סע לשלום

לא בכל יום את מצטרפת לנסיעה שאינך רוצה לסיים, ומשהיא מסתיימת את יודעת שתרצי לנסוע פעם נוספת. סביר להניח שתראי עוד נופים שלא ראית בנסיעה הראשונה מחמת ההתרגשות. עכשיו הנסיעה.

שם הספר מעיד על תוכנו ומעורר שאלות: לאן? עם מי? למה עכשיו? לכמה זמן?

מבט על העטיפה רומז על תוכנו של הספר. דמות הנוסע אינה טובלת בשלולית כשאר האלמנטים. היא נושאת את ביתה על גבה, אולי כדי שישמש לה שריון במסע המתגבש, ושאליו תוכל לשוב ולהתכנס ברגעי קושי וגעגוע. תנוחת הדמות משמשת רמז למסע הקרב. הדמות אינה עומדת אך נכונה להזדקף. סביבה דמויות עלומות המשיטות את סירותיהן, אך היא אינה שטה איתן. זהו מסעה האישי ממנה אל החוץ וניסיונו של החוץ להיכנס אל תוכה.

בשיר הפותח את הספר (עמ' 7) הדובר מביע תחושת התרוקנות והקלה מכל החלומות והציפיות של הסביבה ממנו, "כל מה שנדחס לתוכי כמו אוכל-אווזים אני מקיא עכשיו". הוא בוחל בכל אלו ומשתחרר באמצעות ההקאה מכל מה שפיטמו אותו שלא ברצונו. כעת הוא יכול לנשום ולהתחיל במסע, לגלות את עולמו שלו, "מעלי כבר מרחפת בשׂוֹרת נשימה".

הכנה היא שלב ראשון והכרחי במסע.

השיר "אֶל עצמי" הפותח את השער הראשון "גלוּת וגעגוע" מעניק הצצה אל שיחתו של הדובר עם עצמו. הוא הולך אחר צו ליבו המשול לצו האלוקי שציוה האל את אברהם "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ". ומה היא אותה ארץ עבור המשורר? מהי מולדתו? והדובר בשיר עונה: "כל ארץ שתבחר".

המשורר אינו יכול להתנגד לצו הלב. אך לאן ללכת? ומה לעשות באותה ארץ חדשה? וצו הלב מורה: "טפס על צלע הר, בכל ארץ שתבחר/ והתכנס בשקט הסמיך". לאחר שימְצא את השקט הפנימי מגיע המענה: "פסיגֵי-חיים עוד יתעקשו לנבוט מזרע/ שקפא בךָ מתחת לקליפות."

בשיר "גלוּת וגעגוע" (עמ' 14) הדובר לומד את סביבתו החדשה. דרך התיאור הציורי, השקט, אנו עדים לנוף שונה מזה שעזב, נוף המתגלה בשער הבא, "אגם גדול/ נפרש כל יום על סף קיטון גלות שתקן (...) תנשום, תנשום - קוראים שמיים אחרים (...) שביל צר עם שתי אלפקות, חמורים, כבשים/ קשורות ברגל זו לזו ועדר חזירים". הוא ער ליופי הרב סביבו ולשקט המבורך שמיטיב עימו. זו תמונה אידילית כביכול אך בשורה האחרונה נחשפים געגועיו "עיניו מרוככות בטוב, אבל שטופות געגועים".

על-מנת לבנות את ביתו עליו לסגור מעגל עם הבית שעזב ושעליו מדובר בשער הבא "בטן העוּד". המשורר ממשיך במסעו בין ההווה והעבר. שער זה מביא את הקורא אל יסודות המסע. העוּד הוא כלי מיתר עשוי עץ. משמעות המילה עוּד היא מקל. אולי אותו מקל ממש שמחזיקה הדמות המאוירת על עטיפת הספר. אם כן, הנוסע לוקח איתו למסע את הקולות והצלילים מילדותו ומבית הוריו. בשער זה ולמעשה בכל הספר כולו דמות האם מוזכרת בשיר אחד ובמילה אחת בלבד, וגם אז בצימוד "אבא-אמא" ("עריפת הכבוד" עמ' 24). נראה כי האב, שהספר מוקדש לזכרו, הוא הדמות הדומיננטית בחייו של הילד יחזקאל, כמו גם הסבתא שדרכה מתוארים ניחוחות של ארץ רחוקה, "באצבעות

מקוּמרות מעיקולי חיים/ ציירה לי סבתי בתוך ענן של אורז מתבשל" ("ארץ נהרות" עמ' 26), ואולם בישראל הבית דל וחף מן הניחוחות הללו. שתייתו של האב בניסיון לברוח מן הקשיים, הירידה במעמד, כל אלו נותנים את אותותיהם. ניכר מן השירים קושי ביחסי הבן והאב. כפי שהאב מחפש את נקודת החיבור כדי להדביק את סלילי הקלטות הערביות היקרות הקרועות, כך מקווה הבן להדביק את הסלילים הקרועים בינו לבין אביו ולהשכין שלום בנפשו עם אביו המת. "צִלְלֵי תשובות/ שיעלו ממנגינות אבי, שירת ראשית חיי,/ ואחבר בהבל נשימה סלילים שככה/ נקרעו, ולא תהיה עוד מלחמה" ("נקודת חיבור" עמ' 19). הניסיון להתקרבות נעשה באמצעות העוּד, הכלי הדומה לבטן הרה, ובאמצעות המנגינות הקושרות בין הבן לאב ובין הבן לעברו המשפחתי כשהוא כבר רחוק מבית הוריו, "ובטן העוד עודנה הרה, הרה ויולדת" ("ובטן העוּד הרה ויולדת" עמ' 20).

