קשה להתנתק מן
הארץ, אף לא לזמן קצרצר. יוצא לו אזרח מצוי לשבוע ימים בלבד, לכל הדעות פרק זמן קצר, למטרות נופש, לימוד ותיירות, מתנתק מרצון ובששון מהאינפוזיה התקשורתית הממוסדת והלא ממוסדת (כלומר הרשתות החברתיות למיניהן), ומוצא בשובו עולם אחר: סערות שערורייתיות חדשות, שלא שיערום אבותינו, והשמחה רבה.
הפעם גיליתי בשובי מן ההינתקות הקצרצרה, שתי שערוריות תורניות, שאינן קשורות זו בזו, זולת המכנה המשותף המקרי: שתיהן עוסקות בנסיכות שהן דייניות.
הדיינית האחת היא ד"ר
אילנה דיין, שהעלתה בתחקיר במסגרת 'עובדה' לא מעט סימני שאלה וקריאה מביכים ומדאיגים לגבי התנהלותה הבעייתית של אשת ראש ה
ממשלה שרה נתניהו, ובסיומו גם תגובה תקיפה מבית נתניהו, שמציגה את דיין "אשת שמאל קיצונית שכל מאווייה הם להפיל את ממשלת הימין".
כמי שלא 'זכה' לראות את התשדיר (אף שניתן לראותו ביו טיוב), למדתי מן ההתייחסות התקשורתית והציבורית ל'אירוע הלאומי' התורן, וזה ממש לא מפתיע, שהמגיבים למיניהם נחלקים על-פי שיוכם השבטי. אמור לי למי אתה שייך, ואומר לך מה התייחסותך לאירוע. באופוזיציה חגגו: "אמרנו לכם שמדובר בקן של צרעות שמשבש את הליכותיו ויכולת ההנהגה של נתניהו", ובימין התרפקו על התגובה הנמרצת, התקיפה והתוקפניות, שנזקקה ל-697 מלים (כלומר, ארוכה יותר מכל הטור הזה שלנגד עיני הקורא), על-מנת לבטא את שאט הנפש של משפחת נתניהו מן התחקיר המביך.
שנאה יוקדת
על-מנת להעלות תרומה קונסטרוקטיבית קטנה להרגעת הרוחות, הנה תזכורת לימים עברו: לא היה בישראל ראש ממשלה אחד, שלא שוּפד בידי הברקודות התקשורתיות, ולא היה ראש ממשלה בישראל (ומן הסתם גם בעולם) שלא ראה בתקשורת גוף לְעומתי, עויין, אנטי ממלכתי, שתכליתו לחבל בפעילותו/באגו הנפוח שלו/בביטחון המדינה/ביחסי החוץ שלה/בכלכלתה/במיבנה החברתי שלה (מחק את המיותר, או הוסף תחומים כהנה וכהנה).
אפילו בן-גוריון, שהתקשורת באמת העריצה, סבל לא פעם מנחת זרועה. כך למשל הזעיק אליו ב"ג את ד"ר
עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו המיתולוגי של 'מעריב' בימי גדולתו, כדי למחות באזניו על ביקורת שהטיח בו מאמר המערכת. קרליבך האזין בסבלנות, והפטיר בנימוס: "אדוני ראש הממשלה, אתה נבחר פעם אחת לארבע שנים; אנחנו נבחנים ונבחרים מדי יום מחדש" (זה הבסיס הערכי לעמדה הגורסת, שמי שמממן בכספו עיתון שמייצג עמדה הפוכה משלו, למשל 'הארץ' או 'ידיעות', הוא סתם מזוכיסט חסר תקנה).
כל 11 יורשיו של ב"ג בתפקיד, נקרעו גם הם לגזרים בידי התיקשורת והציבור. זוהי, חברים, מהותה של הדמוקרטיה. כך היא עובדת. זו תמצית זכות הציבור לערער ולבקר את בעלי הדם הכחול, שתמיד חושבים שכל החוכמה נמצאת רק אצלם.
תובנה חשובה נוספת מפרשת 'דיין 1' היא, שנתניהו יכול היה להסיר מעליו בקלות את הביקורת המנאצת, האובססיבית, ולהפוך את השנאה היוקדת כלפיו לגן של שושנים, אילו הלך בדרכו הנפסדת של שרון, שהפך מפוליטיקאי רדוף ומנודה, לאתרוג בתוך פקעת מגוננת של צמר גפן. די בכניעה קטנה מצידו של נתניהו לגחמות אובמה/
האיחוד האירופי/הערבים/האו"ם ושאר דורשי רעתנו, וגם הוא יוכל לזכות בתהילת עולם אתרוגית. העובדה שאינו נוקט במהלך זה, עומדת בהחלט לזכותו.
לשון ביבים
נחזור לדמוקרטיה ולשערורייה אחרת, שבמרכזה דיינית אחרת, היא נשיאת העליון
מרים נאור. פרשת 'דיין 2', מעידה שהגברת הנאורה לא הייתה כל כך נאורה, כשהטיחה בשרת המשפטים
איילת שקד, האשמות הלקוחות מלקסיקון המאפייה: "אקדח על השולחן". לבד מן השימוש בלשון ביבים, נטולת מזג שיפוטי, התברר השבוע למי שנשאר בארץ, שלפעמים גם שופט עליון מאיים בהצעות שאי-אפשר לסרב להם, בנוסח המאפייה, אם תתקבל בניגוד לדעתו הנוסחה היותר דמוקרטית וצודקת לבחירת שופטים, שנועדה ע"י שקד לתקן מעט את שיטת השיבוט העצמי המעוותת, שהיא הכי בלתי דמוקרטית בעולם, כפי שהוכיח פרופ' (למשפטים) מני מאוטנר (הארץ, 8.11.16).
עם כל הכבוד לנשיאת הבג"ץ, הגיע הזמן שגם בבג"ץ יבינו מה שמבין כל סטודנט שנה א' במדע המדינה ומשפטים, באשר לעקרון הצודק של חלוקת הרשויות, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. אוי לאותו ביזיון, שדווקא עקרון-על זה, שתפקידו לייצר בלמים ואיזונים למניעת עריצות פסולה מכל סוג, נרמס בזדון ובהתנשאות ברוח 'אני האדם הנאור', ברגלי הרשות שאמורה להגן על עקרון זה.
במציאות העגומה השוררת במקומותינו, מחויבת שרת המשפטים, לציבור ולדמוקרטיה, לדחות בבוז ובשאט נפש דימויים ומעשים מהווי המאפייה, שנועדו להפחיד (לשווא) ולהנציח עריצות משפטית בלתי נאורה.
