למה דתיים ועניים מתנגדים להינתקות?

צפינו ב"תפילה" ליד הכותל נגד ההינתקות. בהפגנות ובחסימות רואים את הכיפות הסרוגות ממלאות את מסכי הטלוויזיה. שומעים את קולות רבני החרדים קוראים ל"קריעה" על ההינתקות. מאזינים למפקדים המבקשים שלא יצרפו אליהם "חיילים" של ישיבות הסדר. חשים את גלי הההתנגדות בעיירות פיתוח, בשכונות מצוקה, וחוששים מההתנגדות לפינוי במקומות התכנסות של אוכלוסיה בעלת נתונים סוציו-אקונומיים (חברתיים-כלכליים) נמוכים.

נכון, אין אלו תוצאות של סקרים רבי-משתתפים או ניתוחים מדוקדקים של סוציולוגים ופרשנים חברתיים, אך משיחות ובדיקות שנעשו אפשר להעריך כי רבים מהמתנגדים הם דתיים ועניים. יש להסתייג ולומר כי התופעה נמדדת ברוב ומיעוט ולא ברוב מוחלט וגורף. כמו כן יש עימות פוליטי, בין יהודים לערבים, אך אלו מובנים מאליהם.

בדרך כלל ההסברים וההנמקות לתופעות מסוג זה הם שקופים וברורים, אך הפעם, האם זהו המצב?

מובילי דעת הקהל בקרב הציבורים הדתיים - רבנים נשואי פנים כמו שפירא, יוסף ואלישיב - מתנגדים ומעוררים את צאן מרעיתם ללכת בעקבותיהם. כאשר מדובר בשומרון ויהודה, ברורה התנגדותם מכיוון שזוהי ארץ אבות, "קדושה ומקודשת". אך מדוע רצועת עזה מעוררת כה הרבה אוויר חם ואווירת קודש? הרי רצועה זו, הכוללת אפילו את אשקלון ואשדוד, לא היתה נחלת אבות. הפלישתים שכנו בה מקידמת דנא ואפילו שמשון הגיבור, שופט "מחוזי" ידוע, לא טען כי זוהי אדמה גזולה.

לצערי רבני הדור אינם חושפים את הגורם האמיתי והלגיטימי: הם חוששים ובצדק כי בעקבות פינוי עזה יבוא פינוי חברון ושכם, שהן באמת צור מחצבתנו. אך חשש זה יותר מדי "ארצי" ופרגמטי מכדי שרבנים שרוממות אל בגרונם ישתמשו בו. לכן מסורתיים וחילוניים אינם מוצאים את ידיהם ורגליהם בסבך התפילות לקידוש אדמה לא-קדושה וממשיכים לתמוך בהינתקות. לעומתם מאמינים ההולכים אחרי רבניהם כסומא בארובה, מקבלים ללא ביקורת את המלצתם ומתנגדים כל עוד רוחם בם לפינוי הרצועה.

מדוע בקרב המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך יש שיעור מתנגדים גבוה? הרי האחיזה ברצועת עזה יונקת תקציבי עתק שעשויים ללכת אל שכבות המצוקה.

לכאורה שכבות אלו כמעט חייבות לעצמן, תמיכה בהינתקות. לאחר חיפוש השוואתי נדמה כי יש הסבר חלקי לסימן השאלה: במדינות רבות, דווקא באזורי מצוקה ובאוכלוסיה קשת-יום, יש תמיכה חזקה במדיניות לאומנית, במהלכים הקשורים בכבוד לאומי, ביוקרה ובאי-הבנה לפשרות והסכמים בעלי ערך כלכלי, חברתי, מדיני ומוסרי. ראה את צרפת ערב פינוי אלג'יר, ראה את ארה"ב ערב פינוי וייטנאם, ישראל ערב פינוי סיני וכן הלאה.

העימות מקצין את הניכור בין דתיים לחילוניים ובין אמידים לעניים. יש לקוות כי לאחר הפינוי אפשר יהיה לאחות את הקרעים, ליישר את השורות, ולהתחזק לקראת המשך הדרך שכותרתה כתובה על הקיר.