"אם היהודים אינם מוכנים להקריב את מאה אלף יהודי ירושלים, עליהם להודות שהפסידו בסיבוב-המלחמה השני עם הערבים. (הסיבוב האשון היה מאורעות 1939-1936) ושמדינה יהודית לא תקום בארץ ישראל". מסמך זה נכתב בתחילת אפריל 1948 כחודש וחצי לפני הכרזת העצמאות. כתוב בו שבריטניה נסוגה מתמיכתה בציונות מפני שבין שתי מלחמות-העולם השתנה מעמד היהודים מ"נכס" ל"נטל כבד". בימי מלחמת-העולם הראשונה תמכה בריטניה בציונות כדי לרופף את נאמנותם של יהודי גרמניה ואוסטריה למדינותיהם וכדי לרכוש את אהדת יהודי ארצות-הברית. אחרי מלחמת העולם הראשונה הביאה הציונות למזרח-התיכון הון, אנשים טכניקה מערבית והתלהבות וסייעה לפיתוח האזור. אחרי מלחמת העולם השנייה כבר הייתה ארץ-ישראל רוויה בהון ציוני והדרישות להביא אליה עקורים יהודים מאירופה הכבידו על בריטניה. כשפרסמה בריטניה את 'הספר הלבן' התכוונה למצוא חן בעיני הערבי, תושבי האזור, לקראת המלחמה נגד גרמניה. אך למרות 'הספר הלבן' תמכו הערבים בגרמניה יותר משהם תומכים כיום (1948) בברית המועצות. הציונים לא יכלו להתמודד עם 'הספר הלבן' וכך נולדה "תוכנית בילטמור".¹ שואת יהודים אירופה ולחץ העקורים אחרי המלחמה דחפו את הציונים למאבק נגד "הספר הלבן" שהתבטא בהגירה הבלתי לגאלית לארץ ישראל בטרור ובלחץ אמריקני על בריטניה שיהודי ארצות-הברית הפעילו אותו.

זאת השגיאה הגדולה של הציונים. אומנם המרד הערבי של סוף שנות השלושים הוליד את מדיניות "הספר הלבן", אך מרד יהודי ב-1948 לא יבטל אותו. ב-1939-1936 היו הערבים חשובים למדיניות הבריטית הגלובלית. כיום אין היהודים חשובים לה. בשנות השלושים החזירו הבריטים בכוח את השלום ואת הסדר לארץ-ישראל; ב-1947 העדיפה בריטניה לוותר על המנדט ובלבד שלא להגיע להסכם עם היהודים. הציונים מגזימים בהערכת רצונם של הבריטים להמשיך בשליטתם בארץ ישראל. בלהט מאבקם נגד "הספר הלבן" שכחו הציונים שהבית הלאומי שלהם קם לא רק הודות ליהודי העולם – שספקו לו את ההון, כוח אדם וההתלהבות – אלא גם הודות לבריטניה, שהקימה מנהל תקין בארץ-ישראל והעניקה לה חוקים והגנה. היהודים לא נצלו את ההזדמנויות שהעניק להם המנדט בימיו הראשונים. יותר מכל חיבלה בציונות המהפכה ברוסיה. יהודים גרמניה, בריטניה וארצות הברית עמדו מן הצד; היהודים שהגיעו לארץ-ישראל וההון שזרם אליה לא ביססו את הבית הלאומי. לא העם היהודי בנה את הבית הלאומי, אלא הבית הלאומי בנה את העם היהודי מאוחר מדי ולאט מדי.

