האזנתי ברשת ב' של קול ישראל (4.9.05) לתוכנית מיוחדת לרגל פתיחת שנת המשפט. מדי שנה מצוין יום זה, שמעולם לא הבנתי את פשרו ואת המיוחד בו, אלא אם מחפשים סיבה למסיבה. לבד מהמנחה מנחם פרידמן, שהוא כלכלן, ישבו באולפן שני פרופסורים: פרופ' אברהם דיסקין, איש מדע המדינה, והמשפטן פרופ' אוריאל בנדור. כמובן מאליו, המאזין הנבון ציפה לדיון מקצועי, שקול ומאוזן, מה גם שלכל תחום מקצועי היה נציג אחד בלבד.
המנחה הציג את הנושא החשוב והפותח – השחיתות בישראל. הוא ציין בין השאר את הטענה כי מערכת המשפט נכשלה בתחום זה, במיוחד בית המשפט העליון, ואזי הועבר המיקרופון לפרשנים.
פרופ' בנדור פתח באמירה, שבידיו דוגמאות מדאיגות מהעת האחרונה, המצביעות על התגברות השחיתות. הדוגמאות שהביא קשורות במישרין ובעקיפין לנושא ההינתקות, ובנדור לא הותיר מקום לספק בדבר דעתו הפוליטית בנושא זה.
הדוגמה הראשונה היתה הסירוב לציית לחוק פינוי-פיצוי. חוק הוא חוק וצריך לציית לו, כך בנדור, ושחיתות היא כאשר אזרחים מרשים לעצמם שלא לציית, לאחר שבית המשפט לא קיבל את טענתם. הפרופסור ישר הלב לא הזכיר אף ברמז את הטענה, שהעלו רבים וטובים בקרב הציבור המתנגד לעקירה – אנשים המקפידים בימים רגילים לשמור על החוק – כי גם חוקי ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית התקבלו כחוק וחייבו כל אזרח לציית להם, ואף-על-פי-כן מחו מיליוני אזרחים טובים נגדם וסירבו לקיימם, בימי מרטין לותר קינג בשנות ה-60.
מאזין תמים שכמוני ציפה כי הפרופסור המלומד יזכיר טענה זו כטענה מרכזית בפי המתנגדים לחוק, לכל הפחות מטעמי הגינות, גם אם ידחה אותה לאחר-מכן בטיעון מנומק כראוי. אך, כאמור, מדובר במאזין תמים מאין כמוהו. עניין זה הוצג ע"י הפרופסור כאילו מדובר בהפרת האיסור לשדוד בנקים או לרצוח.
דוגמה אחרת שהביא פרופ' בנדור, להמחשת השחיתות שפשתה בקרבנו, היא המשאלה שהועלתה בימים אלה, כי יתוקן חוק פינוי-פיצוי באופן שימנע שלילת הזכויות ממתיישבים שלא פינו את בתיהם עד השעה היעודה, מה גם שיציאתם של רבים נמנעה בידי הנערים שכונו "שב'חים", או מחמת ליקויים בסדרי האריזה, הפינוי וההובלה. בנדור רואה בתיקון החוק עידוד להפרת החוק, כלומר להשחתת המידות, ואציין כי שעות אחדות קודם-לכן שמעתי ברדיו את האינטונציה הנרגנת והילדותית, אך הקשוחה, של ח"כ זהבה גלאון, שאמרה דברים כמעט זהים.
אך הבה נברר מיהו המושחת והיכן השחיתות. הרי שחיתות אינה בהכרח מעשה של קבלת שוחד, ולפעמים גם "פרוטקציה קטנה", או מסירת מידע מעוות-במתכוון לציבור, מהווה שחיתות.
בראש ובראשונה, ביושבו כפרשן בתוכנית שעיסוקה בכישלון מערכת המשפט, במיוחד בית המשפט העליון, נמנע פרופ' אריאל בנדור מלציין אף ברמז קל, כי אימו היא השופטת בדימוס דליה דורנר, שפרשה לפני חודשים אחדים מכהונתה בבית המשפט העליון – ולכן היא נמנית עם מושאי ביקורתו ופרשנותו, לטוב ולרע. למעשה, השופטת דורנר היתה מהמובילים בהשלטתם של "חקיקה שיפוטית" ו"אקטיביזם שיפוטי", שאין צורך לעסוק בהם כאן: אם נמתחת ביקורת כלשהי על מעשי ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות, דורנר מהווה לה מטרה חשובה, בצדק או שלא-בצדק.
על-פי כל כלל של הגינות ויושר, שלא לומר התנערות משחיתות, בנה של השופטת אינו ראוי להשתתף כפרשן יחיד בדיון כזה העוסק במחדלים ובעוולות המיוחסים לאימו, ואם הוא משתתף למרות הכל – עליו לגלות למאזיניו גילוי נאות בדבר היותו בנה. אגב, דברים אלה אמורים לא פחות מכך גם במנחה. אך כבר למדנו להכיר את תקשורת האתרוגים בישראל, והעובדה שמדובר בעובד של רשות השידור הממלכתית אינה שווה כיום כקליפת השום.
