שוב עתירה בעניין החזרתו של שטח שהופקע לצורכי ציבור לידי בעליו ההיסטוריים. הפעם, המדובר בשטח ברעננה שלא הופקע אלא שהועבר לעיריה על דרך מכר ללא תמורה, במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה.
בבראשית, הייתה כוונת הרשות להקים בית משרדים לעיריה באותו שטח ואולם, מכיוון שבאותה עת, ייעוד לבניין עירייה לא הוכר כמטרה ציבורית המאפשרת הפקעה והמנוח (שהעותרים הם יורשיו) היה בעלים של רבע מכלל השטח התנגד לייעוד זה, החליטה העיריה להותיר רבע מהשטח המופקע לצורכי שטח ציבורי פתוח וחניה.
לימים, אומנם תוקן הדין, באופן המכיר בבניין עירייה כמטרה ציבורית לצורך הפקעה, אלא שאז, העיריה זנחה כוונתה לעבור לבניין חדש. העיריה הכינה תוכנית חדשה, על-מנת לשנות את השטח (כולל השטח שהופקע בשעתו מהמוריש) לצורך מרכז אזרחי תרבותי וגם משרדים ושטחי מסחר.
התוכנית אושרה בשנת 2001.
בשנת 2004 פנו היורשים/העותרים לראש העיריה בדרישה לבטל את ההפקעה ולהחזיר להם את הקרקע, או לחילופין, לשלם להם פיצויים על הקרקע.
בית המשפט החליט לדחות את העתירה עקב השיהוי במועד הגשתה. בית המשפט קבע, כי כיום לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, וככל שלעותרים קיימת חלופה של תביעה כספית, הרי שמקומה בתובענה כספית רגילה.
עם זאת, חשוב לציין, מספר קביעות של בית המשפט:
1. העברת השטח לצורכי ציבור דינה, בנסיבות העניין, כהפקעה לכל דבר ועניין.
2. אין זה ראוי שהגורם המפקיע יוכל למכור את המקרקעין בשוק החופשי כדי לממן את תקציבו.
3. כאשר לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, וביטול ההפקעה אינו אפשרי מבחינה מעשית, כל שנותר, במקרה זה, לבעלים "ההיסטורי" של הקרקע שהופקעה הינו להגיש תביעה כספית.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