אחת מסיבות הטרגדיה הציונית היא הטרור הארץ-ישראלי. העם היהודי שהיה מיעוט לאומי שנים רבות, אמון על מסורת הפרת החוק ויהודי המזרח הושפעו משכניהם הערבים הרוצחים זה את זה בגלל "כבוד המשפחה". יהודי המזרח נקלטו בארץ-ישראל אבל לא בהסתדרות ואין הם תופסים מקומות חשובים במנהיגות של תנועת העבודה העברית. השקפת עולמם הפרימיטיבית הוא הקרקע המצמיחה את הקבוצות הטרוריסטיות. רוב יהודי ארץ-ישראל שבאו ממזרח אירופה, אינם מבינים שחברה דמוקרטית מיוסדת על אמנה חברתית ולא על כוח, ובה משלימים אזרחים עם הכרעות מנוגדות לדעתם. רק בנושאים מעטים מאוד יש קונצנזוס ליהודי ארץ ישראל. בימי שלום שורפים החרדים מכוניות שנוסעות בשבתות והקנאים לעברית משליחים פצצות על דוברי הגרמנית. טרור נגד יריבים רעיוניים הוא אמצעי ויכוח מקובל בחברה היהודית הארץ-ישראלית.

ההגירה הבלתי לגאלית היא אחת משיטות המאבק העיקריות של היהודים נגד 'הספר הלבן', הודות לה נשמרה ההתלהבות הציונית במחנות העקורים באירופה, ולמענה נאספו כספים בארצות-הברית. כשעולים על דרך אי-כיבוד החוק קשה לדעת לאן היא תוביל וקשה לדעת עם מי שכיוון את הולכים בה ימשיך לכוון אותם. מנהיגי הסוכנות לא ידכאו את הטרור יהודי כל זמן ש"הספר הלבן" יישאר בתוקף.

תוחלת-החיים של הטרור קצרה. אם הוא משיג את מטרותיו הוא נהפך לתנועת-שחרור, ואם הוא נכשל הוא מידרדר לשרשרת של מעשי שוד ורצח. מברקים שנפלו בידי הבריטים מוכיחים שיש קשר בין הסוכנות ובין פעולות הטרור, לכן קשה לבריטים לבסס את יחסיהם עם הסוכנות על אמון. הציונות בודדה את עצמה, ורק ידידי אמת מעטים מאוד נשארו לה בעולם. הזרם האקטיביסטי ניצח בתוכה, ואת הנזק הזה אי-אפשר לתקן. הטרגדיה העיקרית של הציונות היא אובדן מנהיגותו של חיים ויצמן, והשגיאה הפטאלית השנייה שלה היא הסכמת מנהיגיה לחלוקת ארץ-ישראל. כיום (אפריל 1948) כבר ידוע כי הרוב שהשיגה הציונות באו"ם ב-29 בנובמבר לא שיקף תמיכה אמתית במדינה היהודית. הרוב הזה הושג במאמצים גדולים של ארצות-הברית, ורוב המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה היהודית לא תסייענה לה. עתה נסוגה ארצות-הברית מעמדתה הקודמת. היא מציעה להקים משטר-נאמנות בארץ-ישראל, והציונים מאשימים אותה בבגידה.

המנהיגים הציונים האקטיביסטים לא העריכו נכון את המצב בשטח ולא הבינו שהחלוקה אינה אפשרית. הם הימרו על כל הבנק, והפסידו. שני האשמים בנזק הזה הם דוד בן-גוריון ואבא הלל סילבר. גם אם תקום המדינה היהודית לא יהיה לה סיכוי להתקיים, בגלל החרם הכלכלי שיטילו עליה כל מדינות ערב.

בארבעת החודשים האחרונים שטפה הגרילה את ארץ-ישראל, מפני תגובתם של כוחות לא סדירים. לוחמים ערבים בלתי-סדירים הסתננו מהארצות השכנות לעזרת אחיהם בארץ-ישראל, ולציונים אין זכות לבוא בטענות לשלטונות המנדט בעניין זה: הרי ההגירה הבלתי-לגאלית שלהם הוכיחה שסגירה הרמטית של גבולות הארץ אינה אפשרית. סביר להניח שההסתננות של הבלתי- סדירים לארץ-ישראל תתרחב בעתיד.

