כשבוע לאחר הסופה הקטלנית, ולאחר ביקורת קשה בעיתונות ובציבור האמריקני נגד הממשל והעומד בראשו, הנשיא ג'ורג' בוש, אמנם מסתמנת בשעות האחרונות רגיעה ותקווה מסוימת, לאחר שכוחות מאורגנים של המשמר הלאומי, הצבא, הסוכנות למקרי חירום (FEMA), המשטרה, הצלב האדום וכוחות הצלה נוספים נכנסו לניו-אורלינס ומחילים להשליט בה סדר ולטפל בעשרות אלפי הנפגעים.
אולם עד שכוחות אלו הגיעו, ובהנחה שהם יצליחו להשתלט על המצב במהירה, אמריקה שואלת את עצמה שאלות קשות ונוקבות, באשר ליכולתו ולאיכותו של הממשל לטפל בבעיות מסוג זה וכן לבחון מדוע הממשל לא היה מוכן היטב למקרה זה.
הממשל האמריקני הכין את עצמו במשך שנים, דבר שהתחזק בשנים האחרונות, לשלושה תסריטים של אסון לאומי: רעידת אדמה חזקה וקטלנית בקליפורניה, הוריקן באזור מפרץ הגולף ואירוע טרור אסטרטגי.
השאלות שנשאלות הן קשות: מדוע לא היתה הכנה לתחזיות מוחשיות אלו? מדוע דווקא כוחות ההצלה נמצאים בתת-תקצוב בשעה שהתקציבים הפדראליים רק מתרחבים ומתרחבים? מיהם האנשים האחראים למחדל והאם היו בעלי כישורים מתאימים לטפל בסוגיות אלו ולנהל מערכות גדולות כמו ה-FEMA והאם הממשל לא "חנק" הלכה למעשה את הסוכנות לניהול הצלה? מדוע כוחות ההצלה הגיעה באיחור כה רב?
שני מאמרי מערכת קשים ב"ניו-יורק טיימס" מה-2 וה-3 ספטמבר שופכים מעט אור על הסיבות לכך. כידוע, האסטרטגיה הפוליטית של הנשיא בוש, רפורבליקן הידוע בשינאתו לבירוקרטיה הממשלתית והסבור כי יש לעקר את כוחה ולהכפיפה באופן מלא למערכת הפוליטית, היתה מבוססת על שני עקרונות מנחים: הפחתת-מס מחד ורפורמה מקיפה במערכת הביטוח הסוציאלי [הפרטתה החלקית].
הנשיא ליווה תפיסה זו ב"עוגנים" נוספים שבמרכזם: סדר יום ניהולי לכל המערכת הפדראלית שמטרתו להביא למודרניזציה של הבירוקרטיה אך גם להקטנת משמעותה והכפפתה לפוליטיקאים; התחברות למוסדות דת כחלק אינטגראלי של "ספקי" שירות לרווחת התושבים (בעיקר העניים); העברת המינהל הציבורי (או הבירוקרטיה) למודל של ביצועים והצמדת השכר לביצועים; הגדלת התקציבים לכוחות הביטחון ולמלחמה בטרור העולמי; הגדלת הגירעון התקציבי והסתמכות על כספם של הסינים ומדינות אחרות לצורך איזון התקציב הלאומי.
בתקופתו של בוש הועמקה הפוליטיזציה של הממשל, ותפקידים רבים הופקדו בידי אנשים מקורבים פוליטית שכישוריהם לתפקידים די מפוקפקת.
תהליך התקצוב בארה"ב, יש להזכיר, מתבסס על שתי וערב של שתי שיטות תקצוב: האחת, תקצוב למשרדים ולסוכנויות השונות המוצע על ידי הבית הלבן ואמור להיות מאושר בקונגרס ובסנט, והשניה, תקציבים המועלים על ידי הסנטורים וחברי הקונגרס במטרה לקדם את נושא המחקר והפיתוח במחוזות בחירתם. תקציבים אלו יכולים להגיע ל-30 מיליארד דולר ויותר, ובמקרים רבים מוקצים למטרות ממש מגוחכות ברמת המדינה.
תהליך זה הוא "נשמת אפם" של נציגי המדינות בממשל האמריקני, בכך הם נבחנים [כלפי הבוחרים הישירים שלהם, ולעיתים גם לגבי הבחירה המפלגתית הכוללת] וסביב "חבית שמן החזיר" (Pork Barrel) הזו, כפי שהיא מכונה, מתקיימת מערכת שלימה, ענפה ויקרה, של לחצים, קשרים, משרדי לובי, יועצים וכדומה - שהיא בעצמה תעשייה רבת עוצמה.
במצב זה של "קונפליקט" כביכול בין תקציבים פדראליים "רציונאליים" לבין "תקציבים אישיים" של סנטורים וחברי בית-נבחרים, בהחלט יכול להתקיים מצב בו תקציבים למטרות לאומיות [חברתית, ביטחוניות ו/או כלכליות] נפגעים ומקוצצים בשעה שמיליארדי דולרים "נשפכים" למטרות שוליות לכל הדעות וברמה המקומית, על פני הרמה הלאומית.
קונפליקט זה בין "הכסף הגדול" לבין "הכסף הקטן" הוא אחד הקונפליקטים שבהם אמורה ממשלה להיבחן.
כותב על כך מאיר שלו ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות", במסגרת טורו הקבוע, והמתייחס ל"גילוי" העוני בארה"ב באמצעות סופת ההוריקן "קתרינה": "והאמת היא שבישראל המצב גרוע עוד יותר. כי בישראל יש תלות גבוהה מצד אחד והזנחה גמורה מצד שני. וכך, מיליארדים לבנייה של קולוניות בעזה היו, ומיליארדים לפינוי של אותן קולוניות עצמן יש. אבל כסף לסתם טיול שנתי, לארוחת צהריים לתלמיד, לעזרה, לתרופה - זה לא. איש לנפשותיך ישראל".
