״מלחמה אסימטרית״

בכל אחת מהדוגמאות שמניתי קיימת מלחמה אסימטרית.

מצד אחד הקהילה היהודית, הרפובליקנים, מדינת ישראל והמערב. גדולים ופרוסים על שטח עצום. לא בהכרח מאורגנים. מגיבים במקום לזום. איטיים ומגושמים.

מצד שני פעילות ״פרטיזנית״ כמעט. ללא תקציבים גדולים, ללא ארגונים ענקיים. מנסים, וכל פעם מעזים יותר. יחד עם הביטחון העצמי הגובר, כך גם החוצפה והתעוזה. קו אדום אחר קו אדום נחצה. הכל מותר, אין מעצורים, עכבות, היסוסים או שאלות. המטרה מקדשת את כל האמצעים - ניתן להפחיד, להשתמש באלימות מילולית ופיזית, להתפרע ולהשתולל, גם לרצוח אם זה משרת את המטרה (ראו, לדוגמה, את רצח תאו ואן גוך בהולנד).

טרור מבוסס על אותה מלחמה אסימטרית, כשהטרוריסטים נוקטים באמצעים פשוטים להביא לשתוקנו המוחלט. מעטפות עם חומר לבן בתוכן גורמות לסגירת בניינים שלמים, ולהמנעות משליחת או קבלת דברי דואר. ירי על מכוניות עוברות ושבות בדרך מהירה כלשהי גורם לכך שאנשים מפחדים לסוע. פצצות שמתפוצצות עם נושאיהן גורמות לכך שאנחנו מפחדים לעלות לאוטובוס, להכנס למסעדה או אולם הופעות, להכנס למתחם אוניברסיטה, קניון או שדה תעופה. טיל מכוון אל מטוס נוסעים יכול לגרום לשיתוק טיסות נכנסות ויוצאות וביטול קווי תעופה. חיידק אלים במיוחד או התקפת סייבר יכולים כל אחד בנפרד לגרום לשיתוק מוחלט של חיינו. שימוש בסכין, מספרים או מכונית ככלי נשק נוסו ב-11 בספטמבר, 2001, כמו גם במשך השנה האחרונה בארץ ולאחרונה גם בניס, צרפת.

איך נלחמים בטרור? ראשית, מנסים להרחיק אותו. גדר ההפרדה בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית הוכחה כדרך פעולה מאוד אפקטיבית. לא מספקת, אך נחוצה. ישראל ניסתה לפגוע ב״ראש הנחש,״ ובשלב כלשהו אף הודיעה שאיש אינו חסין מידה הארוכה, אך המציאות הייתה שונה, ונראה היה שראשי הנחש כולם כאחד חסינים מפגיעה וצחקו על איום ה״חיסולים הממוקדים״.

המטיפים הקוראים למאמיניהם לבצע פיגועי טרור גם הם חסינים, הווה אומר שמדינת ישראל לא ממש נלחמת. ההסתה ממשיכה ביתר שאת. מראש הרשות וה״נבחרים״ לצידו, דרך המטיפים במסגדים השונים - מהר-הבית עד אחרון המסגדים.

המבצעים עצמם מוצאים עצמם בעולם הבא, לדעתם עם 72 בתולות, לדעתנו בגיהנום, אך הם ששים אלי מוות. שייכים הם כולם לכת מוות. המוות מביא להם גם תהילת עולם בעולם הזה ולמשפחותיהם כבוד ויקר.

אם במקרה לא יוצא זממם לפועל, או שישנו חייל (״דתי-מתנחל-נאצי״) שיורה בהם לודא הריגה בעוד הם שוכבים על הארץ, הם זוכים לחופשה בתנאים משופרים במימון של מדינת ישראל. המדינה אפילו מאפשרת להם ליהנות משידורי טלוויזיה של תחרויות בינלאומיות של כדורגל ושאר מקצועות ספורט נחשקים, לימודים אקדמאים, ביקורים, טלפונים צמודים, ראיונות לתקשורת, וכו׳. תורמים ארופאים, יפנים ואמריקנים (ממשלות כולן) מממנים תשלומים חודשיים להם ולבני משפחותיהם - ככל שמספר הנרצחים והנפגעים על ידם היה גבוה יותר, כן גם רמת התקבולים.

כשמדינת ישראל מנסה ״להגלות״ את בני משפחותיהם או להרוס את בתי המחבלים - אסור מכל איסור, הס מלהזכיר! בית המשפט העליון יושב ודן ומחליט ומכריז - כך לא יהיה במדינה שפויה ומסודרת!