הערבים למדו את שיטות הטרור מן היהודים, וייתכן שעריקים בריטים, גרמנים ופולנים עוזרים להם. יש להם הישגים, בעיקר בדרך לירושלים, והאספקה ליהודי העיר הזאת משובשת. כשפטרלו יחידות בריטיות בכביש ירושלים-יפו השתמשו בו היהודים: הבריטים נטשו אותו בגלל המוקשים החשמליים שטומנים בו הערבים.

הדרגים הנמוכים של ה"הגנה" ומפקדיה הזוטרים הפגינו יכולת טאקטית ונלחמו בגבורה, אבל מפקדיה הבכירים נחשפו כחסרי אחריות וכטירונים, במקרה של שיירת העזרה שנסעה לגוש- עציון³ ובניסיון לסייע לעטרות.² נראה שהם שכחו את העקרונות הבסיסיים שלימד אותם אורד וינגייט. רמת המודיעין היהודי אינה אחידה. חלק מהמודיעין הזה יעיל, וחלק עושה שגיאות נוראות, כמו שקרה בפרשת המלון "סמיראמיס" בירושלים. אף לא לאחד מכל האנשים שנהרגו כמלון זה לא היה קשר כלשהו עם פעולות הגרילה של הערבים.⁴

לא רצון היהודים יקבע אם הם יקימו מדינה אלא החלטת מעצמות המערב, והן תסתמכנה לא על האופטימיזם של המפקדים היהודים אלא על הערכות המצב של ראשי מטותיהן. ירושלים היא הבעיה הקריטית של הציונים. אם הם אינם מוכנים להקריב את מאה אלף יהודי ירושלים, עליהם להודות שהפסידו בסיבוב-המלחמה השני עם הערבים ושמדינה יהודית לא תקום. בארבעת חודשי המלחמה הכריחו הערבים את המדינות החברות באו"ם להרהר שנית בהצבעתן ב-29 בנובמבר. כיום עומדות על הפרק הצעות הפוגה וכינון נאמנות או"ם בארץ-ישראל, וספק אם היהודים יוכלו להתנגד להצעות אלה. הם תלויים במעצמות המערב, ואין הם יכולים לנהל מדיניות עצמאית.

אחרי מלחמת העולם השנייה חדל המזרח התיכון – לרבות תעלת-סואץ וארץ-ישראל – להיות מוצב-החוץ החשוב ביותר המגן על בריטניה. הסכנה העיקרית נשקפת לה מברית-המועצות, ואותה אי-אפשר לעצור בים התיכון. לעומת ירידת חשיבותו של המזרח-התיכון גוברת חשיבותה של אפריקה במערך האסטרטגי של האימפריה הבריטית, אף שהמזרח התיכון הוא עדיין תחנה חשובה בדרך להודו, לציילון ולבורמה, המוליכה גם לאוסטרליה ולניו-זילנד ומבטיחה את הציר לונדון -ולינגטון. מלחמת-העולם השנייה הוכיחה את מיעוט חשיבותה האסטרטגית של תעלת סואץ. הסובייטים יכולים להגיע אל התעלה כמטוסים מקווקז ומיוגוסלביה ולתקוף את האזור מהאוויר. במלחמה הבאה לא יהיה להם קשה להגיע אל לב המזרח- התיכון גם ביבשה, דרך אירן ו/או טורקיה. אף-על-פי-כן יש למזרח-התיכון חשיבות, בגלל הנפט. צבאות ברית-המועצות יכולים להגיע דרך היבשה אל שדות הנפט המזרח-תיכוניים ולהשתלט עליהם במתקפת שריון מהירה, וקרוב לוודאי שהם יבקיעו את כל קווי ההגנה שיעמדו בדרכם. טורקיה ואירן הן המכשולים היחידים בדרכה של ברית-המועצות אל הנפט. הטורקים חמושים ועקשנים, אך הצבא האירני אינו שווה פרוטה, וכל צבאות ערב יחד לא יעמדו מול דיוויזיה סובייטית משוריינת אחת. אם יגיעו הסובייטים לעירק, לא יפריע להם איש להשתלט על כל שדות הנפט שבאזור.

