מדוע בנימין נתניהו בכלל צריך לקבל מתנות? כפי שחשף כאן יואב יצחק, האיש שווה 15 מיליון דולר, כך שכמעט שום קנייה לא צריכה להיות בעיה עבורו. ותראו גם אלו מתנות – הדברים הכי יוקרתיים שיש: סיגרים ושמפניה. זה דוחה, זה מגעיל – כמו שאהוד אולמרט אהב סיגרים ועטי יוקרה. אני לא אומר שראש הממשלה צריך לחיות בעוני; מגיעות לו רווחה ונוחות, כדי שיוכל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אבל יש פער גדול מאוד בין זה לבין נהנתנות מנקרת עיניים שמביאה לקבלת מתנות אסורות, ואולי גם לעבירות של הפרת אמונים ושוחד.

אז מה עושים? קובעים כללים אתיים שיחולו על נבחרי ציבור, בדומה לאלו החלים על עובדי ציבור. פשוט לא סביר שלראש הממשלה יהיה מותר מה שאסור לאחרון הפקידים במשרדו. ולצד הכללים הללו, יש לקבוע מערכת שתאכוף אותם, כולל דין משמעתי לנבחרי ציבור – כי הקלפי רחוק מדי ומקל מדי.

השבוע הגיע תורם של אבי נמני ורעייתו מאיה נמני לעמוד בפני אישום על העסקת עובדת זרה בלתי חוקית. תראו מי הורשעו בעבר בעבירה דומה – וזו רשימה חלקית בלבד: אלי טביב, עפר נמרודי, אביבה וינשטיין, נילי ברק, אילן בן-דב, לני רקנאטי. המשותף לכולם: אנשים אמידים עד עשירים, שבהחלט יכלו להרשות לעצמם להעסיק עובדים חוקיים ולשלם להם את מלוא שכרם וזכויותיהם. אבל לא – הם צריכים לחסוך, תוך הפרת החוק ועל חשבונם של העובדים המוחלשים ביותר. זה לא סתם פלילי; זה פלילי מגעיל.

אז מה עושים? ברור שהענישה הנוכחית איננה מרתיעה; 20,000 שקל קנס לאנשים הללו – לא מדגדג להם את קצה האצבע. מאחר שהמניע לעבירות הללו הוא כלכלי, הענישה צריכה לפגוע בצורה שתכאיב גם להם. למשל: קנס של פי עשרה מהסכום שחסכו, עם מינימום של 250,000 שקל (חשוב שהמילה "מיליון" תיכנס לתמונה). ואז נראה אותם גיבורים גדולים.

2.5 מיליון שקל – זה מה שכולנו נשלם לערן יושיע בעקבות אלימות של השוטרים אורן רז, דוד ויצמן ואסף שמחי, שהותירו את יושיע נכה לצמיתות. הפרחחים הללו אומנם נתבעו אישית, אבל המשטרה הודיעה שיש להם חסינות ושהיא נכנסת בנעליהם. החסינות הזאת מקובלת בתביעות נגד עובדי מדינה, וביסודה היא מוצדקת. מטרתה למנוע מצב בו משרתי ציבור יחששו לפעול מחשש לתביעות אישיות נגדם, כאשר הם פועלים במסגרת תפקידם ובשליחותה של המדינה. אלא מאי? אני מקווה מאוד שהמשטרה לא רוצה לומר לנו, שהתנכלות לאזרח חף מפשע, מעצר שווא שלו והכאתו באכזריות – שזה מה שעשו שלושת המוסקטרים ליושיע – נעשו במסגרת תפקידם ובשליחותה.

כדאי גם לשים לב לסכום אותו פסק בית המשפט המחוזי בירושלים. בשנת 2015 שילמה המשטרה 15.8 מיליון שקל בתביעות נגדה, מתוכם קרוב ל-2 מיליון שקל בשל מעשים דומים לאלו שבגינם נפסק הפיצוי הנוכחי – אלימות שוטרים ומעצר שווא. כלומר: השלישייה המהוללת הזאת גרמה למשלם המיסים נזק שעלה כל מה שגרמו כל השוטרים העבריינים האחרים יחדיו בשנה שלמה. לא למותר לציין, שגם השוטרים האחרים כמובן לא נדרשו להחזיר את הכסף.

