1. בלי הרף צועקים כאן על "כפייה דתית". אלא שיש בישראל הרבה יותר כפייה אנטי-דתית. בעוד יותר ויותר מאזרחי ישראל שומרים מצוות, המדינה עצמה נעשית יותר ויותר חילונית. רבבות עסקים פתוחים בשבתות. גופים ממלכתיים - כמו הרכבת, רשות שדות התעופה, הערוץ הראשון והנמלים - עובדים 24/7. נישואין אזרחיים נערכים בריש-גלי, בניגוד לחוק. התחבורה הציבורית מחללת שבת וחג. תעודות הכשר ניתנות בידי מי שאינם מוסמכים לכך. ואלו הן רק כמה דוגמאות.
כאשר אני הייתי ילד, כל זה לא היה. הסטטוס-קוו נשמר. לאורך השנים, מכרסמים שוב ושוב בסטטוס-קוו - ותמיד לכיוון החילוני. וזה, למרות שכאמור שיעור שומרי המצוות בקרב האוכלוסייה הולך ועולה בהתמדה - גם בשל חזרה בתשובה, גם בשל עלייה, גם בשל ילודה מואצת. אלו הן העובדות. התוצאה היא אותה כפייה אנטי-דתית.
שומרי מצוות אינם יכולים לעסוק בשורה ארוכה של תחומים, למעט בתוך הגטאות שלהם. הם אינם יכולים (או לכל הפחות מתקשים) להיות שחקנים, זמרים, ספורטאים, שדרי טלוויזיה, נהגי אוטובוסים, טייסים, מלחים, סוורים ועוד ועוד - כי כל המקצועות הללו דורשים עבודה בשבת. אז תגידו לי אתם מי כופה על מי.
שומרי מצוות נאלצים לראות את כספי המיסים שלהם מופנים למטרות אסורות מבחינה הלכתית: כנסיות, מסגדים, חברות ומוסדות מחללי שבת, ארגונים הומוסקסואליים. למעשה, שומרי מצוות נאנסים לשלם תמורת פעולות שלפי מיטב אמונתם אסור להם לממן. אז תגידו לי אתם מי כופה על מי.
2. נכון, שומרי המצוות הם מיעוט. אומנם מיעוט גדול, כנראה המיעוט הכי גדול בישראל, אבל עדיין מיעוט. אלא שאין דבר יותר ליברלי מאשר רוב המכבד את המיעוט. יתרה מזאת: אלו הם הליברלים הטוענים שאסור לרוב לכפות את דעתו על המיעוט. הם אלו שצועקים בכל פעם שהממשלה רוצה למנוע מימון ממלכתי ממי שמסית נגד המדינה. הם אלו שצועקים נגד התערבות לשכת רה"מ בתאגיד השידור הציבורי. הם מתיימרים להיות אבירי
חופש הביטוי וזכויות האזרח.
כל זה נעלם כאשר מדובר בשומרי מצוות. להם אין שום זכויות. אם הם דורשים משהו - אזי הם "סחטנים". כאשר רוצים לארגן מצעד גאווה בבאר שבע והמשטרה באוזלת ידה לא מסוגלת להגן עליו, יוצאים אבירי החופש נגד הגבלת חופש ההתכנסות של הלהט"בים. אבל כאשר כרבע מתושבי המדינה טוענים שהשבת חשובה להם, יוצאים אבירי החופש נגד ה"כפייה".
3. אני לא שומע את חסידי זכויות הרוב מתקוממים, כאשר המדינה יוצאת להגנתם של מיעוטים אחרים - כולל על חשבון הרוב. לא שמעתי צעקות שבר נגד מתן עדיפות לערבים או לעולים במשרות ממשלתיות. לא שמעתי אפילו ציוץ נגד העדפת נשים בדירקטוריונים. קוראים לזה "אפליה מתקנת", כי המדינה החליטה שמותר לה לפגוע ברוב על-מנת לשפר את מצבו של המיעוט המקופח.
מדובר בפגיעות הרבה יותר משמעותיות מאשר עוד שעה או שעתיים של בעיות תחבורה. מדובר במצב בו גבר לא יתקבל למשרה רק בשל מינו, ויליד ישראל לא יתקבל למשרה רק בשל מקום הולדתו, ויהודי לא יתקבל למשרה רק בשל דתו. כלומר: מדובר בפגיעה מתמשכת, בעלת השלכות כלכליות ניכרות. אבל למיעוט הגדול ביותר בישראל לא מגיעה אפילו התחשבות נקודתית ברגשותיו.
4. הציבור הנאור, או הציבור שמתיימר להיות כזה, מכבד מאוד אנשים שמוכנים לוותר על הנאות החיים לטובת אמונותיהם. בבתי הקפה יש מנות טבעוניות, יצרני פרוות כמעט נעלמו, יש קמפיינים לטובת בעלי חיים, וכן הלאה. אבל כאשר מיליוני ישראלים מבקשים התחשבות ברגשות הדת שלהם - הם "חשוכים", "פרימיטיביים" ומה לא.
יתרה מזאת: מדינת ישראל מאפשרת למיעוט המוסלמי לעשות כרצונו בהר-הבית, תוך פגיעה בלתי פוסקת בזכויות יסוד דתיות של הרוב היהודי, רק כדי שלא לפגוע ברגשותיו. למה? כי זה מיעוט אלים שהשליט טרור. אז מה המסר? שכדי שהרוב יתחשב ברגשות דת של המיעוט, על המיעוט להיות טרוריסטי?
5. הסיפור של "משבר הרכבת" בכלל לא קשור לדת-מדינה, בכלל לא קשור לרכבת, בכלל לא קשור לחרדים. השבת מעניינת את
בנימין נתניהו כמו שהפסחא מעניין את
יעקב ליצמן. נתניהו - נואף וזולל נבלות וטריפות - הוא כנראה ראש הממשלה החילוני ביותר שהיה לנו אי-פעם. מה שמעניין אותו זה פוליטיקה והישרדות, ומבחינה זו ישראל כ"ץ מטריד אותו הרבה יותר מאשר
משה גפני.
כ"ץ הוא אולי האיש החזק ביותר כיום בליכוד, למעט נתניהו. רק בחודש שעבר הוא העביר במזכירות המפלגה החלטות שקיצצו בסמכויותיו של ביבי, אך הלה אילץ אותו לחזור בו. נתניהו לא סולח ולא שוכח. נתניהו דואג לקצץ את כנפיו של כל מי שמצטייר כאיום אפשרי על מנהיגותו (ע"ע
גדעון סער, משה יעלון). מבחינתו של ביבי, סיפור השבת והרכבת הוא הזדמנות פז להעיף גם את כ"ץ, במיוחד לנוכח התנהלותו העקלקלה של האחרון. כל השאר - זה רעשי רקע.