בשער השלישי "אני האב" המשורר עובר לכתוב על אבהותו שלו. על המרחק מבתו. על הגעגוע והקושי בקבלת ההחלטה להתרחק ממנה. להחלטה הזו יש מחיר, אך הוא מאמין באהבה ומותיר את התקווה שהדברים יסתדרו בסופו של דבר. הוא מספר לבתו על שהותו בבית המעצר, על פחדיו, על צערו, על אהבתו אליה. "שואל את מיטת הבטון/ מה יהיה עכשיו עליו/ מה יהיה עליִךְ/ ומה יהיה עלינו" ("שירים מבית המעצר" עמ' 30). באמצעות החשיפה הבלתי-אמצעית הוא פונה לבתו ומבקש ממנה להיות חזקה ולסלוח לו. "בשרך עשוי התגברויות/ למדי סליחה" ("שיר מִשְׁמָר" עמ' 35). היכולת לסלוח מעידה על חוזק והכלה העוזרים להתמודד עם קשיים, ובאמצעותה יפתח הפתח לשיבתו אליה ללא כעסים ומשקעים שנוצרו בשל המרחק.

השער הרביעי בספר כולל את מספר השירים הגדול ביותר. הוא ניצב בתווך שבין המקום והאנשים שעזב לבין עתידו המתגבש. רגע לפני הוא עוסק בחשבון הנפש. ממרחק הזמן הוא מעבד את עברו ומודה לו שהביא אותו עד לכאן. "אשרי התפוח/ שנפל מראש העץ/ (...) וחיכה/ בשתיקה/ ומחכה להתפוצץ" ("אשרי התפוח" עמ' 40). ומיד בהמשך, הוא "עדיין/ מבקש/ להתפוצץ" ("תפוח" עמ' 41). אותו תפוח "שכִּבָּה מעט רעָב/ בבטן צעירה" עדיין מבקש להתפוצץ. המעגל לא נסגר והוא ממתין לסגירתו. והוא יודע שהוא צריך להתאזר בסבלנות, "אבל עכשיו מספיק/ לזוז/ עכשיו להתאבן/ להתכנס בקור/ ולחכות" ("ימֵי חִיכָּיוֹן" עמ' 42). הוא מקווה שלא יתחרט על הצעד שנקט "ורק שלא תאכל אותךָ החרָטה" ("חרָטה" עמ' 45) ומתאר גם מערכת יחסים זוגית שלא צלחה "על איך שהתרחקנו/ כמה קהה ליבנו" ("באמצע האני" עמ' 49).

הפפאיה היא פרי של צמח טרופי רב שנתי אקזוטי ומתוק. המשורר המגיע ליעדו לוקח את הקורא למחוזות של ריחות, צבעים, טעמים ונוף אחר. בשער "ימֵי פפאיה" הוא מדבר על אהבה, על נשים ועל תשוקה. "ניצוץ עיניים חכמות, אני נשרף/ באש צחוקךְ" ("שלָךְ" עמ' 54). הוא משורר על מריה פרננדה שקרבה כאלָה המרחפת בין דוכני הבשר, "איך קרבת כמו אלָה מרחפת בין דוכני הבשר/ וכולך אור וחלב" ("הנערה ממדְיִן" עמ' 61), ורואה בה שִפעת כל טוב כארץ זבת חלב ודבש. ברמז מקראי ניתן לראות שיבה אל מקורותיו שלו. עם זאת, הוא אינו מתחייב וממשיך בנדודיו "אך בעצמו נזכר שבמקום הזה מותר/ להתאהב לעד, ולוּ ליום אחד" ("מתנת ניחומים" עמ' 65). השדים עדיין רודפים אותו "ומשמינים מרוב שמחה" ("השדים שלנו" עמ' 55) ואולי זה הזמן להיכנס אל הבית שאותו הוא נושא על הגב.

השער השישי והאחרון "פרח מערות" מתייחס לשאלה מהו שיר? האם ניתן להגדירו? מי כשיר לקבוע זאת? ("מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?" עמ' 69). מתואר בו מעשה היצירה עצמו המשול לדהרתה של סוסת פרא, "סוסת פלא נפלאה דוהרת/ בין שתי אזנַי, מרחביה מישורים" (שיר ללא שם, עמ' 71).

הספר נחתם בהכרה שהזמן יעשה את שלו. לטוב ולרע. שתגיע העת לכנוס את כל החוויות ולא רק את רסיסי האדם, "לוחש שלכל יש עת משלו/ גם לכנוס רסיסיו של אדם" ("עת לכנוס" עמ' 74).

קראתי בספר כמו התיישבתי במושב הנוסע והצטרפתי למסע. נעתי בין ילדות לבגרות, בין עצב ושמחה, קירבה ומרחק, אדם מול הטבע, אדם אל מול עצמו. למסע כזה צריך לצאת עם אורך רוח.

לא למהר. לקרוא שורה אחר שורה. באופן אישי: יש משהו בספר שגרם לי לגשת אליו בחשש מה. לא בכל יום אתה מוזמן לנסיעה כה פרטית. חזרתי אל הספר מספר פעמים ולא די לי. נראה שצריך לקרוא בו שוב ושוב על-מנת להכיל את כולו.