להדגמת הטיעון, שכל הדרוש להבנה מלאה של שיר לירי מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה, אני מציע להלן עיון בשיר ידוע למדי של המשוררת רחל, והוא השיר "רחל" משנת תרפ"ו (1926), שלדעתי לא הובן עד כה כראוי, משום שמפרשיו לא העמידו אותו בקפדנות המתבקשת במבחן הכמוסה.
רחל
הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן -
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל - אֵם הָאֵם.
וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר - זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר.
וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִי אָז!
בשיר זה שקדה רחל מאוד על עושר חריזתו. לא רק שבכל בית יש שני חרוזים שונים בסיומי השורות (חרוז המשותף לשורה הראשונה ולשורה הרביעית, וחרוז נוסף המשותף לשתי השורות הכלואות בתוך הבית) אלא שגם בכל בית מופיעים חרוזים שונים במתכונת זו. כך שבשיר הקצר הזה ישנם שישה חרוזים בסיומי השורות. עליהם ניתן להוסיף חרוזים פנימיים, בתוך השורות, בין המילים "דמה", "קולה" ו"רואה" בבית הראשון, וגם חריזה אַנָפוֹרית, שהיא חריזה של מילה זהה בתחילת השורות של הבית הראשון: "הן" - "הן", ו"רחל" -"רחל" בבית הראשון ו"על כן" - "כי" בשני הבאים האחרים.
אין ספק, שלמען עושר החריזה הזה, בחרה רחל לבנות את השיר כשיר בן שלושה בתים בני ארבע שורות. אך בעשותה כך, פגמה ברהיטות התוכן, שהיה מתבלט יותר אילו בנתה את השיר משני בתים בלבד, כל אחד בן שש שורות, כפי שמוצע להלן:
הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן -
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל - אֵם הָאֵם,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר.
וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר - זָרָה,
וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִי אָז!
בהצעה זו הפך השיר לשיר בן 2 בתים, שבו כל בית הוא משפט שלם (ולכן החליף פסיק את הנקודה בשורה הרביעית של הבית הראשון, אחרי המילים "אֵם האֵם"), בלי לשנות משהו במספר המלים ובסדר הצבתן בכל משפט. כל עורך היה אמור להציע לרחל את השינוי הזה, שמעדיף את רציפות התוכן על פני כמות החרוזים, והמנוסים מבין העורכים היו אפילו מתעקשים על מתן מבנה כזה לשיר. לעומת זאת, אף שניתן היה להציע לרחל להחליף את הצירוף "שמורים ברגלַי זכרונות" (בשורה שלפני האחרונה) בצירוף ההגיוני יותר "שמורים בנפְשִׁי זכרונות" (או לחלופין: "שמורים במוחי זכרונות") כדי שהמילה "נפְשִׁי" תחרוז חריזה פנימית עם המילה "דרְכִּי" בשורה השלישית, הייתי כעורך נמנע מכך, משום שהמילה "ברגלַי" משתלבת טוב יותר בתוכן של בית זה מהמילה "בנפְשִׁי".
סיפורן של שתי נשים
אף שהצעה זו לצמצם את שלושת הבתים בני ארבע השורות לשני בתים בני שש שורות המעיטה את מספר החרוזים בשיר, היא שיפרה משמעותית את רציפות תוכנו, כי היא יצרה הקבלה בין שני בתים, שהראשון מביניהם עוסק ברחל מתקופת המקרא, בעוד שהשני עוסק ברחל החלוצה מתקופת העלייה השנייה. הקבלה כזו מחזקת את ההמשכיות בין שתי הנשים בנות התקופות המרוחקות כל כך בהיסטוריה הלאומית, המשכיות שהיא לא רק גנטית (הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם) וגם לא רק אידיאולוגית (הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן), אלא גם ביוגרפית.
כדי להבהיר את הדמיון הביוגרפי בין חייהן של שתי הנשים, יש לקשור תחילה את הביוגרפיה של שתיהן לנקודת המוצא של העם היהודי - המתחיל בסיפורו של הראשון שעזב את הארץ שבה נולד, כדי ללכת אל הארץ שנועדה להיות מולדת לו ולצאצאיו, וזהו אבי האומה, אברהם, שבהוראת הקול שקרא לו "לֵךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראֶךָּ", עבר ברגליו את המרחק הגדול שבין אוּר-כשדים לארץ ישראל.
