבו על זה בכל המוספים של העיתונים הגדולים -
בן כספית כתב על זה ב
מעריב,
יוסי ורטר ב
הארץ. ורק דן מרגלית מישראל היום לא כתב.
התשובה לשאלה מדוע דן מרגלית אינו מאזכר זאת, היא ברורה מאליה. מצד שני, גם מובן מאליו מדוע ב
ידיעות אחרונות לא תומכים בהצעת החוק של
מיקי רוזנטל, לשקיפות בתוכן שיווקי (ידיעות אחרונות גדוש בתוכן שיווקי ממש כמו שוופל בלגי עם 78 כדורי גלידה גדוש בקלוריות).
הם מתרצים זאת בכך שאם ביבי תומך בהצעה, אז ההצעה פסולה מיסודה, אבל זה לא נכון: ההצעה ראויה לחלוטין, גם אם ביבי תומך בה. תוכן שיווקי ב
עיתון, הוא גרוע יותר מאשר מה שולדימיר פוטין עושה ברוסיה לעיתונאים: שם לפחות הפגיעה בחופש העיתונות גלויה. כשאדם פותח עיתון, הוא צריך לדעת אם הוא נתקל בפרסומת מעצבנת או קורא ידיעה עיתונאית. ובידיעות אחרונות ההטעיה של הקוראים חמורה, ופוגעת בקודש הקודשים של חופש העיתונות. ובאמת לא ביקשו מהם להפסיד את השלמונים של התוכן השיווקי, רק לציין שזה תוכן שיווקי, וזאת בכדי שהקוראים שזמנם יקר, לא יטרחו לבזבז אותו על פרסומות במסווה של "עיתונות".
עולם כמנהגו נוהג, ובעל המאה (או המילארדים, במקרה של
שלדון אדלסון) הוא בעל היכולת לצנזר הדיעה/לעודד את הכתבים שלו לכתוב דעה הקולעת ל"רוח המפקד". גם ב"ידיעות" וגם בישראל היום.
