בדיקה אמפירית שביצע News1 בפסקי דין של בג"ץ בעשור האחרון, מעלה חשש להטיה לטובת עתירות של תנועת שלום עכשיו שמצד שמאל של המפה הפוליטית, ונגד עתירות של תנועת רגבים המזוהה עם הימין. ההטיה באה לידי ביטוי הן בפסקי הדין והן בפסיקת ההוצאות במסגרתם.

שתי התנועות פונות לבג"ץ בטענות לבנייה בלתי חוקית: שלום עכשיו כאשר מדובר במתנחלים, ורגבים - כאשר מדובר בפלשתינים (בעיקר) ובבדואים. אלא שבעוד שבג"ץ מקבל חלק מעתירות שלום עכשיו, הוא נמנע בצורה שיטתית מלהיענות לעתירותיה של רגבים. בג"ץ מאמץ בצורה קבועה את טענות המדינה בדבר "סדרי עדיפויות" בטיפול בעבירות הבנייה - כאלו ששמים את העבריינים הפלשתינים והבדואים בתחתית סדר היום. לעומת זאת, בג"ץ לוחץ על המדינה לטפל בבנייה הבלתי-חוקית בהתנחלויות - אם בהוצאת צווים ואם במתן אורכות להסדרת הבנייה, תוך שהעתירות נותרות תלויות ועומדות.

בהקשר זה יש להסביר את הנקודה הבאה. בג"ץ אכן אינו ממהר להוציא צווים להריסת בנייה בהתנחלויות, ומעניק למדינה הזדמנויות לא מעטות להסדיר את הבנייה. מצד שני, עצם העובדה שהעתירה עודנה קיימת, מהווה שוט משמעותי על הממשלה - ולעיתים בג"ץ משתמש בו. לעומת זאת, הדחייה המיידית של העתירות נגד בנייה בלתי חוקית בצד הפלשתיני, משמעותה שאיש אינו עומד למדינה "על הראש" ומאיץ בה לטפל בבעיה - כאשר ברוב המקרים היא עצמה מודה שאכן מדובר בעבריינות מתמשכת.

כך למשל, בנובמבר 2011 דחה בג"ץ עתירה של רגבים בנוגע לבנייה בלתי חוקית ביישוב בית סירא. למרות שעל-פי פסק הדין עצמו הבנייה נמשכה גם לאחר הגשת העתירה והדיון בה, החליטו השופטים מרים נאור, אסתר חיות וחנן מלצר שאין צורך במעקב שלהם אחרי הטיפול בה.

מאז שנת 2006 הכריע בג"ץ בשמונה עתירות של שלום עכשיו, והוא קיבל בצורה מלאה או חלקית ארבע מהן. מאז שנת 2010 הכריע בג"ץ ב-21 עתירות של רגבים, וקיבל חלקית רק אחת מהן. חלק מן העתירות הללו נדחו על הסף, בנימוק שקיים סעד חילופי. אחרות דחו לגופן, כאמור - בעיקר תוך שבג"ץ קובע שלא יתערב בסדרי העדיפויות של רשויות האכיפה.

האם ייתכן שרגבים תמיד טועה?

עולה השאלה, האם סביר ששלום עכשיו מצליחה להגיש עתירות שחציין מוצדקות לפחות חלקית, בעוד רגבים צודקת בשיעור השואף לאפס. ניתוח מקיף של פסקי הדין בעתירות הוא נושא למחקר מעמיק, שישווה את הנסיבות של כל המקרים. כרגע ניתן לומר, כי קיימים לכל הפחות תחושה של הטיה וסימני שאלה סביב הסבירות וההסתברות של הפסיקה כפי שהיא עולה מן הנתונים המספריים - איתם לא ניתן להתווכח.

יתרה מזאת: ההטיה בולטת במיוחד בבדיקת ההוצאות שנפסקו בעתירות השונות. בעשור האחרון לא חויבה שלום עכשיו אפילו בתשלום של שקל בודד כאשר נדחו עתירותיה, ולעומת זאת היא קיבלה בשתי עתירות הוצאות בסך 185,000 שקל. 25,000 שקל נפסקו בעתירה שהתקבלה חלקית בנובמבר 2013 בידי השופטים אשר גרוניס, נאור וניל הנדל בנוגע לשישה מאחזים.

