בדרך מעמק האלה מבוא רמת בית שמש נזכר בעלי בתפילת יום הכיפורים האחרונה בבית הכנסת בימית. יותר מעשרים שנה כבר אינו מתפלל בימית אבל הוא נזכר כעת בקולו של הרב.
בבית הכנסת הקורא למתפללים להתפלל הכי חזק שהם יכולים לפתוח את כל הכוונות על-מנת ששערי שמיים יפתחו. "תתפללו במלוא הכוונות" הוא ביקש מן העדה. ולא עזר שם למתפללי ימית.
"את חושבת שיש אלוהים?" הוא שאל אותי בפיתולים כשחלפנו על פני העצים הקטנים, עצי הרוש, הקטלב, מחטי האורן, הוא המשיך להביט בזגוגית החלון מנסה לתהות אם יש אלוהים.
ואני עניתי בקול הכי שקט שיכולתי להפיק למענו, יש. מנין באה אליי האמונה איני יודעת. דווקא השבוע כשלא יכולנו לצפות במחזות המועברים בשעת אמת מעל מסכי הטלוויזיה. שלא רצינו לראות את מהדורות החדשות. כן, בשעה שלא יכולנו לראות כיצד הטירוף משתלט על חלק אחד והחלק השני כווץ את שפתיו וניסה להבליג על העלבון ועל הבוז.
"אתה יודע" עניתי לו "זה עניין של בחירה. סך הכול בחירה. הרשות נתונה ואנו ומנהיגינו פשוט בוחרים בין האפשרויות. למה שלחו אותם לשם? אם ידעו מראש שהם יהפכו למפרי חוק? תיאטרון האבסורד במיטבו".
ואני שואלת כעת שאלה אחרת. כיצד מיטב הנוער, או נאמר שאינם כבר מיטב הנוער. כיצד הם ימשיכו לחיות את חייהם בשעה שהאדרנלין זרם בדמם ברמות הכי גבוהות. כיצד נוער הגבעות שבילה את החודשים האחרונים הרחק מבתי הוריהם ישוב לשגרת היום יום? הנוער, שנרתם למשימה הלאומית להציל את הבית, כיצד הם ישובו לשגרת היום יום כשבסופו של דבר הדמוקרטיה הדיקטטורית דיכאה אותם עד עפר. לא יודעת עם מי עליי להזדהות כעת. לא יודעת אם עליי להזדהות עם השוטר או החייל שכובש את פניו במלוא העוצמה ומנסה לעצור את דמעותיו. וכשהן לא יכולות להתאפק הן יוצאות הדמעות מאליהן. זו החיילת שגררה עצמה לקצה האוטובוס כדי שלא ייראו כיצד היא בוכה וכדי שלא ייראו כיצד נקרעת נשמתה. לא יודעת עם מי עליי להזדהות בשעה שעמוס עוז כותב לעיתון את מאמרו ההיסטורי, מתאר לנו שזוהי שיבת הציונות.
לא יודעת עם מי להזדהות. אולי א.ב.יהושע שומר על קול שפוי בשעה שהוא תאר את מראות הילדים. הילדים שלבם זועק בעת שמשתמשים בהם להעצמת המאבק. הילדה הקטנה שאביה אחז בה והגיש אותה לחייל כדי שיגרש אותה. והחייל שעמד מולם בפנים אטומות וחתומות מסגיר מעיניהם את שמתחולל בבית החזה. את המראה הזה פנים מיוסרות של אב ובת לא ישכח לעולם.
כשנסעתי בשבת עם בעלי בכביש בין הנופים הירוקים. הוא דיבר על החיילים. על מה שעובר להם בראש בשעה שהם נחים בין לבין. "עכשו בשבת אין פינוי הוא אמר לי. כן, אמרתי לו בטח אין פינוי בשבת".
הלוואי, שהשבת הייתה נמשכת לנצח הוא בטח חשב לעצמו, כמו אז בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת בימית.
אך השבת כבר יצאה, והדחפורים עומדים לעלות על היישובים או מה שנותר מן היישובים למחוק לנו את מה שהיה לא שלנו. החיילים ימשיכו להוציא מבתים של יהודים את היהודים שהתיישבו בבתים שנתנה להם המדינה. בתים לא של המדינה ולא של אף אחד. החיילים ימשיכו לקיים צווים משונים של מדינה שאמורה לציית לחוק ואף על-פי כן מטפחת סטנדרטים שונים ביותר יד אחת נותנת ויד אחת מוחקת.
כל כך אבסורדי. אף מחזה לא יצליח לשחזר את המראות והתחושות.
אך, משום מה יש תחושה מוזרה באוויר, תחושה של דה ז'ה וו, ועוד יותר מוזר תחושה שזה לא הפינוי האחרון. ואם אלוהים כל כך אוהב אותנו, למה הוא גורם לנו סבל כזה? ומתי נבין סוף סוף את הצדק האלוהי? תמיד אומרים לנו שהאדם קטן ואין בשכלו לתפוס את ההשגחה האלוהית. ואני מתאמצת בכל זאת להבין, כי אם לא ניתן להבין את הבריאה, הקיום קשה כל כך.
ועכשיו מותר גם לי לשאול, יש אלוהים?
אם יש, יופע נא מיד.
