"מרשי חתם על ההסכם הקיבוצי כאן באולם" - דיווח עו"ד שמוליק קסוטו לנשיא
איתן אורנשטיין, בעיצומו של הדיון על מכירת גלובס (2.3.17). מרשו - איש העסקים היהודי-רוסי דוד דוידוביץ, שלא ידוע עליו דבר למעט זה שהוא מאוד להוט לרכוש את גלובס. למה? "זה באמת לא ברור", אומר אחד מעורכי הדין המעורבים בתיק.
החתימה הזאת של דוידוביץ גרמה להרמת גבה. מדובר בהסכם עם העיתונאים, שנחתם כמה שעות קודם לכן בידי אלונה בר-און. דיני עבודה הם סבוכים ולא דומים לתחומים אחרים, ודוידוביץ טוען שהוא אינו יודע עברית - ודאי לא ברמה של קליטה והפנמה בן-רגע של לשון משפטית מרובת פרטים. ובכל זאת, הוא חתם בו במקום על אותו הסכם. ולזה יש שני הסברים אפשריים: או שיש לו כל כך הרבה כסף עד שלא משנה לו אם ההסכם יעלה עוד מיליון או שניים, או שרכישת גלובס אינה מהלך עסקי מבחינתו אלא נובעת מגורמים אחרים.
האפשרות הראשונה בהחלט סבירה. בשנת 2011 דירג אותו המגזין פורבס במקום ה-782 ברשימת המיליארדרים של העולם, כאשר העריך את נכסיו ב-1.6 מיליארד דולר. מאז לא הופיע דוידוביץ שוב ברשימה, מה שאומר שלדעת המגזין שוויו ירד אל מתחת לקו מיליארד הדולרים. ובכל זאת, גם הצעתו הנוכחית תמורת גלובס - 110 מיליון שקל - היא כסף קטן מבחינתו: פחות מ-30 מיליון דולר. דוידוביץ הציע תחילה 100 מיליון שקל, כך שהתוספת הייתה של 2.5 מיליון דולר - באמת לא משמעותי ביחס לעושרו.
ובכל זאת, למה דווקא גלובס? אין שום דבר בעברו העסקי של דוידוביץ המקשר אותו לתקשורת בכלל ולישראל בפרט. דוידוביץ, יליד אוגוסט 1962, שהה מספר שנים בארץ ולמרות הכחשותיו - הוא כנראה דובר עברית, לפחות ברמה בסיסית. הוא נשוי ואב לשני ילדים, ובעל תואר ראשון מהמכון הפוליטכני של מוסקבה, עיר הולדתו, שם למד חשמל והנדסה.
דוידוביץ מוכר בעיקר כיד ימינו של רומן אברמוביץ, אחד המפורסמים שבעשירי רוסיה, בעיקר בשל שליטתו בקבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי. הוא החל את דרכו בתחילת שנות ה-90 כסוחר נפט בחברת אלפא-אקו, ובשנת 1995 הצטרף לחברת הסחר רוניקום שבבעלות אברמוביץ. עד מהרה הפך דוידוביץ לשותף זוטר של אברמוביץ' וקיבל ממנו עוד ועוד תפקידים באימפריה שבנה במהירות לאחר קריסתה של ברית המועצות. בשנת 2000 מונה דוידוביץ לסגן יו"ר חברת האלומיניום רוסקי אלומיני; שנה לאחר מכן היה סגן יו"ר יצרנית המכוניות גאז ומונה ליו"ר הזרוע הרוסית של חברת מילהאוז קפיטל, המרכזת את ההשקעות של אברמוביץ' ושותפיו.
בשנת 2004 רכש דוידוביץ מאברמוביץ' את חברת עיבוד הבשר פרודו, השנייה בגודלה בתחום זה ברוסיה והמקור העיקרי של עושרו לפי המגזין פורבס. מאוחר יותר קנה גם חלקים בחברת מילהאוז, לה יש השקעות במתכת, נדל"ן מניב ופיננסים. בשנת 2010 רכש דוידוביץ את מכרות הפחם של אברמוביץ' ב-צ'וקוטה, בצפון הרחוק של רוסיה, ומכר אותם לחברה הקנדית קינרוס גולד.
בשנת 2011 פורסמה תמונה של אברמוביץ' מוציא את כלבו לטיול, כאשר הוא מלווה בעמיתיו הקרובים ביותר. דוידוביץ היה בקדמת התמונה, משמאל לאברמוביץ. היו שם עוד כמה מיליארדרים: יבגני שווילדר, חברו הטוב ביותר של אברמוביץ' ואיל נפט בזכות עצמו; אלכסיי פולז'חב, שהתעשר מעסקי נפט וגז; ואלכסנדר ירוסלבסקי, אחד הטייקונים החזקים ביותר באוקראינה שעיקר עיסוקו בתשתית ומחצבים.
כל זה, כאמור, אינו מסביר מה מחפש דוידוביץ בישראל בכלל ובגלובס בפרט. מאחר שהוא ואנשיו לא הסבירו זאת, השמועות עושות זאת במקומם: הוא שליח של אברמוביץ. הוא איש קש של
בנימין נתניהו ו
שלדון אדלסון. הקרמלין עומד מאחוריו. ואולי יש פה סתם חשדנות שאינה במקומה, המופנית כלפי כל מי שמכונה "אוליגרך". ייתכן שהוא רוצה להשקיע בישראל מתוך רגש יהודי. אפשר שהוא מחפש השפעה לגיטימית למטרות טהורות. והדברים נאמרים בלא אף טיפה של ציניות.
אלא שלא מדובר בסתם עסק, אלא בעיתון - על כל חשיבותו ומשמעותו במדינה דמוקרטית. איננו רוצים לחיות במדינה בה הממשלה היא המאשרת מי יכול להיות בעלים של אמצעי תקשורת. מצד שני, כאשר מדובר בגלי האתר - טלוויזיה ורדיו - הרי שהשימוש בהם ניתן בידי המדינה למי שעומדים בתנאים מסוימים. הסיבה היא שמדובר במשאב המצוי במחסור ואשר יש למנוע פגיעה בשימושים החיוניים בו (לצורכי צבא וחרום). דומה שמקרהו של דוידוביץ מוליך למחשבה, שאולי יש צורך בהליך כלשהו של גילוי מצד מי שמבקש לרכוש אמצעי תקשורת: מי אתה, מה מקורות הונך, מיהם שותפיך ובעיקר מהן כוונותיך.