התקווה היחידה של המערב היא טורקיה. התפקיד שנועד לה הוא לרתק את הצבאות הרוסיים בזמן שכוחות המערב יחבלו בשדות הנפט, לבל יפלו בידי הפולשים. בלי הנפט המזרח-תיכוני ייאלצו הרוסים להזין את כלי רכבם בדלק שיביאו מהמולדת הרחוקה. הם לא יוכלו להביא את הדלק הזה באניותיהם, המפוזרות על-פני כל הימים, ויהיה להם קשה להרכיב צי בים התיכון, שיתמודד עם ציי בריטניה וארצות-הברית.

אין טעם להחזיק בארץ-ישראל את מאה אלף החיילים המבטיחים את שליטת הבריטים בה, וגם בסיסים לא כדאי להציב בה. כוח-האדם הבריטי דרוש למשק הבריטי, וראוי לצמצם בהוצאות ולעזוב את כברת הארץ הבעייתית שאין לה חשיבות אסטרטגית. אומנם דעת הקהל, המפגרת אחרי התפתחויות, נרתעת מהמילה "פינוי", אבל הודות לטרור היהודי ולשימוש שעשתה בו העיתונות הבריטית יסכימו עתה לפינוי אפילו השמרנים הקנאים ביותר.

הפינוי ודאי ימצא-חן בעיני ברית-המועצות, המעוניינת במזרח-תיכון המורכב ממדינות חלשות, שלא תפרענה לה להרחיק את בריטניה ואת ארצות-הברית משדות-הנפט. ויהודי ארץ-ישראל הם בעלי-ברית טבעיים של ברית-המועצות. רבים מהם, לרבות מנהיגיהם, היגרו מרוסיה. תיתכן ברית בין הסוציאליסטים הציונים ובין הקומוניסטים הרוסים, על-אף האנטי-קומוניזם של הציונים, החזק אפילו מהאנטי-ציונות של הקומוניזם. לכן מתנגדת ברית-המועצות להצעה האמריקנית, להקים משטר נאמנות בארץ-ישראל, ותומכת בציונות.

ארצות-הברית פוחדת ממלחמה שבה יעמדו היהודים והסובייטים מצד אחד של המתרס והערבים והבריטים מן הצד האחר, לכן היא מוכנה לקבל אחריות וסיכונים. נראה שהיא נבהלה מהחלטתה הנחושה של בריטניה לצאת מארץ-ישראל. היא לוחצת על בריטניה להמשיך לשאת באחריות על ארץ-ישראל, וזאת שגיאה טאקטית: בריטניה עדיין לא תפסה שכבר אין היא מעצמה, ולחצים מעליבים אותה. ארצות-הברית, שלא נענתה לבקשותיה הרבות של בריטניה להשתתף במאמצים להשגת הסדר בארץ-ישראל, נכנעה ללחצי היהודים, ותמכה בדרישותיהם להגדיל את מספר העולים ולהקים להם מדינה. התנהגות בלתי סבירה ומרגיזה זאת היא סיבת מדיניות ההתנגדות העקשנית של שר-החוץ בווין. הוא אינו מסכים שהרצון להחניף ליהודי ניו-יורק יכתיב החלטות גורליות למדינות המערב.

ארצות-הברית דורשת מבריטניה לחפש יחד אתה פתרון מהיר למזרח-התיכון. שיתוף-פעולה כזה יהיה אפשרי רק אם ארצות-הברית תקבל את עמדת בריטניה ותדחה את העמדה הציונית. הרי כשמוטל הביטחון הלאומי על כף-המאזניים מסוגל הממשל האמריקני לעמוד מול הלחצים של יהודי ארצו, ותמיכת ברית-המועצות בחלוקת ארץ-ישראל מחלישה את עמדת המיקוח של יהודים אלה.

