כנפיים

"שמעתי שאת אוספת סיפורי אהבה. יש לי אחד כזה. אחד כזה שיושב לו בכל איברי גופי המוצנעים". הבחור שהתיישב לידי במסעדת 'הבוקרים' בהרצליה פיתוח, היה גבר נאה בשנות החמישים וחמש לחייו. גופו האתלטי בנוי לתלפיות. בלוריתו המוכספת צנחה אל עיניו וביד מיומנת הסיט אותה שמאלה וגילה עיניים חומות עצובות ובזויותיהן מתרוצצות הדמעות.

"הכרתי את מירה. חודשיים לאחר שפתחתי פרק ב' בחיי. מירה היתה מורה לספורט בבית-ספר לחינוך מיוחד של ילדים אוטיסטים. הסבלנות שלה היתה לשם דבר. אחרי שיצאנו יחד חצי שנה, החלטנו לנסות לחיות ביחד. אם אגיד לך שזו היתה הרמוניה מההתחלה, אשקר לך. למדנו ביחד להתפשר, לוותר, להתפייס ולהבין אחד את השני.

כל פעם שהיתה מביאה אותי אל בית-ספרה, ילדי הדממה היו מקיפים אותה. היא תיקשרה איתם בעיניים ובחיוכה הכובש. לאט-לאט הרגשתי שאני נקשר אליה ואל הילדים האלה שמילאו את עולמה. לפעמים הייתי מסיים את עבודתי כיועץ לענייני אירגון של חברות. אני מאמן אותן לגלות את עצמן לפי תחזיות השוק הכלכלי. אני מעין coathing. הייתי מתנדב בבית-הספר לעזור לצוות בכישורים שנדרשו. הילדים ראו אותי כאחד מהצוות. יש כאלה שלא רואים אותי אפילו שאני שם, ויש כאלה שרואים ופתאום נצמדים אליך במן חיבוק לופת כזה שממלא את הלב באהבה גדולה. אהבתי כל מה שמירה נגעה בו. אומרים שאם בני זוג אוהבים לשמוע את אותה מוסיקה, או הולכים ביחד לשירה בציבור ויוצאים ביחד לריצת בוקר בפארק הלאומי ברמת-גן, הרי שנועדו זה לזו. משמים הוחלט על הזיווג.

ואני עשיתי כל דבר עם מירה. הייתי נושם את ריח שערותיה אל תוכי. מחבק אותה הכי צמוד שרק אפשר. עד שהייתי מרגיש את שפתיה נושקות לצווארי, באלף נשיקות קטנות. ידיה תמיד פרעו את בלוריתי. הרגשנו מחושמלים. לא יכולתי להתנתק ממנה והיא לא יכולה היתה להתנתק ממני. ביום, כשהיינו בעבודה, היינו משוחחים כל שעתיים בטלפון. הרגשנו מחוברים.

אם לא הייתי משוחח איתה הייתי מרגיש אבוד. היא אישה כה חכמה. נהגים היו מעצבנים אותי על הכביש עם הנסיעה הפרועה שלהם ומירה היתה מרגיעה וסוגרת לי את החלון באוטו, מדליקה את המזגן ומרגיעה אותי במלים פשוטות ומרגיעות. כל העצבים שלי היו נעלמים ברגע שהייתי מביט אל עיניה הירוקות המזמינות.

מירה ידעה לענג אותי. כשהייתי מגיע עייף משיחות עם לקוחות וחברות. היא היתה מארגנת לי אמבטית-קצף עם שמנים ארומטיים. אצבעותיה היו עושות לי עיסוי ברקות עד שהכאב שהיה שם פשוט נמוג. אחר-כך, כמו תינוק בן יומו, היתה עוטפת אותי בחלוק הרחצה התכול שרכשה עבורי והיתה מובילה אותי אל מערת הצדפים של גופה. מהופנט הלכתי אחריה. מחליק כמו צלופח אל המערה הרוגשת שלה עולה ויורד מתמוגג מאושר.

ולמה אני מספר לך על מירה בלשון עבר"... התייפח בבכי. "ביום ראשון אחרי שחזרנו מצפיה בסרט עם חברים. מירה חשה כאב בגרון והרגישה פתאום חולשה. באמצע הלילה, היא בערה מחום. החום טיפס מעלה, מעלה עבר את הארבעים ושתיים. מירה הרגישה מיובשת למרות שהרטבתי לה את השפתיים. גופה החל לפרכס. הזמנתי אמבולנס של שח"ל. ראשה נזרק לאחור. נגעתי לה ביד וספרתי את פעימות הדופק. הן היו חלשות. הרופא שהגיע החליט לא לקחת סיכונים והעביר אותה במהירות אל בית-החולים תל-השומר. הבדיקות נעשו מיד. כעבור שעה באה אלי אחות ואמרה שהרופאים מבקשים לראות אותי. הלב שלי התפלל בכל השפות לאלוהים. תעזור לי, בכיתי.