למנוע החזרת גופותיהם - לא מקובל!

עונשים קולקטיביים - אסור, והעונש על כך יהיה חמור.

לקבור אותם עטופים בעור חזיר - מה פתאום, אנחנו ילדים?

וכך, הטרוריסטים יודעים שהם יכולים לעשות כל שחפצה נפשם, ושמאומה לא יקרה להם. במקרה הכי גרוע, תזורז הגעתם לעולם הבא, וזה משאת נפשם גם ככה.

מדוע חשוב ללמוד טרור ואת דרכי הפעולה האפשריות למיגור טרור? ראשית, בגלל שמדינת ישראל (ואחריה המערב) היא הקורבן של טרור. נדע למגר, יהיה לנו טוב. לא נדע, נשלם מחיר כואב עד מאוד - אנשים שנקטפו במחי פצצה, אחרים שידם או רגלם נקטעה. עוד אחרים החיים בחרדה מתמדת, ונוספים שצריכים להתמודד עם החיים אחרי פיגוע.

בארץ לומדים, אך באיטיות מחרידה. בני משפחות טרוריסטים היו מקבלים קצבת שארים או נפגעי פעולות איבה, עד שהתעוררו בארץ והבינו את האבסורד בעניין.

אין אני מאשים את מדינת ישראל. עיני העולם כולו נעוצות בה, והיא נדרשת להתנהג לפי אמות מידה שונות מהמקובלות. יתרה מזאת, ההתמודדות היא תמיד עם דברים נסיוניים, בהם אף מדינה אחרת לא התנסתה. ישראל לפיכך היא המעבדה. הגרוע מכל הוא האויב מפנים, חסר שם אך רב צורות - שמאל, ליברלים, גייס חמישי, יפי נפש, ״פוליטיקלי קורקט״ ועוד ועוד. בית המשפט העליון, הטלוויזיה, אנשי דעה ורוח שמאיטים, נוזפים, אפילו יוצאים בעד הטרוריסטים. לפיהם, לכולם יש זכויות, רק לנו אין את הזכות הבסיסית ביותר - לחיות.

נמצאים אנו למדים שבמלחמה אסימטרית, צריך להוריד את הכפפות ולהלחם במלוא העוצמה, בדרכים שאינן מקובלות ושבימים רגילים לא היו מורשות. מתי למדו זאת בארץ? בשבוע האחרון של המבצע האחרון בעזה. ״בעל הבית השתגע״ נאמר בכותרות, כי ״פתאום״ הוסרה חסינותם של גני ילדים, מסגדים או אפילו בית החולים מהם נורו טילים, במרחביהם נצברו כלי נשק ובחסותם הסתתרו כל המנהיגים הדגולים והלוחמים האמיצים העזתים.

נחזור עתה לדוגמאות השונות בהן נעזרתי: מניעת זכות הדיבור של דוברים או הסרטת סרטים פרו-ישראלים, והצד השני של אותה מטבע: חינוך לשנאת ישראל במסווה של זכות ״חופש הדיבור.״ התוצאה המיוחלת בשני המקרים היא גרימת שיתוק ופחד בצד שלנו, ואויבינו מצליחים בכך ובגדול.

בעוד אנו חלוקים בדעותנו, הם תוקפים. בעוד אנו מתלבטים ״זה אסור ואת זה לא כדאי לעשות,״ הם לא מהססים ולו לשניה. הם משתמשים בשיטה שלנו נגדנו, ואנחנו, כך נראה, נרדמנו בעמידה או שכחנו את מה שפעם ידענו והעזנו לעשות. בעוד אנחנו פועלים ״מאחורי הקלעים״ או לא פועלים בכלל ממגוון סיבות, הם ממשיכים, מעזים, תוקפים עוד ועוד, אגרוף אחר אגרוף, מחכים לנוק-אאוט או לאגרוף קטלני שימית.

בכדי למגר את האנטישיות חייבים להלחם בה עד חורמה, לא לאפשר לה להמשיך להתקיים, למנוע ממנה כל חמצן. אך כאמור, אנחנו לא עושים זאת. ״ידינו כבולות״ באופן מחשבתי או מעשי, כך שיש תרוץ.

דרוש אגרוף המחץ במלחמה אסימטרית, וכן אורך נשימה שיאשפר עמידה איתנה, התמדה ואמונה בצדקת הדרך.