אילו אפשרה בריטניה, מיד אחרי מלחמת-העולם השנייה, הגירה של שלושים עד ארבעים אלף יהודים בשנה לארץ-ישראל, לא היה לחץ העקורים באירופה חזק כל-כך, וגם הרוב המספרי הערבי בארץ-ישראל לא היה מתערער: אבל אנשי משרד-החוץ הבריטי פחדו מהשפעה שלילית של צעד כזה על היחסים עם הערבים באזור ועם המוסלמים בכל העולם. אין לייחס מדיניות זאת לשר-החוץ ארנסט בווין לבדו. רוב המומחים למזרח-התיכון במשרד-החוץ קשורים עם מדינות ערב, ורוב פקידי משרד זה מעדיפים מדיניות פרו-ערבית על-פני מדיניות פרו-ציונית. בריטניה ביססה את מערך-ההגנה שלה על יחסיה עם מדינות ערב, תוך-כדי תהליך ויתור על שלטונה הישיר בהן. מערך זה, שהיה מכוון בעבר נגד איטליה וגרמניה, מכוון כיום נגד ברית-המועצות. בריטניה סיפקה למדינות הערביות העצמאיות נשק וייעוץ. וקיבלה מהן בסיסים צבאיים, נמלים, רשות להשתמש במסילות-ברזל ואופציה להשפיע על מדיניות-החוץ שלהן. עד עתה לא השתמשו אנשי "צבא- ההצלה" בנשק שקיבלו מהבריטים נגד הציונים.⁵

עד כאן המסמך.

בישיבת הנהלת הסוכנות (ב-11 בינואר) הציע נשיא הוועד-הלאומי, יצחק בן-צבי, להודות לממשל הבריטי על סיוען של יחידות-צבא ליהודים בהתנגשויות עם הערבים בכפר-סאלד וברמת-רחל. גולדה מאיר תמכה בהצעתו: "מלה טובה אחת עליהם משפיעה לטובה."⁶

באמצע ינואר נודע לש"י שמפקדת הצבא בארץ-ישראל שלחה הוראות לחיילים: אם תיקלע יחידה בריטית, מחוץ לבסיסה, להתנגשות יהודית-ערבית, עליה להתערב ולהפסיק את הקרב, בתנאי שהיא חזקה למדי. אם אין היא חזקה לא תתערב בהתנגשות, אך תדווח עליה מיד למחנה הצבאי הקרוב ביותר. אם יתחולל הקרב סמוך לבסיסה, תתערב היחידה רק אחרי שמפקדה יוודא שיש לו די חיילים למשימה כזאת. היחידות הבריטיות תגשנה עזרה רפואית לנפגעים אם הן תוכלנה לספק ליווי לאמבולנסים, ואם מפקדיהן יהיו בטוחים בכנותה של הבקשה. יחידה בריטית שתותקף, תגיב בהתקפת-נגד חזקה.⁷

בחודשי המלחמה הראשונים השתדלו אנשי הצבא הבריטים לשמור על ניטרליות, ברוב המקרים. כמה מפקדים בשטח סייעו ליהודים, ומפקדים אחרים סייעו לערבים. המאזן היה לטובת הסיוע ליהודים, ורוב החיילים והיחידות שסייעו לערבים היו אלה שסבלו מפיגועי אצ"ל ולח"י. באמצע ינואר דיווח מפקד הש"י, דוד שאלתיאל, לבן-גוריון שיחידות בריטיות רבות מסייעות ליהודים, והעריך: "אין קו בממשלה. זה תלוי ביחס הגוי היחיד. יש לתת הוראות על יחס אחר לאנגלים. יש להשתחרר מכל אמוציות. יחס טוב לאנגלי עוזר. בכל מקום דרושים קציני-קשר... בחיפה סלומון קצין-קשר. הוא איש ש"י. קשר עם אנגלים חשוב. דרוש יחס של ידידות, זה קובע. בחיפה יש סרג'נט אירי. יש לו ארבעה משוריינים, רוצה לעזור לנו, אם ישלמו לאנשיו."⁸