העלייה מהנֵכר לארץ ישראל נצרבה מאז בזיכרון הלאומי כמופת לדורות. היא התממשה כעבור שנים בבחירת בת-הזוג ליצחק. מאלון-מורה שלח אברהם את עבדו הנאמן אל העיר נחור שבאור-כשדים כדי להעלות משם אישה ראויה לבנו יצחק. העבד הנבון שאל את אברהם: ואם תסרב האישה לצאת משם לכאן "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?", ואברהם השיב לו חד וחלק: "ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תָשֵׁב שמה!". בדיאלוג זה שבין אברהם לעבדו בפרק כ"ד בספר בראשית מודגשת ההוראה לדורות, שהכיוון הוא תמיד אחד: משם לכאן!
בהגיע המועד, דאג יצחק שגם יעקב, הנבחר הבא משני בניו להמשיך בבניית העם, יעלה משם, מהנֵכר, לכאן, לארץ ישראל, את האישה שיבחר לעצמו. ואכן רחל, שבמשמרת הנשית שלה נולדו הבנים שמהם התפתחו שניים-עשר השבטים של העם, חקוקה בהיסטוריה הלאומית כ"אֵם האֵם" - האישה שתרומתה להתהוותו של עם ישראל הייתה מכרעת יותר מתרומת שתי האימהות הקודמות, שרה ורבקה.
מתי הפכה "רָיָה" ל"רָחֵל"?
המשוררת רחל לא הזכירה את כל העובדות הידועות האלה מהמקרא בשיר שלה, אך ביטאה בו את משמעות החלטתה לעלות לארץ ישראל באמצעות הקְבלת עצמה ל"אֵם האֵם", לרחל אמנו. ממש כמו רחל מהמקרא, שהלכה ברגליה את כל הדרך הארוכה מחרן המשופעת במים וששדותיה מוריקים ("רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן") אל המולדת המדברית שבמחצית מעונות השנה, באביב ובקיץ, היא מוכת שרב וסופות החול ("כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר"), כך גם היא, המשוררת החלוצה, הגשימה בחייה מסע גשמי ורוחני דומה: התנתקה משם, מהנֵכר, והתערתה כאן, בארץ ישראל ("כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת מִנִי אָז, מִנִי אָז!").
הקשר השושלתי לרחל אמנו התבטא אצל המשוררת החלוצה בפעולה בעלת משמעות סמלית ואידיאולוגית. בנֵכר הרוסי הזדהתה רחל מילדותה באמצעות השם הלועזי רָיָה, שאותו נשאה גם בתקופת הקשר עם מיכאל ברנשטיין בטולוז (כך פנה אליה מיכאל במכתביו אחרי שנפרדו דרכיהם ב-1915, כפי שמצטטת מתוכם נורית גרץ בספרה המחקרי-בדיוני "ים ביני ובינֵךְ") וגם בתקופת שהותה המאולצת ברוסיה בשנות מלחמת העולם הראשונה. מרגע שדרכו רגליה של רחל שנית על אדמת הארץ ב-1919, כך משתמע מהשיר, המירה את "רָיָה" ב"רחל" - שֵם המחבר אותה לרחל "אֵם האֵם" וגם לשושלת שהצו הקדום "לֵךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראֶךָּ" צרוב לעד בזיכרון של כל דורותיה.
איחודן של השורות על עצמה בבית נפרד משורות הבית המספרות על "אֵם האֵם", מסבירות את החלטתה של רחל לעלות שנית לפלשתינה ב-1919, שהפכה בינתיים מקולוניה עות'מאנית-טורקית לקולוניה מנדטורית-בריטית. אין דומה עלייתה השנייה של רחל לארץ ישראל לביקור תיירותי עם אחותה שושנה שמניעים של סקרנות והרפתקנות הביאו אותן אל פלשתינה ב-1909. הפעם עלתה רחל ממניעים אידיאולוגיים שאומנם נבטו בה בעלייה הקודמת, אך התעמקו אצלה מאז, הן בשלוש השנים שעשתה בטולוז שבצרפת (שבה נמשך השיח האנטישמי ואפילו החמיר גם אחרי שאלפרד דרייפוס זוכה ב-1906 מהעלילה שבגד במולדתו) והן בשנות מלחמת-העולם הראשונה ברוסיה (שבמהלכן התחזקה עוד יותר האנטישמיות כלפי היהודים מזו שהולידה את הפרעות בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. פרקים עזי-המחשה על תקופה מחרידה זו בחייה של יהדות רוסיה מזומנים לקורא ברומן האֶפִּי רחב-המידות והרב-דורי של יובל שמעוני "קו המלח").