160,000 שקל - סכום אולי חסר תקדים כאשר מדובר בבג"ץ - נפסקו בספטמבר 2007 לטובת שלום עכשיו (יחד עם עותרים נוספים) בעתירה בנוגע לבנייה בשכונת מתתיהו מזרח במודיעין עילית. באותו פסק דין קיבלו השופטים אליעזר ריבלין, נאור ואיילה פרוקצ'יה אחת משתי העתירות של שלום עכשיו. הם דחו את השנייה, באומרם שטענותיה של שלום עכשיו בה הועלו "מן הגורן ומן היקב". אולם ציינו השופטים, העתירה שהתקבלה מאפילה על זו שנדחתה (כלשונם), וכאמור הם פסקו לטובת העותרים הוצאות גדולות במיוחד.

לעומת זאת, לטובת רגבים לא נפסקו הוצאות גם בעתירתה שהתקבלה חלקית, וגם כאשר השופטים עצמם ציינו שהיה בסיס לעתירות (שנדחו לאחר שהסעד שהתבקש בהן התייתר). דוגמה בולטת הייתה באוקטובר 2012, כאשר המדינה פעלה כמבוקש בעתירה. אולם השופטים נאור, עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז לא פסקו הוצאות לטובתה של רגבים, בנימוק שהיא לא המתינה למיצוי הערוץ המינהלי והגישה את העתירה עשרה ימים בלבד לאחר שפנתה לרשויות המדינה.

כמו שאמר הולמס לד"ר ווטסון

בשני מקרים חייב בג"ץ את רגבים בהוצאות לאחר שדחתה את הצעת השופטים לחזור בה מעתירותיה. הראשון היה ביולי 2011, בעתירה בנוגע לבנייה במה שמכונה "שטח ההפקר בירושלים", ליד גדר ההפרדה. השופטים נאור, מלצר ויורם דנציגר הפנו את תשומת ליבה של רגבים לקיומו של סעד חילופי, ולאחר מכן חייבו אותה ב-20,000 שקל. ביוני 2014 חייבו השופטים נאור, פוגלמן ונעם סולברג את רגבים בהוצאות של 10,000 שקל, כאשר לא הסכימה לחזור בה מעתירה נגד חוקיות החלטת הממשלה בנוגע להתיישבות הבדואים בנגב.

בשנה האחרונה ניכרת החמרה ביחסו של בג"ץ לרגבים, ככל שהדבר בא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות. ביולי 2015 חויבה התנועה ב-6,000 שקל לאחר שהשופטים פוגלמן, ברק-ארז ומני מזוז דחו על הסף עתירה שהגישה בנוגע להקמת טורבינות רוח ליד סוסיא; בפסק הדין אין הנמקה לחיוב זה.

הדברים הגיעו לשיאם, כפי שפורסם ב-News1, כאשר התנועה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל, לאחר שנדחתה עתירתה (יחד עם שמונה אזרחים) בנוגע להפעלת מחצבה ליד עפרה. מפסק הדין עולה, כי אכן מדובר בפעילות בלתי חוקית הנמצאת בהליכי הסדרה. למרות זאת, חייבו השופטים דנציגר, זילברטל וענת ברון את רגבים בסכום הוצאות גבוה זה, ללא כל הנמקה.

מהי המסקנה העולה מנתונים אלו? שרלוק הולמס הסביר לד"ר ווטסון באחת מחקירותיו: "אם שללת את כל ההסברים ההגיוניים ונותר רק ההסבר הבלתי-הגיוני - אזי הוא הנכון". כאשר איננו יכולים למצוא הסבר הגיוני לתופעות שתוארו לעיל, אנחנו נותרים עם ההסבר שלמרבה הצער חשבנו שאינו הגיוני: בבית המשפט העליון קיימת הטיה פוליטית לטובת העותרת מן השמאל ולרעת העותרת מן הימין.