ששת עקרונות ממשל אובמה להסדר עם הפלשתינים

בעוד שלושה ימים, ב-15 ינואר, צפויה להתכנס ועידה בינלאומית גדולה בפריז ביוזמת צרפת, במטרה לקבל החלטה מוסכמת על עקרונות וצעדים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני על בסיס שתי מדינות. ההחלטה שתתקבל עלולה להפוך גם להחלטה של מועצת הביטחון כמה ימים לאחר מכן, ולפני 20 ינואר. בימים אלו הצרפתים מפיצים טיוטות החלטה בין המדינות המשתתפות על-מנת לגבש הסכמה לנוסחה מוסכמת. ישראל לא משתתפת בוועידה. לפי מה שמתפרסם על הטיוטות, ההחלטה כמובן לא תהיה נוחה לישראל. ארה"ב, בראשות קארי משתתפת בוועידה.

הדברים ידועים, והצרפתים עמלים על קיום הוועידה מזה חודשים. מה שפחות ידוע בישראל, וזה מדהים, שהייתה זאת ארה"ב, בנאומו הארוך של קארי על ההתנחלויות כמכשול המרכזי לשלום, שהציגה בפעם הראשונה בפומבי את תפיסתה לגבי עקרונות ההסדר בין ישראל והרשות הפלשתינית. ב-2014, במו"מ בינינו לבין הרשות, הציג קארי בפני שני הצדדים את "מתווה קארי להסדר". ישראל, כנראה, לא שללה אותו, אבו מאזן התנגד לו מכל וכל, ועוד באורח אישי מול הפצרות אובמה. כיוון שכך, מול הסירוב התקיף הפלשתיני, "קבר" קארי את המתווה שלו, ולא נתן לו ביטוי פומבי, עד לפני כשבועיים בנאומו המפורסם על ההתנחלויות כמכשול העיקרי לשלום. בסוף נאומו הוא שרטט בפירוט את ששת העקרונות של המתווה שלו, זה שאבו מאזן דחה בשתי ידיים. מה הם עיקארי העקרונות?

הראשון: יהיה מו"מ על גבולות בטוחים ומוכרים בין ישראל לבין מדינה פלשתינית בת-חיות ובעלת רצף, המבוססים על קווי 1967 עם חילופי שטחים שווים ומוסכמים. החלטת מועצת הביטחון 242, המקודשת מזה 50 שנה, קובעת "נסיגה ישראלית מטריטוריה" (לשים לב: בלי ה הידיעה לפי הפרשנות הערבית להחלטה) שנכבשה ב-1967 בתמורה לשלום עם שכנותיה וגבולות בטוחים ומוכרים. שינויים שיעשו ע"י ישראל בקווי 1967 לא יוכרו ע"י הקהילה הבינלאומית, אלא אם הוסכמו ע"י שני הצדדים.

השני - מימוש החזון של החלטה 181 של עצרת האו"ם על שתי מדינות לשני עמים, אחת יהודית והשנייה ערבית. זהו הבסיס הראשוני: להקים מדינה לעם היהודי ומדינה לעם הפלשתיני. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית הייתה העמדה היסודית של ארה"ב מזה שנים. בישראל חיים כיום 1.7 מיליון ערבים. לכן זה חשוב כל כך שתהיה הכרה פלשתינית במדינת לאום יהודית והכרה ישראלית במדינת לאום פלשתינית, על-מנת ששני הצדדים יעניקו זכויות שוות לכל האזרחים שלהם.

השלישי - פתרון צודק, מוסכם וריאליסטי לפליטים הפלשתינים עם סיוע בינלאומי הנחוץ לפתרון כולל של הנושא, שיעלה בקנה אחד עם שתי מדינות לשני עמים, ושלא יוכל להשפיע על אופיה היסודי של ישראל. (כלומר, הפליטים לא חוזרים לישראל).

הרביעי - ירושלים מוכרת בינלאומית כבירת שתי מדינות, מובטח חופש תנועה למקומות הקדושים בהתאם לסטאטוס קוו. ירושלים לא תחולק כפי שהייתה ב-1967.

החמישי - סיום מלא של הכיבוש, תוך הבטחת יכולתה של ישראל להגן על עצמה ביעילות מול טרור ואיומים אזוריים. הביטחון הוא הכרחי לישראל, תנאי בל יעבור לקבלת הסכם;

השישי - סיום הסכסוך וכל התביעות, כך שאפשר יהיה לנוע לעבר שלום עם כל מדינות ערב השכנות.

מה הפלא שאבו מאזן דחה בזמנו את העקרונות הללו, המחייבים את הפלשתינים לכמעט כל מה שהם מתנגדים לו בשיא הלהט: הכרה במדינה לאום יהודית, ויתור על זכות השיבה, סיום הסכסוך וויתור על כל התביעות שלהם מישראל. ומול זה, אלו בדיוק הדרישות של ישראל! זה מה שהיא כל כך רוצה. אז למה לא קם נתניהו, בעקבות נאום קארי, ואמר לו ולעולם: לך קדימה, קדם את העקרונות האלו, פעל כך שעליהם תחליט הוועידה בצרפת? כי נתניהו מחכה לטרמפ. אבל מעבר לזה, ממשלת נתניהו רוצה גם המשך התנחלויות, כיעד עליון. לכן, אין לה כמעט שום חופש פעולה מדיני-דיפלומטי, אפילו טכסיסי, כי היא אינה יכולה להסכים לשום נייר שיש בו הרבה דברים חיוביים מבחינת ישראל, אך הוא מתנגד בין השאר להמשך התנחלויות, גם אם ידוע די בוודאות שהפלשתינים יתנגדו לו. לכן, ישראל נמצאת כל הזמן בנחיתות ומגננה בזירה הבינלאומית, ויודעת רק לצעוק. והפלשתינים, המפעילים "טרור עממי", יכולים רק לשמוח ולזכות בהישגים דיפלומטיים בלי שום ויתור.