כיום ברור, שאדולף היטלר לא נתן פקודה בכתב לרצוח את יהודי אירופה, למרות שאין כל ספק שהוא נתן הוראה זו. השני בהיררכיה הנאצית, הרמן גרינג, הוא שהורה בכתב לעשות את כל ההכנות "לפתרון כולל של השאלה היהודית בתחום ההשפעה הגרמני באירופה" ולהגיש לו הצעה כוללת לביצוע "הפתרון הסופי של השאלה היהודית". אך מה היה טיבו של "פתרון" זה? האם הצמרת הנאצית הורתה במודע על השמדת יהדות אירופה, או שמא האירועים התגלגלו והסלימו מעצמם?

התשובה הברורה לכך מצויה בפרוטוקול ועידת ואנזה, ומכאן חשיבותם העצומה של הוועידה ושל הפרוטוקול. יוזם הוועידה ומי שישב בראשה, מפקד משטרת הביטחון והס"ד, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ריינהרד היידריך, הציג ל-15 הנוכחים טבלה מפורטת של מספר היהודים בכל ארצות אירופה, שהסתכם ב-11 מיליון. לאחר מכן הבהיר מה יעלה בגורלם:

• "תחת הנהגה מתאימה יש, במהלך הפתרון הסופי, להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשירים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות [עבודה] גדולות, תוך הפרדה בין המינים, כסוללי כבישים; חלק גדול מהם יאבדו ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שייוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניית יהודי חדש (ראה נסיון ההיסטוריה)".

נניח בצד את השאלה, מה יעלה בגורלם של מי שאינם ראויים לעבודה. מי שירצה, יוכל לטעון שמאחר שלא נאמר דבר – אולי לא ייעשה להם דבר. אך ההמשך ברור כשמש: מי שלא ימות תוך כדי עבודת הפרך – יקבל "טיפול מתאים" כדי להבטיח שלא ישרוד. זה לא רמז לרצח; זו הוראה לרצח.

מעבר לכך, הפרוטוקול מהווה עדות מצמררת למה שהפך את השואה לאפשרית: שילוב של אידיאולוגיה רצחנית, יעילות פקידותית ויכולת תעשייתית. האידיאולוגיה הגזענית-אנטישמית הפכה את היהודי לתת-אדם מזיק ומסוכן, שחובה להיפטר ממנו על-מנת להגן על העם הגרמני. היעילות הפקידותית הייתה חיונית לצורך ביצועו של מבצע ענק וחסר תקדים ביבשת הנתונה במלחמת עולם. היכולת התעשייתית איפשרה להשמיד בצורה מהירה, ואפילו כדאית מבחינה כלכלית, 6 מיליון בני אדם.

הממשל ברייך השלישי – בניגוד למה שמקובל לחשוב – היה סבך של אינטרסים, אינטריגות, סמכויות כפולות ומשולשות, מאבקי כוח בלתי פוסקים. היו לכך סיבות רבות: אופיו הבוהמייני של היטלר, חששו מפני צבירת כוח רב מדי בידיים מועטות מדי, התרכזותו בנושאים העיקריים וסלידתו מעיסוק בפרטים, הכוחניות של יתר בכירי הממשל, וגם פוליטיקות פנימיות וארגוניות כמו בכל מקום. התוצאה הייתה, שנודעה חשיבות עצומה ליכולתם של הפקידים – נאצים נאמנים גם הם – לבצע את המדיניות שכן הותוותה. אלו בדיוק היו האנשים שנאספו בווילה שברחוב אם גרוסן ואנזה 58-56 בבוקרו של יום חורף, 20 בינואר 1942.

בראשם ישב ריינהרד היידריך, שיזם את כינוס הוועידה. אבל מה הייתה מטרתה? היידריך ביקש להבהיר לכל הנוכחים – שייצגו גופים שגם להם היה עניין ב"שאלה היהודית" – שהוא-הוא הסמכות העליונה בנושא רב-חשיבות זה. כל האחרים – משרד הפנים, המשרד לשטחים הכבושים במזרח, הממשל בפולין הכבושה והיתר – צריכים לשתף עימו פעולה. וזה אומר: להישמע להוראותיו ולהעניק לו את כל הסיוע האפשרי בדרך לביצועו של רצח העם.

הוועידה גם הייתה המקום בו הובטח התיאום שהיה חיוני לביצוע ההשמדה. מאות אלפי יהודים נרצחו בחודשים שקדמו לה, אך לעוסקים בכך היה ברור שלא ניתן להמשיך בשיטה של הוצאות להורג המוניות ביריות. זה היה פומבי מדי, לא יעיל ובעל השפעות שליליות על המְבצעים בשטח. המעבר לרצח עם שיטתי ותעשייתי במחנות ההשמדה, חִייב שיתוף פעולה רב-זרועי; בלעדיו, השואה לא הייתה יוצאת לפועל, ודאי לא בממדים הנוראים בהם התבצעה. דווקא בשל התוהו ובוהו ששרר ברייך השלישי, הייתה חובה שהרצח יבוצע בצורה המסודרת ביותר. ואכן, התיאום שהושג בוואנזה עמד במבחן המציאות והתוצאה.

ועידת ואנזה לא הייתה המקום בו הוחלט על השמדת העם היהודי. ההחלטה על כך התקבלה בשלבים, בין מאי לנובמבר 1941. ההזמנות לוועידה, שנועדה להתקיים במקור ב-9 בדצמבר 1941, יצאו בסוף נובמבר – לאחר שהיטלר הורה להשמיד את העם היהודי כולו. מטרתה הייתה לתאם ציפיות, לארגן את המבצע ולקבוע את שרשרת הפיקוד: היטלר-הימלר-היידריך. דחייתה של הוועידה, בשל ההתקפה היפנית על פרל הרבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, לא שינתה את מטרתה ואת תוצאותיה.

ועידת ואנזה – אירוע של שעה וחצי בסך-הכל, שהותיר אחריו מסמך בן 15 עמודים – הייתה נקודת ציון מהותית ורבת חשיבות, אך לא אירוע מבודד. יש לראות את מקומה בתהליך שהוביל לאושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, לצד הקשר בינה לבין המצב הצבאי בחזיתות השונות ובעיקר בברית המועצות. גם לכך יש חשיבות רבה.

הלקח מוועידת ואנזה הוא, שלא תמיד פני הרצח הם של היורים בבאבי-יאר או של מפעילי תאי הגזים בבירקנאו. הרוצחים מאחורי שולחן הכתיבה, אשר ישבו אל מול האח ודנו בשלווה בגורלם של 11 מיליון בני אדם; יושב-ראש הישיבה, שסיים את יומו המוצלח בלגימת קוניאק; רושם הפרוטוקול שמיהר להפוך את המשפטים הטכניים למציאות עקובה מדם – כל אלו היו הגלגלים שהניעו את מכונת ההשמדה. בלעדיהם לא היו הפושעים שבצמרת (היטלר, גרינג, הימלר וחבר מרעיהם) יכולים ליישם את תוכניותיהם האכזריות, ובלעדיהם לא היו מפעילי מכונות הירייה ומחדירי הציקלון-בה מחסלים בקור רוח נשים וגברים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.