פול קרוגמן, הכתב הבכיר של ה"ניו-יורק טיימס", נותן כמה תשובות לשאלות:
1. המשמר הלאומי (The National Guard) סבל בתקופה האחרונה מכך שציוד שהיה שייך לו הועבר למלחמה בעיראק ועל כן היה נמצא, הלכה למעשה, בתת-ציוד.
2. אחד הגופים החשובים במצבי חירום אלו הוא חיל ההנדסה של כוחות היבשה. כוחות אלו, אף הם, קוצצו בתקציביהם לצורך המלחמה בעיראק ואף בשנת 2002, התפטר מפקד הכוחות לאחר שביקר את הממשל על הקיצוץ בתקציבי היחידה.
3. באשר לסוכנות לניהול מבצעי הצלה (FEMA), הממשל לא היה יכול שלא להתייחס אליו כפי שהתייחס לכל המוסדות הבירוקרטים הפדראליים, דבר שגרם לעזיבה המונית של בכירי ומקצועני הסוכנות. הסוכנות גם סבלה מתת-תקצוב וקיצוצים שגרמו לירידה משמעותית ביכולתה. ובנוסף לכך לתפקיד ראש הסוכנות מונה איש, אשר מורין דאוד, הכתבת הבכירה של ה"ניו-יורק טיימס" מכנה אותו "אידיוט גמור, אשר ניהל לפני כן משהו המכונה 'איגוד הסוסים הערביים הבינלאומי". לא רק שהנשיא לא הדיח אותו מיד על כישלונו בהגבה המיידית, אלא אף שיבח אותו על מעשיו בביקורו באזור. זהו המחיר שכל המערכות הציבוריות (והציבור עצמו) משלם על "מינויים פוליטיים" בלתי ראויים .
פול קרוגמן טוען כי הממשל האמריקני לא הפנים ולא מספיק רציני באשר לפונקציות החיוניות של הממשלה: "הם אוהבים לנהל מלחמה, אולם אין הם אוהבים לספק ביטחון, להציל את אלו שצריך להצילם או לתקצב אמצעי מניעה. והם אף פעם לא ביקשו הקרבה משותפת".
מורין דאוד טוענת כי בשלושת הנושאים שארה"ב עברה [התקפת אל קאידה על ארה"ב, התפתחות ההתנגדות הקטלנית בעקבות כיבוש עיראק והתוצאות האפשריות של הוריקן כבד בניו-אורלינס] פשוט היה צריך לקרוא דו"חות שהוצאו על ידי אנשים בסי.איי.איי, בצבא וחוקרים שבדקו את הסכנות האורבות לניו-אורלינס והאזור במקרה של הוריקן.
אין ספק, שמצטיירת כאן תמונה מאוד עצובה של יעילות הממשל האמריקני. אנו גם לא רואים את היתרון בבניית המשרד לביטחון פנים - אם כי יתכן שיעדיו ותפקידיו שונים [אולם במסיבת עיתונאים של הנשיא ששודרה לפני כמה דקות בטלוויזיה בארה"ב, הופיע מזכיר המשרד החדש יחד עם הנשיא, עובדה המבטאת את אחריותו המיניסטריאלית].
ארה"ב מלמדת את העולם כולו על כלים להגברת היעילות של הממשל ושל הבירוקרטיה הפדרלית, אך מתברר שבשעת מבחן אסטרטגית זו המערכות אינן פועלות כפי שנדרש מהן.
יש לציין בכלל כי אירועים כמו הצונאמי בדרום מזרח אסיה, רעידות האדמה על פני העולם, פיצוץ מתקן הגרעין בצ'רנוביל שברוסיה, אירועי הטרור בלונדון, מדריד וארה"ב, ועוד מאות ואולי אלפי אירועים המתרחשים יום יום על פני כדור הארץ - כל אלה מגבירים את הצורך בגיבוש והכנה של כוחות ממשלתיים המתאימים לטיפול במשברים אלו. דבר זה מחדד, בין השאר, את הצורך בהקצאה יעילה של תקציבים למטרות הנדרשות. זלזול באלמנט זה עלול להוביל לקורבנות רבים שהמדינה תהייה אחראית לכך באופן ישיר.
גם ישראל, כמו כל מדינות העולם, צריכה להפיק לקחים ממה שמתרחש בדרום ארה"ב. יש צורך דחוף לחדד היטב את הקצאת התקציבים הלאומיים, לוודא כי מערכות חיוניות יקבלו עדיפות, שההכנות למקרים אפשריים בעתיד יתקיימו [כמו האיום המרכזי על ישראל - רעידת אדמה בשבר הסורי-אפריקני], שימונו אנשים מתאימים לעמוד בראש מערכות לאומיות חשובות [ויתמעטו המינויים הפוליטיים] ושהמדינה תפעל באופן מרכזי להגברת היעילות והאיכות בשירותים הציבוריים.
אמנם ישראל הוכיחה כי בהכנה מתאימה ניתן להגיע לתוצאות חיוביות ביותר. כולנו גאים על הדרך בה פעלו כוחות הביטחון במבצע הפינוי של רצועת עזה וכמה ישובים בגדה. אך אנו מקווים שגם הטיפול בשיקום המשפחות שפונו יהיה ברמה איכותית כה גבוהה. אך אל לנו לשכוח את לקחי מלחמת יום-כיפור וההפתעה הרבה בה היא נפתחה, וכן את הכשל הקונספטואלי והביצועי בהערכת הסיכוי לפתיחת המלחמה וביכולת להתארגן מהר להתמודדות עם המצב שנוצר.
