קשה להישאר אדיש אל מול המתרחש לנגד עינינו. טובי הסופרים, המשוררים ואנשי רוח אחרים כתבו עליה הלל ושבח. רבים חרפו נפשם כדי שתישאר בטוחה ומוגנת. מי ציפה שהיא תידרדר על עברי פי פחת? איך לא שמנו לב שאופורטוניסטים משתלטים עליה? מדוע נגזר עלינו לראות אל מול עינינו את ההרס והחורבן חוזרים שוב אל הארץ המובטחת? האם זו גזירת שמיים לצפות במחזה האבסורד הנגלה במלוא כיעורו? לא, אלה מעשי בני אדם המתקראים נבחרי העם, היינו מורמים מן העם, שבהבל פיהם וקלון מעשיהם מובילים אותנו תהומה.
אם מישהו שמע שראש מדינה כלשהו בעולם עסוק עד מעל ראשו במי ינחה תוכניות זו או אחרת בטלוויזיה ומאיים לפרק את הממשלה, שיקום. אם מישהו שמע על עוד ראש ממשלה ושרים הפועלים כעבדים נרצעים שלו המתערבים בהקמת גוף תקשורתי על חורבותיו של גוף תקשורתי שאינו מוצא חן בעיניהם, ובוחלים ובוחשים ללא הפסק, ממנים ומפטרים בעלי תפקידים על-פי קרבה אישית ולא על-פי אמות מידה מקצועיות, שיקום. רק בישראל. אין עוד מקום כזה בעולם הדמוקרטי. ראש ממשלה שעסוק עד מעל ראשו בהקמת/הריסת גופי תקשורת, אינו כשיר לדאוג לביטחונם של אזרחי ישראל, לרווחתם, לעתידם. רק ראש ממשלה אובססיבי לתדמיתו ואדיש לחלוטין לכל מחויבויותיו כלפי ישראל מסוגל לנהוג כפי שנתניהו נוהג. רק אדם חסר רגישות מינימלית כלפי הזולת מסוגל לכנס בשבת התייעצות דחופה באשר לעתיד התאגיד. אם מישהו נתקל בעוד דוגמאות מסוג זה, בארץ ובעולם, מתבקש להאיר את עינינו.
חירות המחשבה
אחת התופעות המדהימות בתקופה האחרונה היא דרישתם של מיני פוליטיקאים לדבוק ב
חופש הביטוי, בזכות להבעת דעה, ללא כחל וסרק. הקורא הישראלי האינטליגנטי ישאל מה מדהים בכך? ובכן, כאשר הדרישה לחופש ביטוי והבעת דעה באה מצדם של ח"כים או שרים המזוהים עם ההפך הגמור של זכויות אלה, כן, זה מדהים. פתאום כאשר המדובר בשימוע ללוינשטיין על אמירותיו כלפי נשים המתגייסות לצה"ל חופש הביטוי הוא נר לרגלי שר החינוך וחבריו הנוהגים בכל מי שמתנגד לדעותיהם כעוכר ישראל. חוקים הזויים עברו בכנסת מיוזמתם של שר החינוך וחבריו כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים. כשהמדובר בלוינשטיין וראשי מכינת עלי, פתאום חופש הדיבור וחירות המחשבה גוברים על הכל. הנה לכם ציטוט מדברי הח"כ
בצלאל סמוטריץ' המוכר לכולם: "הדרך לעצור את הטרור שמפעילים ארגוני המגדר על הצבא היא יצירת לחץ נגדי: הנוער הדתי ידלג על מחזורי הגיוס עד שיתאפשר לו שירות בתנאים הולמים". נו, זו אמירה דמוקרטית! אין אפילו צליל אחד של סרבנות! אין אפילו קריאה למרד גיוס לצבא! כמה ציניות. אז לסמוטריץ' וחבריו מותר לומר כל דבר בשם חופש הביטוי. לאזרחים אחרים שיטענו שאינם מוכנים לשרת בצבא משום שהצבא שולח אותם לשטחים, זה ודאי לא. זהו מרד שיש לדכאו ביד קשה. אין בושה, אין כלימה. הכל גלוי לעין כי הרי יודעים סמוטריץ' וחבריו שנתניהו לא יעשה שום דבר נגדם. הרי המדובר בחופש הביטוי. את האחרים יש לזרוק לכלא.
למען לא יתעורר ספק במוחו של מישהו מבין הקוראים שמא דברי מהווים לגיטימציה לסרבנות כלשהי. אומר בריש גלי: כל האזרחים והאזרחיות חייבים להתגייס לצה"ל כל עוד מוסדות המדינה המוסמכים לא החליטו אחרת.
אין זה מספיק שבני המכינות אינם מחויבים לשרת 32 חודשים ככל אזרח רגילים? אין זו אפליה זועקת לשמיים שלבנות דתיות ניתנת האופציה לא לשרת כלל בצה"ל? ועתה מבקשים מסוטריץ' ובנט וכל הנציגים של הזרם הדתי-לאומי להנחיל על הצבא הוראות הזויות נוספות, ולא, יסרבו להתגייס. ואיפה ראש הממשלה, איפה שרת התרבות שכל עיסוקיה הם בסקנדלים מתוקשרים ואמירות שרמתם כרמת ילדי הגן? לעזאזל המדינה. העיקר הכיסא. לגרבוז אסור לקבל פרס ישראל על התבטאויותיו. ללוינשטיין, סמוטריץ' ושותפיהם ודאי מותר לקרוא לסרבנות, לחרמות וכד. לראש הממשלה מותר לשחק בגורל עובדים רבים בכלי התקשורת כי הרי הוא מלך ישראל.
והייתי יכול להמשיך עוד ועוד אך הגועל עולה על גדותיו. אוי למדינה שאלה מנהיגיה. אוי למדינה שאלה קובעים את גורלנו וגורל ילדינו. אוי למדינה שאלה השולחים את כולם למלחמה. אוי לעם שאלה קובעים מהי תרבות או לא. בקיצור, בארץ אהבתי ההתבהמות פורחת.
