הוותיקים: הם יושבים על כמה ספסלים במרכז המושבה, מתחממים בשמש וצופים בעוברים ושבים. המיקום אידיאלי - ליד העיריה ובית הכנסת הגדול, ובצמוד ללוח מודעות האבל. כל מודעה חדשה מפיחה חיים בשיחתם.
אני מכיר את פניהם עוד מהימים שהייתי ילד, והם היו פעילים ובמלוא כוחם. היום אין איש זקוק להם עוד, ומעטים ירגישו בחסרונם כאשר יגיע שמם אל לוח המודעות הקודר. כל מה שנותר להם הוא לשבת על הספסל ולחכות....
המורה שלי: היא היתה מורה מעולם אחר. במשך שבע מתוך שמונה
שנות בית הספר העממי היתה היא המחנכת. כבת המושבה מילדותה, הכירה כל עץ וכל גבעה, וידעה להעביר לנו את כושר ההתבוננות ואת האהבה לטבע וליופי. שיעוריה לא היו שיגרתיים ולא דמו למה שניתן היום בכיתות הלימוד. היא הפעילה אותנו והוציאה מאיתנו את כל הטוב שבנו בכל תחומי הביטוי: בכתב, בעל-פה, בציור, במוסיקה ובדרמה. עד היום, חמישים שנה לאחר סיום בית הספר היסודי, ולאחר שקניתי דעת במסגרות שונות, עדיין מזהה אני את השפעתה בתחומים רבים בחיי.
כיום, בגילה המתקדם, היא ממשיכה בפעילות יצירתית, ואנו, תלמידיה מאז שומרים על הקשר עימה. היא זוכרת כל פרט אודות כל אחד מאיתנו, דברים שאנו הספקנו כבר לשכוח. היכן ישנם עוד מורים כמו המורה ההיא...