המשטרה נפגעה יותר מכל היחידות הבריטיות מהתקפות אצ"ל ולח"י, ונטתה פחות מכולן לידידות עם היהודים. בפברואר העריך הקונסול של ארצות-הברית: "המשטרה אינה רוחשת סימפטיה ליהודים, ואנשי המשטרה אומרים שעם סיום המנדט ישתלטו 'על כל הבנק.' הם גם אומרים שהיהודים מעוניינים במהומות." ⁹ באותו זמן אמר ראש המועצה היהודית-ערבית לשיווק פרי-הדר, הפקיד הבריטי רובינזון: "כל הפקידים הבריטים הזוטרים הם פרו-ערבים."¹⁰

באמצע פברואר דיווח חיים הרצוג לבן-גוריון: מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, גנראל מקמילן, התחייב להגן על כל היישובים היהודיים, ואינו מתנגד שיישוב יגן על עצמו, אבל יתנגד להתקפות נגדיות מצד היישוב. אם יתנו לו ידיעות מוקדמות על הכנה ערבית להתקיף, יפעלו (הבריטים) נגד כנופיות... כמה שוטרים בריטים מציעים שירותם למדינה." בן-גוריון החליט לקבל הצעות אלה ולראות במציעים בעלי-ברית. הרצוג הזהיר: "מושל מחוז ירושלים (ג'יימס) פולוק שונא אותנו."¹¹ המומחים היהודים לענייני ערבים הגיעו, באותה עת, למסקנה שהערבים אינם מעיזים לתקוף בכוח את היהודים בגלל נוכחות הבריטים.¹² בתחילת מארס התלונן נחום הורביץ, איש כפר-גלעדי, באוזני בן-גוריון על "יחסם של כמה מאנשינו לשלטונות הצבא," וחיווה את דעתו: "יש להפיק כל תועלת אפשרית מהם."¹³

סמל-הנוטרים, אריה לנגר, מירושלים סיפר שרוב הבריטים שבא אתם במגע היו אוהדי יהודים או ניטרליים. הנוטרים הירושלמים חשבו את הקצין שהיה ממונה עליהם, ס. מתיוס, לאנטישמי, בגלל נוקשותו ובגלל העונשים שהטיל, אבל לפי עדותו של לנגר אהב מתיוס גם משמעת וגם את היהודים, סייע ליהודים יותר מפעם אחת, וניבא: למדינה היהודית, שתקום, יהיו צבא חזק וגרעון כספי גדול. "כשחיפשה המשטרה ביישובים," סיפר לנגר, "נכנס מתיוס לתחנת הנוטרים והציע שנחביא אצלו נשק, מפני שאצלו לא יחפשו."¹⁴

פנחס פיק, איש המחלקה המדינית של הש"י בירושלים ("רשת ירוחם"), תיאר את מפקד החטיבה הצבאית הבריטית בירושלים, ג'ונס, כ"ידידותי מאוד," וסיפר כי חבריו של ג'ונס טוענים שהוא "מכור ליהודים." תת-אלוף ג'ונס והתובע הכללי סייעו ליהודים לא פעם.¹⁵ על יחס חיובי של הבריטים ליהודים סיפר גם מפקד נפת בנימין ונפת הגלבוע (עמק-יזרעאל) אברהם איתן.¹⁶

