השם העממי של המקום הוא "המכון הפתולוגי", אך השם הרשמי שלו הוא "המרכז הלאומי לרפואה משפטית". שימו לב: המרכז לרפואה משפטית, לא המרכז למשפט רפואי. ועוד שימו לב: המכון הזה כפוף למשרד הבריאות, לא למשרד המשפטים.

למה זה חשוב? בגלל הדוח שמכין נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן, על היחסים בין המכון לבין הפרקליטות. למען הדיוק, מדובר בדוח שהכינה הנציבה הקודמת, הילה גרסטל, ואשר לפי כל הסימנים חושף השפעות פסולות מצד פרקליטים על חוות דעת של רופאי המכון, השפעות העלולות להביא להרשעות שווא.

11 פרקליטים הטוענים שייפגעו מהדוח אצו-רצו לבג"ץ, אך עתירתם נדחתה לאחר שרוזן הסכים לערוך להם שימועים, ותוך שהשופטים קובעים חד-משמעית שמדובר בדוח חשוב שיש לפרסמו לציבור. השימועים נערכו בשבועות האחרונים וכעת בוחן רוזן האם ומה יש לשנות בדוח שהורישה לו גרסטל. מצד אחד, הוא רואה אותו במשקפיים אוביקטיביות. מצד שני, הלחצים של הפרקליטות עליו אינם פשוטים. מצד שלישי, רוזן היה שופט פלילי והוא מבין מצוין את המשמעויות של הממצאים.

אלא שהסיפור הרבה יותר רחב מאשר המקרים הנסקרים בדוח, חמורים ככל שיהיו (אם יהיו). הסיפור חוזר לשורות בהן פתחנו: את מי אמור המכון לשרת? אם רוזן לא יעסוק בנקודת המוצא הזאת, הדוח שלו יפספס את העיקר. אם רוזן לא יסיק שהמכון חייב להיות אוביקטיבי בכל מאת האחוזים, הליקויים רק יחזרו על עצמם.

כמו בוחני תנועה וחוקרי שריפות

בישראל, בניגוד למקובל ברוב המדינות המפותחות, יש רק מכון אחד לרפואה משפטית וכמעט שאין פתולוגים פרטיים. זה אומר, שהממצאים של המכון משמשים גם את התביעה וגם את ההגנה. יתרה מזאת: המכון גם מבצע עבודות המיועדות מלכתחילה עבור ההגנה או עבור מי שעשוי לתבוע את המדינה, כגון נתיחת גופותיהם של מי שנורו בידי שוטרים. זו בדיוק הסיבה לשמו - הוא עוסק ברפואה משפטית; וזו בדיוק הסיבה לכך שהמכון כפוף למשרד הבריאות.

מבחינה זאת, המכון הפתולוגי זהה למשל לבוחני תנועה. תפקידם של אלו אינו לקבוע האם ראובן אשם בתאונה, אלא כיצד היא התרחשה. או למפעילי הינשוף: הם לא צריכים לקבוע ששמעון שיכור, אלא לבחון האם הוא שיכור. או לבודקי שריפות: הם לא מחפשים הוכחות נגד יהודה, אלא את הסיבות לפרוץ הדליקה. ובכלל, בתי המשפט הדגישו אין-ספור פעמים שתפקידן של המשטרה והפרקליטות אינו להרשיע אלא להגיע לחקר האמת. ואם זה תפקידן של רשויות האכיפה והתביעה - קל וחומר שזהו תפקידו של כל מי שעובד איתן.

הבעיה היא, שבפרקליטות יש מי שרואים את המכון כשלוחה של התביעה. הדברים עולים לא רק מההתנהלות היום-יומית ומהאירועים שנחשפו בדוח. הם ברורים מפרשה שהייתה למעשה הגורם להכנת הדוח של הנציבות: עניינה של ד"ר מאיה פורמן-רזניק.

בחזרה לפרשת פורמן-רזניק

הסיפור התחיל כאשר בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע בפעם השנייה את רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, ודחה במילים בוטות את חוות דעתה של פורמן-רזניק בנוגע לסכין בה נפצעה הנערה בסנטרה. פורמן-רזניק מסרה חוות דעת מטעם ההגנה, ובמקביל נבחרה במכרז לנהל את היחידה לרפואה משפטית במכון. לאחר פסק הדין פנה ניצן למנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ודרש לעכב את כניסתה של פורמן-רזניק לתפקיד - דרישה שנענתה.

לא משנה מה היו המניעים מאחורי פנייתו של ניצן: האם זו הייתה נקמנות במי שהעזה לצאת נגד התביעה בתיק כה מרכזי, או הסתייגות אמיתית מכך שתפקיד כה רגיש יופקד בידי מי שספג ביקורת כה קשה. ואגב: בהחלט ניתן להבין את הצעד אם המניע שלו היה השני. אבל, כאמור, לא זה מה שמשנה. לענייננו עצם הפנייה היא המשמעותית. מה פתאום שפרקליט המדינה יתערב במינוי בגוף עצמאי ואוביקטיבי, שהפרקליטות היא רק אחת מלקוחותיו? ומה פתאום מנכ"ל משרד הבריאות נעתר לדרישה כזאת? האם פרקליט פרטי היה מעז לפנות כך, והאם פנייתו הייתה מתקבלת?

דומה שהתשובות לשאלות הללו מובנות מאליהן. ניצן התערב, כי לשיטתו המכון משרת את הפרקליטות; גמזו נענה, כי גם הוא חשב כך או לפחות כי לא רצה להתעסק עם הפרקליטות; לפרקליט פרטי לא היה סיכוי שפנייה דומה תיענה.

כאן נעוצה הבעיה הגדולה באמת. כל עוד הפרקליטות סבורה שהיא בעלת הבית על המכון, או שמגיע לה יחס מועדף כלשהו מצד עובדיו - היא תמשיך להתערב בעבודתו, ללחוץ ולבחוש. כל עוד זה יהיה המצב, יתקשה המכון לספק חוות דעת אוביקטיביות ויתקשה עוד יותר לשרת את מי שניצבים מול הפרקליטות. זהו מצב שאין להשלים איתו, מצב העלול לגרום לעיוותי דין חמורים ואשר חותר תחת עקרונות יסוד של משפט צדק. לכן, רוזן חייב להתייחס לנקודה הזאת ולעשות ככל יכולתו כדי לעקור אותה מן השורש.