מניפסט של בעלת "דרך"
בשנים אלה שבהן נעדרה רחל מפלשתינה - תחילה מבחירה כדי ללמוד לימודי חקלאות מתקדמים בטולוז ומאוחר יותר בכפייה אחרי שנאלצה לחזור לרוסיה ולהתקיים בה בשנות המחסור והאימה של מלחמת העולם הראשונה - עמקה בהכרתה חשיבותה של יציאת היהודים מארצות הגלות באירופה - שבהן יהודי הוא זר, שנוא ומופקר - וחשיבות התרכזותם מחדש בארץ ישראל.
להתבגרותה האידיאולוגית כבעלת הכרה ציונית הנשענת על נסיון חייה בשתי ההוויות הסותרות, הוויית הנֵכר והוויית המולדת, נתנה המשוררת רחל ביטוי מלא בשיר "רחל", שבו לא רק קשרה את עצמה לשושלת "מני אז", אלא גם ביטאה את המצוקה שהרגישה בגלות: "הַבַּיִת לִי צַר / וְהָעִיר - זָרָה".
בעקיפין הייתה זו תשובתה לכל הנרתעים מהעלייה לארץ ישראל באותן שנים, משום שהצטיירה בעיניהם כארץ מסוכנת באוריינט המדברי והנחשל, בהשוואה לאירופה שעריה שוקקות חיים וקידמה. באוהל ובצריף על גדות כינרת - קובעת רחל הרואה את עצמה עד יום מותה כחלוצה שהגורל בלבד אילץ אותה להמיר את האֵת של עובד האדמה בעֵט של העוסק בכתיבה - זכתה ליותר ביטחון אישי וליותר חופש אנושי מכפי שהיו לה בבתיה הבנויים אבן של טולוז המהודרת ושל פטרבורג המפוארת.
לפיכך, השיר הזה הוא מניפסט שבו הגדירה המשוררת רחל לראשונה את הזהות הרָחֵלית-ציונית שלה - כמשוררת בעלת הכרה חלוצית שדרכה ברורה לה לחלוטין ושבדעתה לדבוק בה בנאמנות מלאה. היא ביטאה זאת במשפט החשוב ביותר בשיר הזה: "וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז בְּבִטְחָה כָּזֹאת".
רחל לא נזקקה להוסיף דבר על תוכן ה"דרך" שלה, שהרי זו כבר הוסברה בשיר זה בהקבלה בין עלייתה לארץ לבין המהלך המכריע שביצעה רחל אמנו כשיצאה מחרן שבאור-כשדים, להגשים את היעוד של חייה בארץ המדברית שאברהם נצטווה ללכת אליה. כלומר: במילה "דרך" ביטאה רחל באופן מטאפורי את החזון המקשר אותה, בת העלייה השנייה בתחילת המאה ה-20, אל אותה רחל מופלאה מתקופת אבות האומה. באופן דומה יש לפרש גם את הנאמר בשיר שלה "רק על עצמי לספר ידעתי": "גם את דַרְכִּי - כדרכה (של הנמלה) אל צמרת - / דרך מכאוב ודרך עמל", יד ענקים זדונה שמה לאַל.
ומאחר שזהו התוכן של "דרכי" בשיר "רחל" וגם בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי", כדאי להוסיף שאומנם בשני השירים (וגם בשירים נוספים שבהם השתמשה רחל באופן מטאפורי במילים נרדפות למילה "דרך", כגון: נתיב, אורַח ושביל) אחזה רחל בלשון יחיד (דרכי, נתיבי, אורחותי) המצמצמת אותן לתחום האישי שלה, אך רק כתחבולה אירונית ואלגורית, כדי שתרומתו החשובה של דורה, דור החלוצים, תוערך נכון מול היקפו השלם של החזון, שנועד להיות מוגשם במאמץ של דורות ציוניים נוספים: להניע עם שלם על כל שבטיו, כל אחד מ"חרן" שלו בנֵכר אל המולדת בציון, ברוח "לֵךְ לְךָ" של אבי השושלת.
