בין כל התגובות לדוח
מבקר המדינה על מבצע צוק איתן לא נגלה שתי מסקנות מרכזיות: הראשונה, שאיש לא לוקח אחריות - לא בדרג הפוליטי ולא בדרג הצבאי. שר זורק בוץ על עמיתו לשולחן ה
ממשלה ואלוף מטיל בליסטראות ברעהו כשרק תמול שלשום נלחמו באויב המשותף. השנייה, כי בפעם המי יודע כמה לומד האזרח כי ראשי המדינה והפוליטיקאים, הרגילים ביומיום להלעיט אותו בדברי רהב שאין עלינו ישראל, מתגלים בעתות חרום כמספרי סיפורים.
כאילו מדובר היה בנוהל קבוע, כל מלחמה (גם אם מוגדרת כמבצע) מביאה תוצאות הדומות אחת לרעותה: מחדלים ושגיאות שמחירם בדם. צריך לומר את הדברים ללא כחל וסרק. נכון, בכל מלחמה יש הרוגים ופצועים אבל דיוננו כאן במי שנפגעו כתוצאה משגיאותיהם של הקברניטים, שלא ידעו, שלא העריכו ושהחליטו לא נכון. מי שלומד את כל המלחמות והמבצעים מאז מלחמת ששת הימים - עידן של 50 שנים! - רואה כי בדרך כלל יוצאים למערכה בתופים וחצוצרות ושבים עם שיר בלב כי נצחנו, ללא קשר למצב העובדתי בשטח. מלחמת לבנון הראשונה נועדה להביא שלום לגליל אבל הולידה את החיזבאללה ומלחמה שנמשכה שנים; רצועת הביטחון בלבנון הפכה לרצועת המלכודת ממנה יצאנו בשן ועין; מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בניצחון - עובדה אומרים לנו השכם והערב, נסראללה יושב כבר עשור בבונקר והשקט הפסטורלי בצפון הפך לשם קוד של עוצמתנו המרתיעה אותו. אלא שבתזמונים אחרים דואגים הקברניטים לגלות לנו ובעצם להזהיר כי ברשות החיזבאללה 100 או 200 אלף טילים ואלה נועדו לישראל. צריך האזרח הקטן לשאול את עצמו כיצד מחברים את שתי העובדות, השקט הממושך מזה ומערך הטילים העצום מזה. את התשובה הוא יכול וצריך לתת לעצמו כי שום דרג מדיני או צבאי לא יעשה זאת עבורו. כל הדוברים מראש הממשלה ומטה לא מתקשים לדבר על עוצמתנו והרתעתנו. העובדה כי החיזבאללה שקוע בבוץ הסורי כבר שש שנים איננו סיבה להשבית את השמחה. כך הם פני הדברים כאשר מדובר במצב סביב עוטף עזה: כל שרשרת הפיקוד הפוליטי חוזרת על הפזמון כי צוק איתן היה הצלחה אדירה שלאחריו השתרר שקט פסטוראלי. העובדה שיש מנהרות בשטח (האם יודעים על קיומן, מיקומן ומספרן המדויקים ?) והעובדה שהחמאס ממשיך להתעצם לא צריכות להשבית את שביעות הרצון.
דוח קשה
רצף האירועים הבלתי פוסק שהוא לחם חוקנו ישכיח ודאי תוך ימים ספורים את הדוח של מבקר המדינה וזה יהפוך לכרך חדש על מדף הדוחות שלו ושל ועדות החקירה השונות שעמלו להציף על פני השטח את המחדלים בעבר. לאזרח מן השורה אין את היכולת וגם לא את הרצון להתעמק בכל פעם בכתוב בכרכים אלה והוא מקבל את המכות הכתובות בהן בשלווה סטואית אם הוא לא בין הנפגעים, משל מדובר היה בגזרת שמיים.
