כל הסימנים המצטברים מורים על כך שהרשות הפלשתינית בהנהגתו של אבו מאזן הגיעה לסוף הדרך. שלטונו של מחמוד עבאס בתהליך קריסה. האנרכיה הביטחונית עברה ממחנות הפליטים לעבר הערים הגדולות.
אבו מאזן בן ה-81 איננו מתכוון לפרוש ולהכְתיר לו יורש. אולם קרב הירושה הולך ומתעצם. מחמוד ברגותי מהכלא הישראלי, רואה את עצמו כמנהיג הבא.
מוחמד דחלאן מאבו דאבי, מגביר את פעילותו במצרים, בירדן ובשטחים וגם הוא רואה את עצמו כמנהיג הבא. בשטחי הרשות ישנן התארגנויות נוספות בראשות רג'וב וטיראי.
כל סקרי דעת הקהל שנערכים בשטחים, באמצעותו של שקאקי, מורים על אובדן אמון בראיס אבו מאזן וברשות שהוא עומד בראשה. לכל אחד מהמתמודדים על המנהיגות - ברגותי. דחלאן. רג'וב. טיראי - יש קבוצות חמושות של תומכים. בנפרד מאלה קיימת מנהיגות החמאס שיש לה תומכים רבים גם בשטחי הרשות וכמובן בעזה.
הנשק "הבלתי חוקי" מצוי בידי כל הארגונים האופוזיציוניים לאבו מאזן ובידי החמולות המשפחתיות. סכסוכים אלימים מתרבים ומתגברים.
תנועת החמאס מגבירה את השפעתה וההסתה נגד הרשות לאור הִיחָלְשׁוּתַה. כהונתו של אבו מאזן פקעה ב 2009. הוא מסרב לקיים בחירות לנשיאות. רבים מהאינטלקטואלים, אנשי העסקים והעיתונאים הפלשתינים מתבטאים נגד אבו מאזן, שלדעתם גורם נזקים.
האם הפלשתינים ויתרו על חלום המדינה?
הפלשתינים קיבלו כנראה החלטה פנימית סופית שאין להם שום רצון ושום כוונה ממשית להקים מדינה קטנטונת ומוגבלת, על-פי הנוסחה המוצעת להם על-ידי יוזמי הפתרון "2 מדינות ל 2 עמים". זו הערכתו של הפרשן המוערך,
אהוד יערי, כפי שפירט הדברים בהרצאתו במכון למחקרים אסטרטגים "בסא" בבר-אילן.
הפלשתינים הפסיקו להאמין בחזון ההגדרה העצמית ובמדינה הפלשתינית המוצעת. הם אינם מוכנים לקחת אחריות על הקמת מדינה, בתמורה לוויתורים שיאלצו להסכים. הם מודעים שזו תהיה מדינה קטנטונת עלובה וכושלת ללא שום סיכוי ותקווה לקיום ריבוני וכלכלי שיפתור להם את כל הבעיות.
הגורם הרציני היחיד שהציע בזמנו ברצינות לעם הפלשתיני להירתם לבניית מוסדות מדינה ולקבל אחריות, היה סלאם פייאד, שכהן זמן קצר כראש ממשלה, ולבסוף נידחה ופוטר על-ידי אבו מאזן והצמרת הפלשתינית.
הרשות הפלשתינית מעדיפה ליהנות מקבלת זרם בלתי פוסק של תרומות והטבות, אותן היא מחלקת למקורביה, מבלי לקחת אחריות על שום דבר. אבו מאזן ומקורביו מעדיפים להיות הקורבן הנצחי של הכיבוש הישראלי, לזכות לתמיכה בינלאומית כספית ומדינית, ולהמשיך את האשליה להשיג את "זכות השיבה".
אבו מאזן ומקורביו הפכו לחבורה מושחתת של שקרנים ומסיתים. לא פלא שהחמאס צובר תמיכה גוברת והולכת נגד הרשות. "המאבק הלאומי" הפלשתיני הפך לאסטרטגיה של טרגדיה לעם הפלשתיני.
בעזה שולט החמאס שהוא משטר ברברי מדכא, המכור למלחמה בישראל ואדיש לגורל ילדיו. ואילו בגדה שולטת חבורה מושחתת המאשימה את כולם פרט לעצמה.
השמאל התיאש "מהפתרון" עם אבו מאזן
לפי כל הסימנים המצטברים, מתברר שגם כל הפוליטיקאים והוגי הדעות של השמאל התייאשו סופית מאבו מאזן ומהסיכוי להגיע לפתרון.
פסקו ההפגנות של "
שלום עכשיו". התנפצו כל "הנבואות" שישראל כביכול מבודדת. פסקו משלחות החנופה של ארגוני השמאל אל אבו מאזן ברמאללה. הציבור ואפילו התקשורת פסקו להתפעל ולדווח על משלחות השלום שהיו מצטלמים ומחייכים בהערצה לאבו מאזן וחוזרים מרמאללה מלאי אופטימיות מהפרטנר החביב שתומך בשלום.
אפילו מנהיג האופוזיציה, בוז'י הרצוג, הכריז בפריס בפגישתו עם הנשיא הצרפתי, שאין שום סיכויי לפתרון בעתיד הקרוב.
נשכחו כל תוכניות השלום של היזמים הישראלי. פסקו כל הכנסים והסמינרים לשלום לגיבוש רעיונות וירטואליים חדשים. אפילו "ג'י סטריט", ארגון השלום השמאלני היהודי האמריקני, הפסיק לארגן כנסים בהשתתפות חברי הכנסת הישראלים, לאור העובדה שהפטרון שלהם, הנשיא אובמה, איבד מהשפעתו לקראת פרישתו מכהונתו.
הטעות של השמאל שהוא מסרב כל השנים להודות בפומבי שהאשמה בהעדר הפתרון בסכסוך נובעת ראשית לכל ומעל לכל בסירוב הפלשתיני לפשרה, לחלוקת הארץ ולוויתור על תביעתם האולטימטיבית לזכות השיבה ולנסיגה ישראלית לגבולות 67.