עמיר פרץ הוא אחד האנשים האופורטיוניסטים ביותר, המעבר שלו ממפלגה למפלגה היא שם דבר, הוא החל את דרכו הפוליטית כנער מזרחי שרבין טיפח אותו, הפך לראש עיר, ומשם למזכ"ל ההסתדרות. בימיו ההסתדרות כל הזמן גרמה לזעזועים במשק וגם מה שניתן היה לסיים בדרכי שלום הוא העדיף לעשות אחרי שביתות ומהומות. כך הוא נחרת בזכרון. הוא תמך בוועדים הגדולים במשק. הקטנים לא עניינו אותו במיוחד.
מה שהוביל אותו היה השד העדתי הוא נפנף בו חזור ונפנף.
אחר כך התמודד במפלגת העבודה ומשלא צלח המהלך הקים את מפלגת לעם איתה קיבל 3 מנדטים. כמובן שזה לא סיפק אותו אבל הראה לו מה הוא שווה. אולם הוא לא הניח את ידיו וחזר למפלגת העבודה על-ידי פרס, והוא גמל לו בהתמודדות מולו ובנצחון עליו.
אלא שעד מהרה הוא זנח את מפלגת העבודה וקפץ על עגלת קדימה, לא לפני שדרש מ
שלי יחימוביץ' שתתחייב כי לא תכנס לממשלה בראשות אולמרט, דבר שהוא עשה במידי כאשר נבחר לראשות המפלגה. במקום להכנס למשרד חברתי בחר להכנס למשרד הביטחון שבו פרט לכיפת ברזל לא תרם מאום.
עם
ציפי לבני שגם היא ציפור לא קטנה, חזר לחיק מפלגת העבודה ששינתה את שמה למחנק הציוני, ומשם הדרך למפלגת העבודה הייתה קצרה ביותר, ועכשיו שוב גבה ליבו והוא מעמיד עצמו לבחירה ליו"ר המפלגה.
יכול להיות שהוא טוב יותר מבוזי האנמי, יכול להיות שהוא טוב משלי, ומעוד שלל כוכבים קטנים, אולם לחובתו יש כתם אחד גדול - בוגדנותו הפוליטית מעידה כאלף עדים כי אינו אמין ומילה שלו אינה מילה. הוא יצא נגד ברק על זה שאינו יושב באופוזיציה אבל הוא נקט בדיוק באותו מהלך. שניהם זהים מבחינה זאת.
אם מפלגת העבודה רוצה להשתקם אל לה ללכת לא לכוכבי הרגע כמו בוגי, כחלון, אשכנזי ועוד אלא להתבסס על הכוחות האמיתיים שלה שלא בגדו ולא עזבו את המפלגה לרעות בשדות זרים. שם תהיה תפארתה המחודשת. מישהו מהקיבוצים או המושבים שיתנו ארומה של פעם.