אז מה עושים? נכון שהמדינה תנהל את ההגנה ותתן גיבוי לעובדיה. אבל ברגע בו קובע בית המשפט שהם פעלו בצורה פסולה – אין שום סיבה שההגנה הזאת תימשך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתנהגות פלילית, כמו במקרה הזה. המדינה חייבת לתבוע את כל הכסף בחזרה מכל שוטר אלים, גם אם המשמעות היא שיפשוט את הרגל. ושלא יגידו לי שזה ירתיע את המשטרה מלמלא את תפקידה; זה ירתיע אותה מאלימות פסולה.

בכל ביקור שלי באחד מבתי המשפט לתעבורה, מככבת עבירת המהירות המופרזת. מי שכבר מגיע לבית המשפט, הוא לא אחד שנסע 70 קמ"ש במקום 60, או אפילו 130 במקום 110. כאן מדובר על עשרות קמ"שים מעל המהירות המותרת, לפעמים כפול ממנה. מעבר לסכנה שבנהיגה כזאת, לנהג ולכל הסובבים אותו, מדובר בהתנהגות אנוכית-בריונית-שחצנית: מה, אני אתן לטרנטה הזאת לעקוף אותי? מה, אני אחכה ברמזור הקרוב? ואז בתי המשפט מסתפקים לרוב בקנסות ובשלילה לתקופה קצרה, אם בכלל. ואחר כך מתפלאים שהקטל בדרכים שובר שיאים.

אז מה עושים? מחמירים את הענישה. פסילה מינהלית אוטומטית ל-60 יום, קנסות הרבה יותר גבוהים, שלילות משמעותיות לעבריינים סדרתיים, ואפילו עונשי מאסר במקרים קיצוניים. מדובר כאן בחיי אדם.

רשות המיסים פרסמה השבוע סקירה של 237 מקרים, בהם הטילה תשלומי כופר על עברייני מס בשנת 2015. הרשימה כללה את שמותיהם של האדונים, הגברות והחברות שהחליטו שאינם צריכים לשאת בעול יחד עם כולנו. כדאי להזכיר, שבמקור לא רצתה הרשות לפרסם את השמות, והיה צורך בהתערבות שיפוטית כדי לשנות את עמדתה. פרסום השמות חשוב מאוד, כי איכשהו עבירות מס נתפסות כ"משהו חבר'מני שכולם עושים" במקרה הטוב, וכ"כל הכבוד להם" במקרה הגרוע. ואת זה חייבים לשנות, משום שהעבריינים הללו פוגעים במישרין בכולנו – בכל מי שכן משלם מיסים ובכל מי שמקבל מהמדינה שירותי ביטחון ורווחה ובריאות ותחבורה.

אז מה עושים? השיימינג צריך להיות הרבה יותר בוטה. מי שהורשע בפלילים בעבירות מס – יש לפרסם את שמו ופרטיו ותמונתו ב"עמוד קלון" וירטואלי. הענישה כבר חמורה וכוללת לרוב מאסרים בפועל, ובמקרים המתאימים היא צריכה להיות כבדה עוד יותר ובמיוחד לפגוע בצורה קשה ביותר בכיסיהם של העבריינים. חייבים להביא למצב בו העלמת מס תהיה בושה, לא גאווה.

אחרונים ומאוד לא חביבים. אנשים כמו עודד גז ושרון בן-חיים, שכל כינוי גנאי שתדביקו להם – יהיה מוצדק ב-100%. כאלו שממררים את החיים לנשותיהם ולילדיהם ולסובבים אותם, רק מתוך נקמנות או סחטנות. כאלו שיורקים על החוק ועל פסקי הדין ועל הדיינים ועל השופטים. כאלו שכל הצעדים שניתן לנקוט כיום – סגירת חשבון בנק, מניעת דרכון, איסור יציאה מהארץ, שיימינג פומבי – לא מצליחים להזיז אותם. וכאן באמת יש בעיה: מה עוד אפשר לעשות שטרם נעשה? הרב שלמה דיכובסקי, מחשובי הדיינים בדורנו, הציע להגיע לסף הפגיעה הפיזית, ובהחלט יש לשקול זאת.

אז מה עושים? מי ששולל זכויות אנוש בסיסיות – לא זכאי ליותר מאשר המינימום ההכרחי. קחו להם את הדירה, את הרכב, את הריהוט, את המחשב, את מכשירי החשמל. קחו להם את היכולת למשוך אפילו 100 שקל. שימו אותם בבידוד בצינוק עם מזון מינימלי, או בתא עם אסירים אלימים. בקיצור: עשו כמעט הכל כדי לשחרר את הנשים האומללות הללו.