זוהי תסמונת "הראש הקטן" של תושבי ישראל שביטוייה הבולט שכרגיל הוא לא בא חשבון עם מנהיגיו על שגיאותיהם ומחדליהם. בשל תסמונת זו נוהג הישראלי לעבור לסדר היום על אירועים שתשומת לב גדולה יותר מצדו עשויה הייתה במקרה הטוב למנוע מפחי נפש ובמקרה הרע קרבנות בנפש. כמה מאתנו זוכרים כי אותו מבקר מדינה פרסם לפני שלושה חודשים דוח קשה, אחד מסדרה ארוכה, בו עמד על כך כי העורף האזרחי איננו מוגן מפני איום הטילים והרקטות. גולת הכותרת שלו הייתה כי הממשלה כלל לא דנה בשיפור מוכנות העורף למצבי חרום. מדהים. האם מישהו עמד על זכותו לקבל הסברים? אם כן, לא שמענו על כך. ודאי שנדע על כך בעימות המזוין הבא.
רק במקרה אחד בתולדות המדינה הצליח הציבור להביא להתפטרות ראש הממשלה: זה קרה ב-1974 בעקבות הפגנות נמשכות של אלפים שדרשו את ראשם של
גולדה מאיר ומשה דיין כאחראים המרכזיים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. בעקיפין ניתן גם לומר כי הציבור שדרש את פיטוריו של אריק שרון כשר הביטחון במלחמת לבנון הראשונה הביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית שהמליצה ב-1983 על העברתו מתפקידו. ראש הממשלה היחיד שהסיק מסקנות אישיות בלא שנדרש לך היה
מנחם בגין שהודיע יום אחד לעם ישראל כי "אינני יכול עוד." מאחר שהוא עצמו מעולם לא הסביר את אמירתו רבו הפירושים למה התכוון. אחד מהם ייחס את פרישתו להסתבכות מלחמת לבנון הראשונה על קרבנותיה הרבים.
דן חלוץ היה הרמטכ"ל היחיד שהסיק מסקנות אישיות וזאת בעקבות מלחמת לבנון השנייה.
מלחמת התשה
נכון להיום,
בנימין נתניהו כראש ממשלה מחזיק בשיא ישראלי מיוחד: ניהול שתי מערכות צבאיות נגד החמאס בעזה בהפרש של שנה וחצי שאותן הגדיר כמוצלחות. לאחר מבצע "עמוד ענן", בנובמבר 2012, הוא דיבר על השגת הרתעה משמעותית ולאחר מבצע צוק איתן, ביולי 2014, הצהיר כי "השמדנו את מערך המנהרות" והחמאס ספג את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. צוק איתן, מוגדר בתור מבצע למרות שמדובר במערכת צבאית שנמשכה 50 ימים הארוכה ביותר במלחמות ישראל אחרי מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה. המערכה הזו נכון לכתיבת שורות אלו לא תמה למרות התשבחות העצמיות כיוון שהחמאס לא התמוטט ולרגע לא זנח את כוונותיו המלחמתיות כפי שזה מתגלה מדי פעם. והאם צריך להזכיר כי את האויב הזה מדינת ישראל מקיימת יומיום באמצעות מאות משאיות המלאות בציוד ומצרכים המסופקים מנימוקים הומניטריים. אין הגדרה אחרת למצב זה מלבד אבסורד שאין לו אח ורע בזירה העולמית (מלבד בקוריאה במקרים מסוימים ) ששום ממשלה בישראל לא חשבה להפסיקו.
במדינת ישראל הנעדרת כל עומק אסטרטגי וכל שטחה מאוים באלפי טילים ורקטות, תושביה חיים בחזית אחת ארוכה שאין בה את הגבולות המסורתיים של עורף וחזית. גם במערכות שהכרזנו על ניצחונות בהן נחתו טילים בירושלים, תל אביב וחיפה. בנסיבות אלו כשממשיכים להדגיש את העוצמות הצבאיות והיכולות המגוונות האחרות המרתיעות את אויבינו, ההנהגה בלא כוונת מכוון מרדימה תודעתית את הציבור הרחב שביומיום התרגל לחיות את חייו השלווים אבל הורגל גם להתעורר במצבי חרום למציאות הטופחת על פניו. האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש כדי לגשר על הדיסוננס הזה?