על-פי מושגי הדלים, הימנעות המנחה והמרואיין מלגלות למאזינים את הקשר שאין-קרוב-ממנו, קשר של בן לאימו, בין הפרשן ובין אחת ממושאי פרשנותו וביקורתו – מהווה שחיתות.
ונקודה שניה, חמורה מקודמתה. הקביעה שבחוק פינוי-פיצוי, כי תישללנה או תיפגענה זכויותיו הרכושיות והקנייניות של תושב, שלא התפנה בכוחות עצמו עד מועד מסוים, היא כשלעצמה שחיתות מהמעלה הראשונה ואין כדוגמתה בעולם החופשי. הפיצוי עבור רכושם של התושבים לא ניתן להם כמעשה של חסד, אלא כפיצוי אמיתי וממשי (ששיעורו יכול להיות נתון במחלוקת לגיטימית) עבור רכושם, שנאסף במשך שנים, ביושר ובעמל רב ובעיקר באופן חוקי.
על-פי החוק הרגיל בישראל ובכל מדינה מתוקנת, ככל שאינו מושפע מגחמותיו של פוליטיקאי מושחת ועריץ, העונש על עבירות כמו שהיה במקום אסור, כניסה למקום אסור, הפגנה לא-חוקית, אי-ציות להוראת שוטר ושאר מעשים כאלה, שאינם מוגדרים כעבירות חמורות – אך גם על עבירות חמורות ממש – לעולם אינו פגיעה ברכוש העבריין שאינו קשור לעבירה.
חילוט רכוש והחרמתו נקבעים בחוק רק כשקיימת חזקה סבירה כי הרכוש עצמו הושג בעבירה, כמו במקרה שלעבריין אין הסבר בדבר מקור המימון, או כשהרכוש עצמו שימש בביצוע העבירה (למשל, החרמת כלים ששמשו בשוד). אם מתיישב פלוני עמד על הגג והתנגד ליציאה מביתו, או אפילו השליך על השוטרים זפת רותחת, על המשטרה להעמידו לדין, להוכיח את אשמתו ואזי בית המשפט יגזור עליו עונש ראוי בגין העבירה. אך אין שום קשר – אף לא קשר קלוש כלשהו – בין עבירות כאלו, אפילו הוכחו, ובין הפגיעה ברכושם של האיש ושל בני משפחתו, עד כדי שלילת הפיצוי או חלקו בגין האיחור בעקירה.
במיוחד נכונים הדברים, כשמדובר בחוק שעצם חקיקתו היתה החוליה האחרונה בשרשרת של מעשי נוכלות ובריונות פוליטית, אי-יושר קיצוני, גניבת קולותיהם של הבוחרים, הפרת ההסכם הקיים בין הבוחר והנבחר (בקיומו של הסכם זה ובתוצאות הפרתו דן השופט אדמונד לוי, בפסק הדין בעניין ההינתקות שבו היה בדעת-מיעוט צודקת), הפרת התחיבויות פומביות מאת ראש הממשלה והשרים, פיטורי שרים להשגת רוב מלאכותי ומזויף בישיבת הממשלה, נישולם של אנשים מבתיהם שנרכשו ונבנו כחוק וכדין ועל דעת כל ממשלות ישראל, בהודעה קצרת-ימים שמעולם לא נמסר לציבור הצידוק לה ולחיפזון שבמסירתה.
אם הממשלה מאלצת תושבים לעקור מבתיהם, והחוק מתיר לה לפנותם בכוח, עליה להיות אחראית לאריזת המיטלטלים, להובלתם ולשמירתם, גם אם בעליהם מסרבים לשתף פעולה בכך. קביעה אחרת אינה מוסרית ומהווה עושק ומעשה של שחיתות, ואנו יודעים כי גם מדינה עלולה לעשות מעשי שחיתות.
על כל אלה לא אמר הפרופסור דבר. רק טרוניה אחת בפיו: חוק הוא חוק, הפרתו היא דבר איום ונורא, תיקונו להקלה על המתיישבים מהווה שחיתות נוראה, ואלה הם הסממנים שהפרופסור המלומד בחר להדגים בהם את השחיתות בישראל. פרופ' אריאל בנדור אינו האיש שיבחר להצביע, למשל, על התנהלותו האישית והפוליטית של אריאל אחר, שרון, כדוגמה לא רק לשחיתות אלא גם כזרז להשחתת המידות במדינה כולה.
הימנעותו של פרופסור למשפטים מציונם של הדברים הללו, ולוא רק כטיעונים שאינו מסכים להם אך חש צורך להזכירם למען ההגינות ולאחר-מכן להפריכם, בדיון שבו הוא הפרשן המשפטי היחיד, נחשבת בעיני כשלעצמה כמעשה של שחיתות ואי-הגינות.
על כך נאמר בפאראפראזה לדברי חז"ל: בטרם יוציאו פרופ' בנדור ושאר תומכי החוק המתועב קיסם מבין שינינו, ראוי שיטלו קורת בית הבד מבין עיניהם.