הפירוש הלא נכון של מנהיגי היישוב העברי למדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל ודבקותם באגדת "המזימה הבריטית" הם אחת מהתמיהות של מלחמת העצמאות. מנהיגי היישוב סברו ש"אנטישמי קטן" מסתתר בלבו של כל בריטי (גם אם הוא יהודי, כגון הנציב העליון הראשון, לורד הרברט סמואל), ופירשו כל מעשה של הבריטים שלא היה פרו-ציוני – כאנטי-ציוני וכאנטישמי. להשקפת-עולם זו היה יתרון: היא ליכדה את היישוב מול האויב המשותף והמריצה את רוב יהודי ארץ-ישראל ואת מנהיגיהם להיאבק למען פתרון טוב יותר מהמנדט לבעיית ארץ-ישראל. היה לה גם חיסרון: היא ציירה תמונת-מציאות מעוותת שהשפיעה על החלטות המנהיגים. בן-גוריון קיבל דיווחים רבים על סיוע של אנשי צבא בריטיים ליהודים, על הפינוי המתנהל לפי התוכנית ועל דבקותם של ראשי הממשל הבריטים בהחלטת הפינוי, ואף-על-פי-כן הפיץ את האמונה במזימת הבריטים למנוע את הקמת המדינה היהודית, ואולי גם לחסל את היישוב העברי בעזרת הערבים, מדוע? להלן שלוש תשובות משוערות לשאלה זאת.

• בן-גוריון לא השתחרר מאגדת "האנגלי הרשע", שהוא היה אחד מרוקמיה, והיה אטום כלפי כל מידע שסתר אותה.

• הוא ייחס חשיבות רבה לשמועות – שאחדות מהן אולי נשתלו במתכוון – על כוונת הבריטים להישאר בארץ-ישראל, ורצה להכין את היישוב לקראת האפשרות הזאת:

• הוא הבין שהבריטים מתכוונים לפנות את הארץ, אך טיפח את האיבה אליהם במתכוון, כדי ללכד את כל היישוב סביב מנהיגותו ולזכות גם באהדת הרוויזיוניסטים, ובעיקר באהדת הדור הצעיר במפלגות הפועלים, וגם כדי למנוע תיווך בריטי בין היהודים לערבים. אף שהשערה אחרונה זאת נראית כבלתי מתקבלת על הדעת אין לשלול אותה על הסף.

כך או כך, דבר אחד ברור: רוב מקבלי ההחלטות המדיניות-אסטרטגיות ביישוב לא הבינו את כוונות הבריטים ואת משמעות מעשיהם בחודשי המלחמה, ואי-הבנה זאת שיבשה את החלטותיהם ומנעה מהכוח היהודי למצות את אפשרויותיו.
____________

בשבוע הבא: בן-גוריון מתאכזב ממהלכים מדיניים ומיכולתו של האו"ם לכפות את החלטת החלוקה והקמת מדינה עברית בארץ ישראל; המהלכים במרכז האו"ם בניו-יורק להשפיע את הנעשה בארץ ישראל; מסכנות קבוצת החלוץ של או"ם שהגיע לארץ-ישראל תוך כדי המלחמה.

1 תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה בוועידה של מנהיגים ציוניים, אשר נקראה על שם מלון בילטמור בניו-יורק, שבו התכנסה במאי 1942. הוועידה, שאורגנה על-ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות. (ויקיפדיה).
2. שירת נבי דניאל.
3. יחידת נועם גרוסמן.
4. מלון סמירמיס בקטמון פוצץ על-ידי יחידה של ארגון ההגנה בינואר 1948.
5. מסמכי קנינגהם, סנט אנחנו קולג' אוקספורד, 126.4, המצב בארץ-ישראל באפריל 1948.
6. אצ"מ, תיק 45/2, מס' 22, פרוטוקולים מישיבות הנהלת הסוכנות מ-11 בינואר 1948.
7. א"צ, תאמ"ע 49/1, 18 בינואר 1948.
8.יומן דב"ג, 18 בינואר 1948.
9. FRUS 1948 Vol. p.
10. יומן דב"ג, 10 בפברואר 1948.
11. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948.
12. אצ"מ, 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון ב-24 בפברואר 1948.
13. יומן דב"ג 4 במארס 1948.
14. ראיון עם אריה לנגר, 14 במאי 1979.
15. סדרת הראיונות הנ"ל עם פנחס פיק.
16. הראיון הנ"ל עם אברהם איתן ב-19 באוקטובר 1979.