המחוקק הגרמני אינו מסתפק בסתם עבירות של אדם מן היישוב - כתב ג'רום ק' ג'רום בשנת 1900 בספרו "שלושה בבומל". הוא חושב על המעשים הקיצוניים ביותר. מן הסתם, כאשר יבקר יום אחד בקרקס ויראה לוליינים, הוא ימהר להעביר חוק שיאסור לעמוד על הראש באמצע הכביש. 80 שנה מאוחר יותר אומר ג'ים האקר לרעייתו - בלשונם של אנתוני ג'יי וג'ונתן לין ב"כן, אדוני ראש הממשלה": אני נבחר בדמוקרטיה, ואך טבעי הוא שארצה למצוא חן בעיני הבוחרים.

האמת על החקיקה מצויה בין שני קצוות הומוריסטיים אלו. היא צריכה להתייחס לסוגיות אמיתיות ולענות על צרכים משתנים, היא צריכה להביא בחשבון את עמדות הציבור ("אין גוזרין גזירה של הציבור שרוב הציבור אינן יכולין לעמוד בה", קבעו חז"ל) והיא צריכה לעיתים להיות בלתי פופולרית אם זה מה שהשעה מחייבת. אלא שלא זה המצב אצלנו, ופרשת נתניהו-מוזס תוכיח.

כאשר בנימין נתניהו מביע נכונות, ולו מן השפה ולחוץ, לתמוך בחוק ישראל היום בתמורה ליחס אוהד מצד ידיעות אחרונות - הוא מזנה את הליך החקיקה. יתרה מזאת: נוני מוזס היה מוכן להאמין לנתניהו, מה שמלמד שהנכונות הזאת לא נתפסה כמופרכת. לאמר: האפשרות שראש הממשלה ישנה את דעתו ב-180 מעלות בנוגע לחוק חשוב, לא נראתה כבלתי מתקבלת על הדעת.

נאמר זאת אחרת: נניח שנתניהו היה אומר למוזס, שהוא ידאג להעביר חוק שיקבע שידיעות אחרונות חייב להיות העיתון היחיד במדינה. ברור שמוזס לא היה מאמין בכך אפילו לחצי שנייה, כי זה לחלוטין בלתי אפשרי. אבל מוזס מוכן להאמין שנתניהו יתמוך בחוק שיאסור על הפצת חינמונים, או בחוק שיגביל בעלות של אזרח זר על עיתון בישראל - כי זה בהחלט אפשרי.

הדברים נכונים גם לגבי יוזמיו ותומכיו של חוק ישראל היום. נניח בצד את העובדה שהיה מדובר בחוק פרסונלי, שהוא פסול מעיקרו; החוק צריך לטפל בסוגיות רוחב עקרוניות, ולא בנושאים נקודתיים. למה הם יזמו אותו? למה הם תמכו בו? האם הדאגה לחופש הביטוי עמדה בראש מעייניהם? ודאי שלא. זו הייתה חקיקה פוליטית מובהקת, שנועדה לפגוע בעיתון המביע דעות שלא נראו לאותם חברי כנסת. ובהחלט ראוי לבחון, האם הכיסוי לו הם זכו בידיעות אחרונות, לא היווה סוג של שוחד.

בהקשר הזה, פרשת נתניהו-מוזס מציפה סוגיית מדאיגה במיוחד: חוסר הרצינות, שלא לומר הזילות המוחלטת, של החקיקה בישראל. מדי יום אנחנו עדים להצעות חוק פופוליסטיות, שכל מטרתן לקבל כותרת - ומדי יום איזשהו אמצעי תקשורת נופל בפח ונותן במה לאחד ממגישי אותן הצעות. אנחנו ממש לא רחוקים מהמצב בו מישהו באמת יאסור לעמוד על הראש באמצע הכביש, ואנחנו בהחלט כבר נמצאים במצב בו הצעות חוק מוגשות רק כדי למצוא חן בעיני הבוחרים.

התוצאה היא כפולה. ראשית, החקיקה הפכה לקרדום לחפור בו, ובכך המחוקקים גורמים לציבור לזלזל בדבריהם, בהצעותיהם ובסופו של יום גם בחוקיהם. שנית, זמן רב מתבזבז על ההצעות הללו - שלקרוא לחלקן "מטופשות" יהיה בגדר מחמאה. זמן של חברי הכנסת, זמן של הייעוץ המשפטי בכנסת, זמן של משרד המשפטים, זמן של ועדת השרים לחקיקה. ומאחר שאין יותר מאשר 24 שעות ביממה, זמן הוא משחק סכום אפס: מה שמתבזבז של הבלים, ניטל מנושאים חשובים.

אפשר לעצור את הגל הזה באמצעים מינהליים וטכניים, אך זה יהיה מהלך מסוכן שסופו מי ישורנו. אי-אפשר לצפות מחברי הכנסת להיות רציניים; זו ציפייה מוגזמת. כן אפשר לצפות מהתקשורת להפעיל שיקול דעת ולא לתת ביטוי להצעות חוק שאפילו לא עברו את הקריאה הטרומית. ככלות הכל, יש אלפים כאלו מדי שנה, והכי פשוט יהיה להחליט שלא מתייחסים אליהן כל עוד לא נראה שיש להן איזשהו סיכוי להפוך לחוק. זה לא רק יעזור לעצור את שטפון דברי ההבל המאיים להטביע את הכנסת; זה גם יסייע למנוע את ההזניה שסופה בחדרי החקירות.