"הצלחנו לייצב אותה. אך מצבה קשה מאוד".
"למה? מה יש לה? שאלתי ורעד נוראי התפשט באיברי. חשתי צינה בגופי. טלטלה נוראית. הרופאים הושיבו אותי והזריקו לי נוגדן חיסוני למערכת החיסונית של גופי.

"הבדיקות הוכיחו, שיש לחברה שלך חיידק טורף בגוף. המנינגוקוק. זה חיידק שעד עתה תקף ילדים ופעוטות. זו פעם ראשונה, שהוא תוקף אדם בוגר. בוא ננסה לעבור את הלילה ביחד. אנחנו מקווים ומתפללים יחד איתך שהיא תצליח להתגבר עליו...". לא שמעתי יותר. הרגשתי שאני טובע בדמעותי. עמדתי ליד מיטתה, כשהיא מחוברת למכשירי הנשמה. חיוורת כל-כך. שערה הערמוני מפוזר על הכר ואני זועק מתוכי. "מירה, תילחמי. מירה תנצחי את המניאק הטורף הזה בשבילי! מירה...".
האחות הביאה לי כיסא. ישבתי לידה מלטף את כף ידה הימנית. נמנמתי עד ארבע לפנות בוקר. חשתי תזוזה קלה בגופה של מירה. ידה עדיין היתה חמה. הרעידות הגבירו את עצמן ואני צרחתי "אחות, ד"ר... מישהו..." מירה לפתה את ידי בחוזקה. פחדה שאעזוב אותה. בידה השמאלית הסירה את מסכת החמצן ולחשה אלי בקול חלוש:" רפי, אני רוצה כנפיים...". ידה השמאלית צנחה על המיטה בפרכוס. הרופאים שהיו בטיפול נמרץ ניסו להחיות אותה ורק גופה המתרפס בתחינה אל המניאק הזה, הבן-זונה שהגיח אל חיינו ופרע אותם. לא הניח לה. הוא לקח אותה ממני. מוטט את המערכת החיסונית בגופה. אהובתי שלי נתנה לו מאבק. הרגשתי את ידה הלוחצת את ידי. מחשמלת אותה בבערה חשמלית. זה היה הקשר שלנו.

כבר שבוע אני מסתובב ברחובות, בחוף הים. מביט בתמונות. מגיר אל תוכי אלכוהול שלא עוזר לי לשכוח את החסר באובדנה. אני מרגיש מת-חי. האור כבה בלבי. הרעד הזה שהרטיט את איברי זעק למגע ידיה של אהובתי. אני כל-כך אוהב אותה. איך אפשר לחיות אחרי אובדן כזה? למה אהובתי ביקשה כנפיים? אני, שהייתי מאמן חברות במשבר, משמש להן אוזן קשבת, מי יטה אוזן לכאבי? מי יגאל אותי מהרטט הזה שלא יכול להתחבר לאף-אדם חוץ ממירה? איך אני יכול לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה?

אני, שנלחמתי במלחמות הלאומיות שלנו על הגנת המולדת. אני, שנאבק כל יום על הצלת חיי-אדם, לא יודע איך ממשיכים הלאה בלי מירה. אין לי כוחות. תראי, את הרעד הזה. הגוף שלי עובר או מנסה להתמודד עם המצוקה הזאת שנפלה עלי. אני לא יודע בכנות, אם אצליח להתמודד עם הכאב הזה שיושב לו חזק בלבי. אני רק יודע שהחיים קצרים ובני-אדם חייבים לנצל כל רגע עד תום בחייהם. ההפתעה הנוראה שצנחה אל חיי עשתה לי רע לכל החיים.
אתה יכול להזמין לדו-קרב את אויבך. את מי אני יכול להזמין, אם אני לא יודע את זהותו? אני לא יודע איך הוא תוקף? לא יודע איך הוא נראה?

הרופאים אמרו לי, שבגופו החי של אדם מצויים חיידקים טובים וחיידקים רעים. החיידקים הרעים בדרך כלל רדומים. החיידקים הטובים עוזרים לנו להתמודד עם בעיות ביולוגיות בתוכנו. וזה המניאק, התעורר לחיים וגילה שיש לו תיאבון בריא. הוא חיסל בבת אחת את כל המנגנון של המערכת החיסונית של מירה. הוא יכול לדגור בגופה וכאשר המערכות החיסוניות כושלות, הוא מחפש בית אחר דרך מגע עם האויר שאנחנו נושמים ונסחף אל מנוחה רגעית או זמנית דרך בית הבליעה של גוף אחר."

ידיו רטטו ברעד חזק. הוא הניח את תמונתה של מירה על השולחן. אישה יפה הביטה אלי. עיניה הירוקות מאירות בסבר פנים וחיוכה הכובש מגלה גומת חן בסנטרה. יש עוצמה גדולה במבט הזה שלה. כשהביט בה זלגו דמעותיו כמו דמעות העץ בשלכת. סיימי את סיפורי בשיר שלה:

"כָּף אֶל כָּף נוֹגַעַת
עַיִן אֶל עַיִן יוֹדַעַת.
זֶה הַקֶּשֶׁר זֶה הַלֵּב
זֶה הַמַּגָּע הַחֹם הַמְּלַטֵּף".